שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: נינה פרץ (פודקאסט)

איך הפכה צעירה נוצרייה מדרום גרמניה ללא שום קשר קודם ליהדות או לישראל לדמות מפתח בהתחדשות החיים היהודיים בברלין?
הסיפור של נינה פרץ מתחיל בנסיעה לדרום אמריקה, אז שמעה בפעם הראשונה עברית והתאהבה. כיום היא ובן זוגה דקל מובילים את קהילת פרנקלאופר בקרויצברג, שבאופן לא שגרתי לברלין מושכת אליה קהל צעיר ופרוגרסיבי ואף גדלה בהתמדה.
אחרי שהשיבו לחיים את בית הכנסת שכבר עמד בסכנת סגירה בגלל מיעוט מבקרים, השניים גייסו תמיכה פוליטית ותקציב להקמת מרכז תרבות היכן שעמד בעבר האגף המרכזי, שנשרף בליל הבדולח. בינתיים הקימו גם את ERUV, האב חברתי יהודי-ברלינאי שמשמש בית לארגונים בעיר (בהם גם ״שפיץ״).
בעברית המרשימה שלה, מספרת נינה בין השאר איך המשפחות קיבלו את הגיור, למה המאבק להתמנות לגבאית הפך אותה לפמיניסטית, ומדוע הברלינאוּת (או הברלינריוּת לענייננו) על כל גווניה היא מרכיב כה מרכזי בזהות שלה.

קישורים:
צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן


שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: ליעד חוסיין קנטורוביץ׳ (פודקאסט)

האורחת השישית ב״עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר״ היא ליעד חוסיין קנטורוביץ׳. לצמצם את ליעד להגדרות העיתונאיות המקובלות כגון ״אמנית פרפורמנס ופעילה פוליטית״, חוטא באופן עמוק לנוכחות הייחודית והעצמתית שלה. שילוב מושך (וגם מעט מאיים), ססגוני (וגם מעט אפל), של תשוקה, נון-קונפורמיזם, אקטיביזם ובהירות מחשבה. שוחחנו (בין השאר) על המעברים שעיצבו את אישיותה כ״מהגרת תמידית״, העבר שלה כעובדת מין, עבודתה רבת השנים למען זכויות עובדות מין, האומץ על ומחוץ לבמה, השינויים המפתיעים שהג׳נטריפיקציה מביאה עימה, כיצד ברלין שינתה אותה – ואיך כל אלה משתקפים באמנות שלה.

קישורים:

האתר של ליעד
העמוד של ליעד בפייסבוק
ארגון הידרה שבו ליעד הקימה ומנהלת פרויקט לתמיכה בעובדות מין מהגרות

צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן


שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: שני ליידרמן (פודקאסט)

האורחת החמישית שלי היא שני ליידרמן. כמו רבות ורבים לפניה, שני הגיעה לברלין כמוזיקאית ופרפורמרית, אך מצאה את דרכה לצוות ההקמה של ״אינפארם״, אז סטרטאפ קטן בקרויצברג שהוקם על ידי שלושה ישראלים.
דווקא אחרי שאינפארם הפכה לחברה גדולה ומצליחה שמעסיקה מאות עובדים, שני החליטה לעזוב ולהתחיל שוב מחדש, הפעם כמסעדנית.
גם במסלול הזה הכוכבים היו לצדה, כולל אחת מכוכבות עולם הקולינריה הגרמני שאימצה אותה כבת טיפוחיה אחרי מפגש מקרי ושיחה של עשר דקות.
המסעדה (הראשונה שפתחה אי פעם) ממוקמת באחד ממעוזי אליטת התרבות הברלינאית, מוזיאון מרטין גרופיוס באו, ומשלבת מסורת, קיימוּת וחדשנות, בין השאר באמצעות חוות הגידול האורבניות (של אינפארם) שבתוכה.

