שיחות עם ברלינריות יודעות-דבר: שני רוזנס (פודקאסט)

לרגל עשור ל"ברלינרית", פודקאסט חדש בשיתוף פעולה עם תכל'ס ברלין אף.אם: "עשר שיחות עם ברלינריות יודעות דבר", ראיונות עם נשים ישראליות מרתקות שהצליחו לפלס את דרכן בעיר, כל אחת בדרכה.

האורחת השנייה היא העיתונאית והיוצרת הדוקומנטרית שני רוזנס.

צילום: ברי כהן
צילום והפקה: ברי כהן

להמשיך לקרוא שיחות עם ברלינריות יודעות-דבר: שני רוזנס (פודקאסט)


עשור בברלין: כמה מחשבות ופודקאסט חדש

בקיץ, או ליתר דיוק ב-31 ביולי, מלאו עשור להגעתנו לברלין. עשור, פאקינג עשר שנים. התחושה היתה שמדובר בציון דרך שצריך להתעכב עליו רגע, לעבד אותו, לעסוק בו. אבל אם יש משהו שלמדתי בעשר שנים באירופה, זה לא לייצר לעצמי באופן וולונטרי עבודה נוספת שמונעת ממני להיות בחוץ בין מאי לספטמבר, כשהימים ארוכים, הירוק מיירקק, השמש זורחת והבריות טובות לב. אלה חודשים שבהם עובדים כשצריך, ומשתדלים להיות ולבלות בדרכים שונות בשאר הזמן. ועוד משהו שלמדתי בעשור החולף, זה שכל דבר כמעט סובל דיחוי, ושאין שום בעיה לציין אירועים בדיעבד (nach­träg­lich), זו דווקא החגיגה בטרם עת שמלחיצה גרמנים.

כך הגענו לסוף נובמבר, החודש שבו מתחילה ההתכנסות פנימה, שמבשר על בואה של המחצית הביתית יותר של השנה, זו שבה יש זמן בשפע לרפלקסיה, שמזמינה בין השאר התעמקות, עמלנות וכן, גם פרויקטים מיוחדים.

זה מרגיש בומבסטי ויומרני לנסות לסכם עשור בברלין. עשור הוא פרק זמן קריטי גם אם נשארים באותה עיר, באותה מדינה, באותה יבשת. עברנו בשנות השלושים של חיינו ועכשיו אנחנו בשנות הארבעים; עברנו עם שני ילדים קטנים ועכשיו אנחנו הורים לטינאייג'רים; עברנו בעולם שבו כשיצאנו מהבית היינו רק במקום אחד ובזמן אחד, והיום אנחנו מחוברים עם האיבר החדש שנוסף לגופנו לכל ממדי וזמני החיים; עברנו בעולם שנבחר בו נשיא אמריקני שחור ראשון, עולם שנראה היה שיתפתח בכיוון דמוקרטי וליברלי עוד הרבה שנים, והיום אנחנו בעולם שהפוליטיקה שלו נעשית מדאיגה יותר מיום ליום; נחתנו לחורף יוצא דופן שבו שלג וקרח כיסו את ברלין מתחילת דצמבר ועד סוף אפריל ברציפות, ובשנים האחרונות אנחנו יכולים רק להתגעגע לימים שבהם גרליצר פארק היה מתכסה לבן. ואלה רק הגושים המרכזיים של התמורות, אין ספק שהעשור הזה היה משנה אותנו גם אם היינו נשארים בתל אביב.

צילום: אולף קונמן
צילום: אולף קונמן

להמשיך לקרוא עשור בברלין: כמה מחשבות ופודקאסט חדש


השגריר ג׳רמי יששכרוף: ״יש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בגרמניה״

פורסם במקור במגזין שפיץ

לפני קצת יותר משנה פרסמנו כאן ראיון עם שגריר ישראל בגרמניה, ג׳רמי יששכרוף, במלאת שנה לכהונתו. השנה שחלפה מאז היתה עמוסת אירועים הקשורים ליחסי ישראל-גרמניה, ובשבוע שעבר נפגשנו שוב, כדי לסכם את שנתו השנייה בתפקיד. 

