מלאכים בשמי ברלין

העולם נחלק לאלה שמאמינים במקריות ולאלה שמאמינים שמה שצריך לקרות קורה. אני נוטה יותר לקבוצה השנייה, עם גמישות מסוימת לפי מצב הרוח ומה שמתאים לי בסיטואציה הספציפית. אבל בכל מה שקשור למעבר שלנו לברלין, הדברים התנהלו בצורה די מדהימה, שחיזקה אצלי את האמונה בכך שכשאתה באמת באמת מפוקס על משהו, הכל מסתדר בהתאם.

קבלת פנים מושלמת ברלין

קבלת פנים מושלמת (1)

שבוע אחרי שהחלטנו לעבור, בלי שהיה לנו בעצם שום עוגן להתבסס עליו, בחורה מדהימה בשם פרדריקה שוורצר נכנסה לגלריה שמייצגת את אולף בישראל (גלריה 39), והפכה את היוצרות: אם חשבנו שאנחנו יוצאים למסע כדי שמתישהו לאולף תהיה גלריה בגרמניה – הרי שבזכות פרדריקה זה הדבר הראשון שקרה: תערוכת יחיד וחוזה עם גלריה גדולה ורצינית. זה היה הסימן הראשון מבשר הטובות, שנתן לנו סוג של ביטחון (גם אם מדומה – חוזה עם גלריה לא מבטיח הכנסה, אבל זו התחלה מעולה. הרבה יותר מזה – ברלין היא הרי סוג של הוליווד לאמנים – אלפי צעירים מגיעים לכאן כל שנה בתקווה לעשות את זה, למצוא גלריה, ולהתפרנס מאמנות. כך שכנקודת פתיחה לא יכולנו לצפות למשהו יותר טוב).

השלב הבא היה להתחיל לתכנן איפה נגור ולמצוא מסגרות לילדים. מכיוון שאני ביקרתי בברלין רק פעם אחת קודם לכן, לא היה לי שמץ של מושג. אבל אולף, שכבר הציג בברלין והיה בה לא מעט פעמים, חשב שאנחנו צריכים לגור בקרויצברג. עוד אכתוב כאן הרבה על קרויצברג, אבל מה שרלבנטי כרגע הוא שממש במקרה (כן, אה?), חבר של אח שלי חן חי בקרויצברג, עם שני ילדים פחות או יותר בגילאים של הילדים שלנו. סקוט (אמריקאי) ונלה (גרמנייה), התגלו כגלגל הצלה מדהים, ונלה עבדה בשבילנו בהיקף משרה לא מבוטל: מילוי טפסים, טלפונים בענייני בירוקרטיה, בירורים בגן ובבית הספר, ייעוץ פדגוגי ועוד ועוד.

קבלת פנים מושלמת ברלין

קבלת פנים מושלמת (2)

ויונתן, כמובן, שישב ליד אולף בכיתה ב', כשאולף הגיע לישראל בלי לדעת מילה בעברית, ועכשיו – באופן הפואטי והמקרי-או-שלא שבו המציאות מתפתחת – עוזר לנו להיקלט גם בברלין; שהכיר לנו גם את איילת, שחיה 12 שנה בברלין וחזרה לארץ, וגם היא שמחה לעזור; ורואי ונאית, שעברו לכאן ארבעה חודשים לפנינו כדי להקים מותג אופנה, ולמרבה השמחה כנראה שנתגלח על זקנם בעניינים מסוימים; ותמי, שנפגשה איתנו עוד בארץ והיתה ידידותית ומצוידת בהרבה מידע מועיל; ועוד ועוד מפגשים "מקריים" – פחות או יותר.

אבל השיא ללא ספק התרחש בפברואר האחרון. נסענו לפתיחת תערוכת היחיד הראשונה של אולף בגרמניה ולסידורים לקראת המעבר בברלין, ולפני הנסיעה שלחנו מייל למעט החברים והמכרים שכבר היו לנו בעיר, כדי לבדוק אם מישהו יודע על דירה להשכרה (ידענו שנסתובב כל היום ושבקור של פברואר ממש לא יתחשק לנו לצאת בערב או להיות תקועים בחדר במלון). ידידה גרמנייה בשם הלה (שאולף מכיר דרך גלריה Hamish Morrison ושחיה בברלין עם בחור ישראלי) ענתה לנו שהיא יכולה לסדר לנו דירת שלושה חדרים בשנברג (במערב) בחינם. כמובן שזה נשמע לנו מאוד חשוד. דירת שלושה חדרים? בשנברג? בחינם? כנראה שאין בה חימום או משהו איום שכזה. בתשובה למייל מגשש מצידנו, הלה השיבה שזו דירה של הורים של חברה שלה, ושלא נדאג.