קישורים:
צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן


שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: אורית נחמיאס (פודקאסט)

האורחת הרביעית שלי היא השחקנית והסטנדאפיסטית אורית נחמיאס, כוכבת אנסמבל תיאטרון הגורקי בברלין, שאפשר לראות בו חלון ראווה פרפורמטיבי של ברלין המולטי-קולטית. כמי שעוסקת בסיפור סיפורים למחייתה (בימים אלה היא משתתפת בלא פחות משבע הפקות שונות), בדרכים רציניות ומצחיקות לסירוגין, אורית זוכרת ומזכירה שכל מה שאנחנו חושבים, על עצמנו ועל העולם, זו רק אפשרות אחת לראות את הדברים, ומגלה שבמקביל לצורך העמוק שלה בבמה ובקהל – היא בכלל אוהבת להיות לבד.

הצגות קרובות עם אורית בגורקי

כרגע אין תאריך למופע הסטנדאפ הבא שלה, אבל קוראים לו Female Shit והוא מועלה ב-Studio Я של הגורקי. שווה לעקוב וללכת!

צילום: ברי כהן

צילום: ברי כהן

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן


שיחות עם ברלינריות יודעות דבר: שרון הורודי (פודקאסט)

האורחת השלישית שלי היא האמנית והאוצרת שרון הורודי, שמחלקת את זמנה בין החיים האורבניים בקרויצברג לבין כפר קטנטן במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהעיר, במזרח גרמניה לשעבר. שם, במבנה ישן ששימש פעם כתחנת רכבת בנתיב שבין ברלין להמבורג, היא ובן זוגה צ׳ב מיקה קמרר הקימו תוכנית אירוח לאמניות.ים וכותבות.ים שמחפשים מרחב יצירה שקט בטבע, ואף מטפחים גינת פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא). איך משלבים בין שני סגנונות חיים שונים כל כך? כיצד קיבלו את פניהם השכנים המזרח-גרמנים לשעבר? ואיך זה ששרון לא מפחדת משום דבר? על כל אלה ועוד – בפרק השלישי של ״שיחות עם ברלינריות יודעות דבר״.

"עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה – פודקאסט בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם לרגל עשור ל"ברלינרית". מפיק: ברי כהן

שהויות חורף קצרות בתוכנית הרזידנסי KuBa

צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן
צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

שיחות עם ברלינריות יודעות-דבר: שני רוזנס (פודקאסט)

לרגל עשור ל"ברלינרית", פודקאסט חדש בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם: "עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה.

האורחת השנייה היא העיתונאית והיוצרת הדוקומנטרית שני רוזנס.

צילום: ברי כהן
צילום והפקה: ברי כהן

אחרי חמש שנים אינטנסיביות בניו יורק, ובעקבות מערכת יחסים, שני היגרה בפעם השנייה, הפעם לברלין. בהתחלה היתה קצת אבודה (לפחות במונחים של מי שאף פעם לא עושה דבר אחד במקום אחד), אבל בשנים הספורות שחלפו מאז הספיקה להשתלב כמפיקה, מגישה ופרשנית בדויטשה וולה (רשות השידור הציבורית הבינלאומית של גרמניה), ליצור את הסרט התיעודי ״גולדה״ (יחד עם שגיא בורנשטיין ואודי ניר), שמגולל מנקודת מבט חדשה את סיפור כהונתה של האישה הראשונה והיחידה שהנהיגה את ישראל, וגם להפוך לאמא לשני ילדים.

האזנה נעימה ומעניינת!

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

עשור בברלין: כמה מחשבות ופודקאסט חדש

בקיץ, או ליתר דיוק ב-31 ביולי, מלאו עשור להגעתנו לברלין. עשור, פאקינג עשר שנים. התחושה היתה שמדובר בציון דרך שצריך להתעכב עליו רגע, לעבד אותו, לעסוק בו. אבל אם יש משהו שלמדתי בעשר שנים באירופה, זה לא לייצר לעצמי באופן וולונטרי עבודה נוספת שמונעת ממני להיות בחוץ בין מאי לספטמבר, כשהימים ארוכים, הירוק מיירקק, השמש זורחת והבריות טובות לב. אלה חודשים שבהם עובדים כשצריך, ומשתדלים להיות ולבלות בדרכים שונות בשאר הזמן. ועוד משהו שלמדתי בעשור החולף, זה שכל דבר כמעט סובל דיחוי, ושאין שום בעיה לציין אירועים בדיעבד (nach­träg­lich), זו דווקא החגיגה בטרם עת שמלחיצה גרמנים.