מה היו ההתפתחויות המרכזיות מבחינתך כשגריר בשנה החולפת? 

״השנה השנייה של הכהונה שלי התחילה עם האישור של הבונדסטאג לעסקת חכירת המל״טים הישראליים, שזו עסקה מאוד משמעותית בסדר גודל של מיליארד אירו. מעבר לנפח הכלכלי היא מסמלת כיצד ישראל יכולה לתרום לביטחון של גרמניה כמו שגרמניה תומכת בביטחון של ישראל בבניית צוללות וספינות מלחמה. כתוצאה מהעסקה הזאת טייסי חיל האוויר הגרמני מתאמנים בישראל, וגם לאחרונה היה אימון צבאי שבמסגרתו 300 צנחנים ישראלים התאמנו בפעם הראשונה בגרמניה — אלה דברים שמעידים על המרחק שמדינת ישראל וגרמניה עשו מהעבר, על האינטימיות והאמון שהולכים ומתחזקים בין שתי המדינות בנושאים שבסופו של דבר משרתים את העם הגרמני והעם הישראלי. 

הדבר המשמעותי השני מבחינתי הוא התפשטות שיתופי הפעולה הרבה מעבר לנושא הצבאי-האסטרטגי, למשל בתחומי התרבות והמחקר. אירוע לזכרו של עמוס עוז שמגיעים אליו כ-400 איש בברלין זה לא דבר שאני לוקח כמובן מאליו. הופעה של הפילהרמונית הישראלית בברלין מול אולם מלא עד אפס מקום זה גם לא טריוויאלי. מכוני מחקר גרמניים מרכזיים ממשיכים להגביר את הנוכחות שלהם בארץ עם מרכזים חדשים למחקר מתקדם. אנחנו מדברים על מכונים בסדר גודל של מיליארדים. בתחומי הסייבר, הניידוּת — כמעט מתחת כל אבן שאתה הופך צומח עוד שיתוף פעולה. נבנים כאן יחסים ברמה שאף אחד לא האמין שניתן לבנות. ומה שעומד מאחורי הדברים האלה זו הערכה אדירה ליכולות הישראליות. 

 

מתוך חשבון הטוויטר של יששכרוף

יחד עם זאת, יש גם התגברות של האנטישמיות בגרמניה. רבנים הותקפו גם בהמבורג, גם במינכן, גם בברלין. אין לי ספק לגבי הנחישות של המנהיגות הגרמנית נגד התופעה הזאת, גם הם מבינים שאנטישמיות לא רק מאיימת על יהודים אלא גם על עצם קיומה של החברה הגרמנית והמשטר הדמוקרטי והטולרנטי של גרמניה״. 

להמשיך לקרוא השגריר ג׳רמי יששכרוף: ״יש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בגרמניה״


כמחצית מנפגעי התקריות האנטישמיות שתועדו בברלין ב-2018 – לא יהודים

פורסם במקור במגזין שפיץ

מאז 2015 פועל בברלין ארגון בשם RIAS שמטרתו לאסוף מידע על תקריות אנטישמיות ולתמוך במי שנפגע מהן. הארגון מקבל כספים מגופים ממשלתיים ומקרן אמדאו אנטוניו. שוחחנו עם אלכסנדר רזומני מהצוות של ריאס כדי להבין יותר לעומק כיצד הארגון פועל וכיצד הוא מתייחס לסוגיות הבוערות הקשורות לאנטישמיות בברלין ובגרמניה.  

ריאס אוסף נתונים על סוגים שונים של תקריות אנטישמיות. גם המשטרה אוספת מידע דומה — מדוע יש צורך בארגון נוסף? 