כך הגענו לסוף נובמבר, החודש שבו מתחילה ההתכנסות פנימה, שמבשר על בואה של המחצית הביתית יותר של השנה, זו שבה יש זמן בשפע לרפלקסיה, שמזמינה בין השאר התעמקות, עמלנות וכן, גם פרויקטים מיוחדים.

זה מרגיש בומבסטי ויומרני לנסות לסכם עשור בברלין. עשור הוא פרק זמן קריטי גם אם נשארים באותה עיר, באותה מדינה, באותה יבשת. עברנו בשנות השלושים של חיינו ועכשיו אנחנו בשנות הארבעים; עברנו עם שני ילדים קטנים ועכשיו אנחנו הורים לטינאייג'רים; עברנו בעולם שבו כשיצאנו מהבית היינו רק במקום אחד ובזמן אחד, והיום אנחנו מחוברים עם האיבר החדש שנוסף לגופנו לכל ממדי וזמני החיים; עברנו בעולם שנבחר בו נשיא אמריקני שחור ראשון, עולם שנראה היה שיתפתח בכיוון דמוקרטי וליברלי עוד הרבה שנים, והיום אנחנו בעולם שהפוליטיקה שלו נעשית מדאיגה יותר מיום ליום; נחתנו לחורף יוצא דופן שבו שלג וקרח כיסו את ברלין מתחילת דצמבר ועד סוף אפריל ברציפות, ובשנים האחרונות אנחנו יכולים רק להתגעגע לימים שבהם גרליצר פארק היה מתכסה לבן. ואלה רק הגושים המרכזיים של התמורות, אין ספק שהעשור הזה היה משנה אותנו גם אם היינו נשארים בתל אביב.

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

אבל לא נשארנו. ולגושי השינוי הצטרפו גם שפה חדשה, תרבות אחרת, בניית קריירה מאפס, יצירת חברויות, התמצאות במרחבי היומיום השונים, וכל זה תוך ניסיון לשמור במידה רבה גם על מה שכבר בנינו בבסיס האם, בין השאר משום שהנחת העבודה היתה שאנחנו גם חוזרים. ידעתי שכולם אומרים את זה, אבל הייתי בטוחה שאצלנו זה גם יקרה. בשום תסריט לא יכולתי לדמיין שנהפוך לקלישאת המהגרים האולטימטיבית, אלה שזכרתי מ"זהו זה", שיחזרו כשהילדים יסיימו את הקולג'.

אבל גם לא יכולתי לדמיין כמה זמן לוקח לבנות חיים חדשים, וכמה קשה לוותר עליהם ולהתחיל שוב מחדש כשהם סוף סוף עומדים על תילם. ולא יכולתי לדמיין כמה תשתנה המציאות במקום שעזבנו, המקום שהייתי בטוחה שאני עוזבת אותו רק לשנתיים-שלוש, מקסימום חמש, ובשום אופן לא יותר משש.

אחרי שנה כתבתי ש"זה באמת לוקח שנה", ובצדק הרימו גבה מהגרות.ים ותיקות.ים ממני. שנה אולי לוקח לפרוק מזוודות ולהתחיל להבין את רשימת המצרכים על המוצרים בסופר, אבל ככל שהשנים חולפות את מבינה שתהליך הקליטה בעצם אף פעם לא נגמר. הוא מתקדם, הוא מתפתח, הוא נהיה יותר קל לעתים, אבל הוא אף פעם לא מסתיים.

זה לא בהכרח לרעה – יש משהו נעים במקום שמשאיר אותך ערנית, דרוכה להבין וללמוד. ויש משהו מנחם בלא להיות מזוהה עם כל דבר שקורה מלפנייך, מאחורייך ומצדדייך, לבחור מתי את מתאמצת להבין ומתי את מחליטה שזה לא קשור אלייך. בברלין מתקיימים יקומים מקבילים מכל כך הרבה סוגים, ורבים מהם, גם אם לא כולם, פתוחים, אפשר להחליט להיכנס, לצאת, אפשר גם להשהות את ההחלטה.

בתקופת המעבר ייסדתי תיקיית "ברלין" במחשב. רק בדיעבד התברר ששמה הנכון צריך להיות תיקיית החיים עצמם. ברלין היא כבר לא הרפתקה חולפת. בערך עד קיץ 2018, כלומר תשע שנים שלמות, היינו עסוקים ברמות אינטנסיביות משתנות בשאלת ה"מתי חוזרים". כמו שעד גיל ארבעים בערך שאלתי את עצמי כל יום אם אני רוצה עוד ילד, ככה השאלה אם חוזרים או לא ומתי קיננה בי באופן מתמיד. זה היה מציק בו בזמן שברור לי גם שהיה לזה תפקיד מרגיע. כי לשאול אם אני רוצה עוד ילד, כמו לשאול אם אני רוצה לחזור לתל אביב, בעצם מנכיח את העובדה שאני יכולה עוד לעשות עוד ילד, יש לי לאן לחזור.

השאלה עוד קיימת בתוכי, היא כנראה תמיד תהיה שם, אבל היא נרגעה מאוד ושוכנת עכשיו במגרות של עתיד רחוק יותר, במחסני הוויה פוטנציאלית. יש כמה סיבות מרכזיות לשינוי. הראשונה קשורה למסגור חדש לשאלה שהלך והתבהר עם השנים. בעצם בשום שלב לא בער בי באמת לחזור ממש כרגע, לא היה רצון אמיתי לעזוב את העיר הנפלאה הזאת. מה שכן היה בשפע אלו פחדים, בעיקר כאלה שקשורים לילדים: איזו זהות תהיה להם? איפה הם ירגישו בבית? אלו השלכות יש לכך שהם גדלים ללא משפחה מורחבת בסביבה הקרובה? האם יצמחו בינינו פערים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור? מה אם נרצה מאוד לחזור כשהם כבר לא ירצו, האם ניאלץ להתרחק מילדינו?

השינוי המכונן התרחש כשהבנתי שהתשובות לרוב השאלות לוטות בערפל גם אם נחזור. גם להורים שלא עקרו את ילדיהם ממולדתם אין ודאות לגבי העתיד. באופן כללי אין ודאות לגבי העתיד. זה מבזק שנחת עלי משום מה באיחור.

ההווה הוא הוודאות היחידה, וההווה בברלין טוב לנו. לא כל הזמן, בשום מקום לא רק טוב כל הזמן, אבל בחלקים די מרשימים מהזמן. לקום ולעזוב סיטואציית חיים טובה מכל כך הרבה בחינות בגלל דאגות עתידיות שמבוססות על פחדים מדומיינים – כשניסחתי לעצמי את השאלה באופן הזה, הגיע סוג של שקט יחסי. זמני לפחות.

הסיבה המרכזית השנייה שהשתיקה מעט את שאלת השאלות היא, שלראשונה מאז שעברנו חזרתי להיות שכירה בחצי משרה, מהלך שלמרות החששות שלי התברר כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. למדתי שוב – בפעם המי יודע כמה – לסמוך דווקא על האופטימיות והיופי שבאי-הידיעה, במקום לחשוש ממנה. אמירות ששיווקתי שנים בשקדנות, כמו למשל שאני לא רואה את עצמי מסתדרת, לא כל שכן פורחת, בסביבת עבודה עם גרמנים, התבררו כקשקוש מוחלט. ברגע שהייתי באמת מוכנה, מצאתי את הקונסטלציה שנתפרה בדיוק למידותיי, זאת שכל כך התקשיתי לדמיין שהיא אפשרית. קרן גרמנית, אבל גם ישראלית; קולגות גרמניות, אבל כאלה שיודעות בדיוק מאיפה אני באה ומאפשרות לי להיות בעולם הגם וגם, זה שחשבתי שאין סיכוי שאמצא.