"תקריות אנטישמיות רבות אינן מטופלות בצורה משפטית, אף שהן עשויות להיות חוויות מזיקות למי שמעורב בהן. במקרים אחרים, הקורבנות מחליטים לא להתלונן במשטרה, אם משום שהם אינם סומכים על הרשויות או משום שהם חוששים מהשלכות שליליות על חייהם. מכיוון שאנחנו מציעים דרך פשוטה לדווח על החוויה שלהם, יש סיכוי טוב יותר שיפנו אלינו. מלבד זאת, אנחנו גם מסייעים לאנשים שנפגעים מאנטישמיות לקבל תמיכה מקצועית לפי צרכיהם, בין אם במישור המשפטי, הפסיכולוגי, הפוליטי או אחר". 

מה ההבדלים המרכזיים בין הנתונים שלכם לנתונים הרשמיים של הרשויות? 

להמשיך לקרוא כמחצית מנפגעי התקריות האנטישמיות שתועדו בברלין ב-2018 – לא יהודים


נישה משלה: מעצבת שמלות הכלה של הישראליות בברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

"את תשוקת התפירה אני חייבת לשכנה שהיתה לי כמו סבתא, אטואל", אומרת אורלי ברוך, "בתור ילדה התאהבתי במכונת תפירה שעמדה לה זהובה ונוצצת על שולחן זינגר ישן בחדר השינה שלה. בגיל חמש ומשהו התחלתי לתפור כל דבר שרק יכולתי, כולל נייר ושקיות ניילון". ברוך, בת 33, מתויגת עד מהרה בקבוצות הישראלים בברלין בכל עת שמישהי מחפשת מעצבת לשמלת ערב — ובעיקר לשמלות כלה. 

ספרי על קורותייך — מאיפה את במקור ואיך ומתי התגלגלת לברלין?

"במקור אני מחיפה, שם סיימתי ללמוד במגמה לאופנה בתיכון ויצו לאמנויות. קצת אחר כך הצטרפתי ל'תנועת תרבות', שאז עוד היתה גרעין אמנויות בקריית שמונה. היינו שם קבוצה של שישה חברים והשאיפה היתה לארגן אירועים ולבנות פלטפורמת אמנויות שתחבר בין בני נוער וילדים מהעיר ומהסביבה. באופן מפתיע הרעיון תפס תאוצה ענקית והיום התנועה הזו מונה מאות צעירים והם גרים בקומונה נפלאה בעפולה ועושים חיל בכל הקשור לאירועי תיאטרון ואמנות בארץ.

אחרי שעזבתי את קומונת האמנים היה מסע קיבוצים ומושבים מהצפון ועד לתל אביב. בגיל 22 עברתי לערבה ושם היה קצת יותר זמן ליצור, לתפור ולעצב. לכבוד הקולקציה הראשונה שלי ארגנתי מכירת בית קייצית מאוד כיפית על הגג של הדירה במסדה ומאז זה היה הריטואל שלי למכור את הבגדים שעיצבתי ותפרתי.

״פחות מאמינה בלהעתיק שמלה מתוך מגזין או תמונה עם דוגמנית בתת משקל״. אורלי ברוך השבוע בברלין

להמשיך לקרוא נישה משלה: מעצבת שמלות הכלה של הישראליות בברלין


גם בלי כוכב מישלן גל בן-משה הוא הכוכב הישראלי בסצנת הגורמה של ברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אם הכל יילך כשורה, גל בן-משה יהיה כנראה השף הישראלי הראשון בברלין שיקבל כוכב מישלן. אבל אם רוצים להציץ לליבה של האיש הזה, נדמה שצריך להתבונן קודם כל על המשפחה שבחר לעצמו. את ג'קלין (ג'קי) לורנץ, ברלינאית אורגינלית וכיום אשתו, שותפתו והסומלייה של המסעדה החדשה שפתח השבוע, PRISM, הכיר אונליין. בשלב די מוקדם של הצ'ט הארוך הבין שהיא אמא, אבל רק בדייט הראשון גילה שהיא אמא לשלושה, וליתר דיוק באותו זמן לתאומים בני חמישה חודשים ולילדה בת קצת יותר משנה. בנקודה שבה רוב הגברים היו ככל הנראה פשוט קמים ובורחים, גל, אז רווק בן 29 וכבר עם מסעדת שף תובענית, קיבל על עצמו את האתגר באותה מובנות מאליה שבה הוא מסתער על כוכב המישלן: עם אנרגיה יוצאת דופן שמשלבת בין נועם לנחרצות, בין שמחה ילדית כמעט להתמקדות במטרה, ובעיקר עם ביטחון עצמי נעדר כל גינוני חשיבות עצמית.