מכיוון שעשור זה באמת הרבה זמן, אני יודעת שהייתי משתנה בכל מקרה. אבל ברלין שינתה אותי בדרכה שלה. בשנים הראשונות המשכתי לחיות את הלייף סטייל שהייתי מורגלת בו. כש"שפיץ" הודפס, עבדתי בערבים, בסופי שבוע, בחגים. רק אחרי כשש שנים בעיר התחילה לחלחל בי ההכרה שנתנו לי מפתח לגן עדן ואני מתעקשת להתמקם על המדרגות בחוץ. החלטתי להיכנס, ליהנות מסופי שבוע ארוכים, מחופשות אמיתיות ואפילו מפאייראבנד (Fei­er­abend), ״חגיגת ערב״ בתרגום מילולי, שזה הביטוי הגרמני משקף-התרבות לזמן הזה ביום שבו לא עובדים, אבל באמת.

בברלין גם עברתי לקנות 99% יד שנייה וליהנות מזה מאוד; גיליתי שחיי לילה יכולים להיות דבר נפלא ולא עוגמת הנפש המנוכרת שזכרתי משנות העשרה והעשרים שלי; פירות יער טריים הפכו לחלק משגרת חיי (אם כי אני עדיין מתרגשת מהם); אני כבר לא מפחדת מהחורף; הבנתי מה חשוב לי ומה פחות, מה עושה לי טוב ומה פחות. הסעיף האחרון אולי היה קורה גם במקום אחר, עניין של התבגרות, אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה שיש קורלציה גבוהה למדי בין התובנות למיקום הגיאוגרפי שבו הן התהוו.

סיבוב שלם ברינג עוד לא עשיתי, למרות שהוא מופיע ברשימה שלי כבר עשור.

אני כבר לא מכירה את כל המקומות הכי שווים בתל אביב. וגם לא את כל הדמויות בטלוויזיה אצל ההורים. הצצה לאופירה וברקו הכתה אותי בהלם תרבותי. מסתבר שיכולות הגם וגם מוגבלות. אבל אם זה מה שאני מפסידה, אני חושבת שאני יכולה לחיות עם זה.

גם אחרי עשר שנים, כותרת המשנה של "ברלינרית" היא עדיין "או לפחות מעמידה פנים בינתיים". לכאורה היה אולי מקום לעדכן אותה, אבל אני עדיין מחוברת אליה כי לא פעם אני שואלת את עצמי איך בכלל התגלגלתי לחיים האלה, שבהם הברלינאיות שלי הפכה להיות חלק כל כך משמעותי מהזהות שלי. כן, גם זה קרה בעשור החולף: הבנתי שאפשר להעמיד פנים בינתיים, וגם לדעת דבר או שניים.

אז עשור בברלין, אולי לא מה שחשבתם. לא דיברנו על קהילת הישראלים בעיר, על התמורות בשוק הנדל"ן, אנטישמיות, הניכוס הזדוני של המילה אלטרנטיבה ועוד נושאים בוערים. הפרויקט שבישלתי לחודשי החורף הוא פודקאסט אישי – "עשור לברלינרית: עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר".

אני עסוקה רבות בשאלת הלגיטימציה של יצירת תוכן בעולם שהתוכן בו מרגיש כמו המים בתעלות העולות על גדותיהן של ונציה. עוד פודקאסט, בשביל מי ובשביל מה? ובכן, לא נעים לומר, אבל הפעם קודם כל בשבילי. רציתי להתנסות במדיום חדש (גם אם זה אומר לעמוד במשימה הלא פשוטה של ניסיון התיידדות עם הקול שלי), לשוחח עם נשים מרתקות שמתמודדות עם שאלות ולבטים דומים, ברלינריות דוברות עברית שקפצו למים הקרים והתחילו לשחות, למרות הקושי, למרות האתגרים. עשר נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה. כאלה שמעניין לי לדבר איתן, ואולי אולי לכמה מכם/ן יהיה מעניין לשמוע אותנו. ואם לא, זה בסדר גמור.