"אני לא חושב שהבנתי באותו רגע לְמה אני מסכים. בפעמים הראשונות שישנתי אצלה הלכתי לפני שהילדים התעוררו. ואז פעם אחת הגעתי אחרי העבודה, ומאוד קשה לי להירדם אחרי העבודה, ג'קי נרדמה כמו אבן בסביבות אחת עשרה ואני ישבתי עם הלפטופ. פתאום אני שומע את אחד הילדים בוכה. אוקי, מה אני עושה עם זה עכשיו? ניגשתי, זה היה אחד הבנים, החיתול שלו היה מלוכלך. החלפתי לו חיתול, והוא הסתכל עלי במבט של 'מי אתה?'. הוא היה בן שלושה חודשים וחצי. בבוקר התברר שלא באמת ידעתי להחליף חיתול (צוחק)… אבל יומיים אחר כך גם הבת התעוררה בלילה והבנתי שאם אני שם, אז אני שם. ואני משתדל להיות האבא הכי טוב שאני יכול".

גל וג׳קי (מתוך עמוד האינסטגרם של פריזם)

אנחנו נפגשים בלוקיישן של המסעדה החדשה בשרלוטנבורג כשהיא עדיין נראית כמו אתר בנייה, קצת יותר מקילומטר וחצי מערבה בקו אווירי ישר מהמסעדה הקודמת שלו, גלאס, שנסגרה בתום כחמש שנות פעילות למרות שזכתה לתשומת לב ולשבחים רבים.

למה סגרת את גלאס?

להמשיך לקרוא גם בלי כוכב מישלן גל בן-משה הוא הכוכב הישראלי בסצנת הגורמה של ברלין


היזם הישראלי שמוכר לגרמנים טופו שעשוי מחומוס

פורסם במקור במגזין שפיץ

כמו לא מעט ישראלים שעושים את צעדיהם הראשונים בעיר, כשזאבי חיימוביץ׳ הגיע לברלין לפני כשמונה שנים, הוא התחיל להכין ולמכור חומוס. ״מכרתי ליחידים ולמסעדות וראיתי שאנשים מאוד אוהבים, אז חשבתי לעצמי, אם אנשים אוהבים חומוס — למה לא מוכרים אותו גם בסופרמרקטים? שקלתי להיכנס לשוק הזה״.

הבעיה היתה שכולם מסביב הזהירו את זאבי שהגרמנים לא ישנו את ההרגלים שלהם וימשיכו לאכול סלט ביצים, סלט שינקן וסלט לקס, והרעיון היזמי התמוסס. כעבור כמה שנים, כשבכל רשת סופרים בברלין כבר מכרו חומוס בקופסה (גם אם ישראלים רבים לא יתקרבו אליו), זאבי אמנם איחר את הרכבת ההיא, אבל היה עמוק בפיתוח הרעיון החומוסאי הבא שלו: ״קופו״ — טופו מגרגרי חומוס, ששמו הוא הלחם של המילה טופו והאות הראשונה של המילה Kichererbsen, גרגרי חומוס בגרמנית. 

״מה שקרה עם החומוס רק חיזק לי את ההבנה שאפשר להכניס מוצר חדש לשוק שהוא לכאורה רווי, ועל אחת כמה וכמה מוצר שעשוי מחומר גלם שנחשב בריא ומזין״. וכך, החל מיום רביעי האחרון, הקופו האורגני של זאבי נמכר ב-56 סניפים של רשת ביו-קומפני, רשת סופרים אורגניים ברלינאית, שלה סניפים גם בהמבורג ובדרזדן. בקרוב הרשת גם תקדם את הקופו באמצעות דוכני טעימה בסניפים.