האורחת שלי בפרק הראשון היא הזמרת-יוצרת יעל נחשון, שמאז הגיעה לברלין הספיקה בין השאר להוציא שני אלבומים, להקים ולנהל את סלון האמנות והתרבות FRAMED, לכתוב טור בעיתון ברלינר צייטונג, לפרסם ספר עם שותפתה הגרמנייה לכתיבת הטור – וכל זה תוך גידול שני בנים ואחרי שהחלימה מסרטן. אם תאזינו, אשמח לשמוע את מחשבותיכן.ם. הפרקים הבאים יעלו בעיקרון בימי שישי אחת לשבועיים (כלומר הפרק הבא יעלה ב-6 בדצמבר). האזנה נעימה!

צילום: ברי כהן
צילום: ברי כהן

הפודקאסט הופק בשיתוף פעולה נעים וכייפי עם תכלס ברלין אף.אם, שהוא הבייבי של ברי כהן המקסים.


השגריר ג׳רמי יששכרוף: ״יש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בגרמניה״

פורסם במקור במגזין שפיץ

לפני קצת יותר משנה פרסמנו כאן ראיון עם שגריר ישראל בגרמניה, ג׳רמי יששכרוף, במלאת שנה לכהונתו. השנה שחלפה מאז היתה עמוסת אירועים הקשורים ליחסי ישראל-גרמניה, ובשבוע שעבר נפגשנו שוב, כדי לסכם את שנתו השנייה בתפקיד. 

מה היו ההתפתחויות המרכזיות מבחינתך כשגריר בשנה החולפת? 

״השנה השנייה של הכהונה שלי התחילה עם האישור של הבונדסטאג לעסקת חכירת המל״טים הישראליים, שזו עסקה מאוד משמעותית בסדר גודל של מיליארד אירו. מעבר לנפח הכלכלי היא מסמלת כיצד ישראל יכולה לתרום לביטחון של גרמניה כמו שגרמניה תומכת בביטחון של ישראל בבניית צוללות וספינות מלחמה. כתוצאה מהעסקה הזאת טייסי חיל האוויר הגרמני מתאמנים בישראל, וגם לאחרונה היה אימון צבאי שבמסגרתו 300 צנחנים ישראלים התאמנו בפעם הראשונה בגרמניה — אלה דברים שמעידים על המרחק שמדינת ישראל וגרמניה עשו מהעבר, על האינטימיות והאמון שהולכים ומתחזקים בין שתי המדינות בנושאים שבסופו של דבר משרתים את העם הגרמני והעם הישראלי. 

הדבר המשמעותי השני מבחינתי הוא התפשטות שיתופי הפעולה הרבה מעבר לנושא הצבאי-האסטרטגי, למשל בתחומי התרבות והמחקר. אירוע לזכרו של עמוס עוז שמגיעים אליו כ-400 איש בברלין זה לא דבר שאני לוקח כמובן מאליו. הופעה של הפילהרמונית הישראלית בברלין מול אולם מלא עד אפס מקום זה גם לא טריוויאלי. מכוני מחקר גרמניים מרכזיים ממשיכים להגביר את הנוכחות שלהם בארץ עם מרכזים חדשים למחקר מתקדם. אנחנו מדברים על מכונים בסדר גודל של מיליארדים. בתחומי הסייבר, הניידוּת — כמעט מתחת כל אבן שאתה הופך צומח עוד שיתוף פעולה. נבנים כאן יחסים ברמה שאף אחד לא האמין שניתן לבנות. ומה שעומד מאחורי הדברים האלה זו הערכה אדירה ליכולות הישראליות. 

 

מתוך חשבון הטוויטר של יששכרוף

יחד עם זאת, יש גם התגברות של האנטישמיות בגרמניה. רבנים הותקפו גם בהמבורג, גם במינכן, גם בברלין. אין לי ספק לגבי הנחישות של המנהיגות הגרמנית נגד התופעה הזאת, גם הם מבינים שאנטישמיות לא רק מאיימת על יהודים אלא גם על עצם קיומה של החברה הגרמנית והמשטר הדמוקרטי והטולרנטי של גרמניה״. 