זאבי (במרכז) עם השותפים יורן גוטובסקי (מימין) ומרקוס טרייבר
צילומים: נוגה שטיינר

להמשיך לקרוא היזם הישראלי שמוכר לגרמנים טופו שעשוי מחומוס


מושון זר-אביב ומלחמתו באפוקליפסה

פורסם במקור במגזין שפיץ

המילים דיסטופיה ואפוקליפסה עולות שוב ושוב בשיחה עם מושון זר-אביב, אבל לא בגלל שהוא פסימיסט מושבע, להיפך: כמי שעוסק באופן יומיומי בטכנולוגיה ובמחשבה על העתיד, זר-אביב, בן 41, מודאג מהשתלטות הדיסטופיה והאפוקליפסה על השיח החברתי.

הוא מעצב בהכשרתו, את התואר הראשון השלים בבצלאל ואת השני בלימודי מדיה אינטראקטיבית (ITP) באוניברסיטת NYU. הוא מלמד במחלקות לתקשורת חזותית והנדסת תוכנה בשנקר, מנהל סטודיו שמתמחה בעיצוב ממשקים ובתצוגה חזותית של נתונים (הוא עיצב בין השאר את המפות של Waze ואת האתר של ה-MoMA) ומשמש כסמנכ״ל עיצוב ב-Localize.city, חברה העוסקת בניתוח ובהנגשת מידע על סביבות מגורים. לצד כל אלה הוא מצליח גם להשתמש בכלים הטכנולוגיים והעיצוביים לצורכי פעילות אקטיביסטית אזרחית. כך, בין השאר, הוא המעצב של ״מפתח התקציב״, יוזמה של שקיפות ממשל ומעורבות אזרחית במסגרת עמותה בשם ״הסדנא לידע ציבורי״.

מושון זר-אביב בכנס re:publica האחרון
צילום: Jan Zappner/re:publica

להמשיך לקרוא מושון זר-אביב ומלחמתו באפוקליפסה


שגריר ישראל בגרמניה: ״אנחנו לא רוצים שום קשר עם אלטרנטיבה לגרמניה. אי אפשר להיות פרו-ישראלי ואנטישמי בו-זמנית״

פורסם במקור במגזין שפיץ

בקרוב ימלאו שנה לכהונתו של ג׳רמי יששכרוף כשגריר ישראל בגרמניה — הזדמנות מצוינת לשוחח עימו על חוויותיו עד כה ולשמוע את עמדותיו בנושאים הבוערים יותר ופחות שעל הפרק. יששכרוף, שנולד בלונדון ב-1955 ועלה לישראל בגיל 22, הוא דיפלומט מנוסה ביותר, והדבר ניכר מן הסתם בתשובותיו. ויחד עם זאת, אפשר ללמוד מהשיחה לא מעט על האיש ועל השקפת עולמו. 

נתחיל דווקא בנימה אישית. אחרי כמעט שנה בגרמניה, מהם הדברים שאתה במיוחד אוהב כאן ומה הדברים שיותר קשה לך איתם?

״מה שאני אוהב קודם כל זה שאחרי כמעט ארבעים שנה במשרד החוץ, עדיין כל יום הוא מבחינתי אתגר מסוג אחר, בכל מיני תחומים — זה יכול להיות בתחום המדיני, הכלכלי, התרבותי. גרמניה זה אחד המקומות הכי רגישים מבחינת מדינת ישראל, ודברים שבמקומות אחרים יהיו סטנדרטיים, מקבלים כאן משמעות מיוחדת. כאשר למשל אתה מוזמן לפרלמנט של נורדריין-וסטפאליה, ואחרי שאתה נואם שם במושב מיוחד לכבוד 70 שנה לישראל מנגנים את ׳התקווה׳, זה דבר שתופס אותך. או למשל, כשאתה פוגש את ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אתה יושב בחדר איתו אחד על אחד, שיחה מאוד נעימה, ויש תמונה של שטאופנברג, דמות מפתח בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ופתאום אתה אומר לעצמך ׳אני שגריר ישראל בגרמניה׳, זה רגע חזק שקשה להסביר במילים, חוויה מאוד עמוקה ומעניינת וייחודית. זה תפקיד עם המון אירועים ודברים מרתקים — אין יום שהוא לא מעניין. הצד היותר בעייתי שאני מתמודד איתו אלה הן תופעות של אנטישמיות שמתגלות מדי פעם גם בברלין וגם במקומות אחרים, וזה כמובן מאוד מטריד. אני חושב שזה מאוד מטריד גם את ההנהגה הגרמנית ואת הקהילה היהודית, ומאוד חשוב לעשות כל מאמץ לפעול נגד התופעה הזאת. זה דבר שהוא לא רק פוגע ביהודים ובישראלים, אלא במהות הפלורליסטית של גרמניה של היום, שבניגוד לעבר היא מדינה דמוקרטית וטולרנטית. אבל לצד הבעייתיות אני גם רואה גינוי חריף מאוד של ההנהגה כלפי המקרים האלה ונכונות גם לפעול — מינו נציב פדרלי להילחם באנטישמיות וגם לקדם חיים יהודיים בגרמניה. וככל שאני רואה דברים רעים אני גם רואה הרבה מאוד דברים נוספים טובים שקורים בין גרמניה לישראל בכל התחומים, והופכים את היחסים להרבה יותר הדוקים וקרובים״.

להמשיך לקרוא שגריר ישראל בגרמניה: ״אנחנו לא רוצים שום קשר עם אלטרנטיבה לגרמניה. אי אפשר להיות פרו-ישראלי ואנטישמי בו-זמנית״


לעוף על ברלין: גרסת החלומות של אנה גלפרין

פורסם במקור במגזין שפיץ

שנה וחצי לתוך התואר בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגוף של אנה גלפרין הפסיק לשתף פעולה עם חיי הפשרה שבנתה לעצמה. הדיכאון השתלט, היא לא הצליחה לצאת מהמיטה, והאופציה היחידה שנותרה היתה לחשב מסלול מחדש. קשה מאוד לדמיין אותה במצב הזה כשיושבים מול פצצת האנרגיה החייכנית והשְׂמחה שהיא היום, שבע שנים אחרי, כשמכל המקומות בעולם היא חיה את החלום שלה, כהגדרתה, ליד שדה התעופה שנפלד, במנהרת הרוח הראשונה בברלין.

היא נולדה ב-1985 בעיר אוּפָה במחוז בשקיריה ברוסיה. כשהיתה בת שש, הוריה החליטו להגר לישראל (״אחי הגדול חזר הביתה ואמר לאבא שלי: ׳אבא, סבא לנין חי׳, זה היה הקש ששבר את גב הגמל״). כיוון שהיו להם קרובי משפחה בירושלים, ההורים בחרו להתמקם בשכונת הקטמונים.

בגיל 16 גלפרין כבר הרגישה רצון עז להתנסות בצניחה חופשית. היא לא בטוחה מה היה הטריגר (״אולי ראיתי איזה סרט הוליוודי, אני לא זוכרת״), וכיוון שהיתה צעירה מדי לקורס צניחה חופשית, הסתפקה בצניחת טנדם (צמוד למדריך). זו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל מדובר בתחביב יקר מאוד, והיא המשיכה בחייה. היא קיוותה לשרת כמדריכת צניחה, אבל בסופו של דבר נחתה דווקא במערך הבקרה של חיל האוויר, לסיטואציה של ״לראותם בלבד״: ״כל יום ראיתי את מטוס ההצנחה של מועדון חוף הבונים מול המסך שלי, היינו איתם בקשר, אישרנו להם גבהים, ורק חיכיתי שכבר אוכל להשתחרר ולעשות קורס צניחה חופשית בעצמי״.

״חינכו אותי להיות עם הרגליים על הקרקע״. אנה גלפרין
צילום: Judith klapper

להמשיך לקרוא לעוף על ברלין: גרסת החלומות של אנה גלפרין