להמשיך לקרוא השגריר ג׳רמי יששכרוף: ״יש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בגרמניה״


כמחצית מנפגעי התקריות האנטישמיות שתועדו בברלין ב-2018 – לא יהודים

פורסם במקור במגזין שפיץ

מאז 2015 פועל בברלין ארגון בשם RIAS שמטרתו לאסוף מידע על תקריות אנטישמיות ולתמוך במי שנפגע מהן. הארגון מקבל כספים מגופים ממשלתיים ומקרן אמדאו אנטוניו. שוחחנו עם אלכסנדר רזומני מהצוות של ריאס כדי להבין יותר לעומק כיצד הארגון פועל וכיצד הוא מתייחס לסוגיות הבוערות הקשורות לאנטישמיות בברלין ובגרמניה.  

ריאס אוסף נתונים על סוגים שונים של תקריות אנטישמיות. גם המשטרה אוספת מידע דומה — מדוע יש צורך בארגון נוסף? 

"תקריות אנטישמיות רבות אינן מטופלות בצורה משפטית, אף שהן עשויות להיות חוויות מזיקות למי שמעורב בהן. במקרים אחרים, הקורבנות מחליטים לא להתלונן במשטרה, אם משום שהם אינם סומכים על הרשויות או משום שהם חוששים מהשלכות שליליות על חייהם. מכיוון שאנחנו מציעים דרך פשוטה לדווח על החוויה שלהם, יש סיכוי טוב יותר שיפנו אלינו. מלבד זאת, אנחנו גם מסייעים לאנשים שנפגעים מאנטישמיות לקבל תמיכה מקצועית לפי צרכיהם, בין אם במישור המשפטי, הפסיכולוגי, הפוליטי או אחר". 

מה ההבדלים המרכזיים בין הנתונים שלכם לנתונים הרשמיים של הרשויות? 

להמשיך לקרוא כמחצית מנפגעי התקריות האנטישמיות שתועדו בברלין ב-2018 – לא יהודים


נישה משלה: מעצבת שמלות הכלה של הישראליות בברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

"את תשוקת התפירה אני חייבת לשכנה שהיתה לי כמו סבתא, אטואל", אומרת אורלי ברוך, "בתור ילדה התאהבתי במכונת תפירה שעמדה לה זהובה ונוצצת על שולחן זינגר ישן בחדר השינה שלה. בגיל חמש ומשהו התחלתי לתפור כל דבר שרק יכולתי, כולל נייר ושקיות ניילון". ברוך, בת 33, מתויגת עד מהרה בקבוצות הישראלים בברלין בכל עת שמישהי מחפשת מעצבת לשמלת ערב — ובעיקר לשמלות כלה. 

ספרי על קורותייך — מאיפה את במקור ואיך ומתי התגלגלת לברלין?

"במקור אני מחיפה, שם סיימתי ללמוד במגמה לאופנה בתיכון ויצו לאמנויות. קצת אחר כך הצטרפתי ל'תנועת תרבות', שאז עוד היתה גרעין אמנויות בקריית שמונה. היינו שם קבוצה של שישה חברים והשאיפה היתה לארגן אירועים ולבנות פלטפורמת אמנויות שתחבר בין בני נוער וילדים מהעיר ומהסביבה. באופן מפתיע הרעיון תפס תאוצה ענקית והיום התנועה הזו מונה מאות צעירים והם גרים בקומונה נפלאה בעפולה ועושים חיל בכל הקשור לאירועי תיאטרון ואמנות בארץ.

אחרי שעזבתי את קומונת האמנים היה מסע קיבוצים ומושבים מהצפון ועד לתל אביב. בגיל 22 עברתי לערבה ושם היה קצת יותר זמן ליצור, לתפור ולעצב. לכבוד הקולקציה הראשונה שלי ארגנתי מכירת בית קייצית מאוד כיפית על הגג של הדירה במסדה ומאז זה היה הריטואל שלי למכור את הבגדים שעיצבתי ותפרתי.

״פחות מאמינה בלהעתיק שמלה מתוך מגזין או תמונה עם דוגמנית בתת משקל״. אורלי ברוך השבוע בברלין

להמשיך לקרוא נישה משלה: מעצבת שמלות הכלה של הישראליות בברלין