כשהלה פגשה אותנו בתחנת הרכבת בברלין, הדבר הראשון שהיא שאלה במבט קצת מודאג היה אם ראינו את האימייל שהיא שלחה. רעד קל בכנף הימנית. לא, לא ראינו. דווקא ביומיים סביב הפתיחה החלטתי לשחרר קצת את האובסיסיביות של בדיקת המיילים. אז זהו, שהיתה שריפה, והמשפחה שהבית שלה נשרף נמצאת בדירה שהבטיחו לנו, ואין ברירה, אנחנו נישן בינתיים בחדר האורחים של בעלי הדירה, עד שנזקי השריפה יתוקנו. לא ממש הבנתי מה הולך, חוץ מזה שבפעם הראשונה ששנינו לבד בחו"ל מאז ששחר נולד, אנחנו הולכים לישון בחדר בבית של אנשים שמעולם לא פגשנו. יש. אבל היה כבד, וקפוא, ובכל מקרה לא היתה ברירה, אז פשוט הלכנו בעקבותיה.

מזל.

כבר בכניסה לדירה היה ברור שנפלנו טוב. טוב מאוד אפילו. כריסטינה וארנדט פתחו את הדלת עם חיוך ואנרגיה מגה-חיובית. תוך דקה כבר היינו בסלון המדוגם שלהם, שטיח מקיר לקיר בצבע שמנת ללא רבב, אמנות על הקירות, ובקבוק שמפניה נפתח. מה חוגגים? את בואנו כמובן. וגם יש מקומות למסעדה מקסיקנית, אם מתאים לנו. ברור שמתאים. חצי שעה בתוך הארוחה, אחרי שלא הפסיקה להתנצל על כך שהדירה שהובטחה לנו נתפסה, ואחרי ששמעה את הסיפור שלנו ואת תוכנית המעבר, כריסטינה כבר הבהירה שדירת האורחים תעמוד לרשותנו בחודשיים שלושה הראשונים שלנו בעיר – עד שנמצא בית. כמה זה יעלה לנו? אל תשאלו. כלום. נאדה. גורנישט. חשדנים? אל תהיו. אין קטץ'.

מרגיש בבית ברלין

אם הוא מרגיש בבית, זה כנראה בית

את הפוסט הזה אני כותבת על השולחן בסלון באותה דירה זמנית, שהיא בוודאי הרבה יותר יפה ומדוגמת ממה שיהיה ביתנו הראשון כאן. בעצם, זה ביתנו הראשון כאן. כריסטינה עשתה הכל כדי שנרגיש בבית מהרגע הראשון: אוכל במקרר, מצעים ריחניים על המיטות, כל מכשיר חשמלי שתוכלו להעלות בדעתכם, אינטרנט אלחוטי במהירות 54 מגה, ובעיקר טאץ' של תשומת לב ואהבה. נחיתה יותר רכה מזו לא יכלה להיות. והלוואי שנוכל גם אנחנו פעם לעזור לאנשים באופן כל כך נדיב וכל כך מעורר השראה. זה בטוח יקרה. וזו תהיה מקריות מופלאה.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

9 תגובות על “מלאכים בשמי ברלין”

  1. מאת מוריה שלומות:

    טלי יקרה,

    איזה בלוג חבל על הזמן. (או שמא אני קצת אנכרוניסטית ומדובר בפוסט ולא בבבלוג.. )

    ללקק את האצבעות. אני לא יודעת אם כל רבבות הקוראים יכולים לקרוא גם את התגובות לכן לא אכנס לעניינים אינטימיים ולתגובות חוכמולוגיות.
    נשיקות מתוקה

    מורי

  2. מאת ברלינרית:

    מורי יקרה,
    לכבוד הוא לי שבעלת טור נכבדת שכמותך נהנית לקרוא את הבלוג הבלתי חשוב שלי.
    נשיקות גם לך :)

  3. מאת מוטי:

    כמה טוב לקרוא על ישראלים שמגיעים לכאן ויודעים להודות על כל הטוב שיש, במקום להתלונן על כל הרע שאין…

    ברוכים הבאים!

    שיהיו לכם המון ימים מוצלחים! ברלין היא אכן מקום מדהים לגור בו!

    • מאת ברלינרית:

      הי מוטי,
      תודה על הברכות :)
      חייבת לספר לך משהו די מדהים: בדיוק אתמול (!) חבר הפנה אותי לפרופיל של ב-xplace מכיוון שהוא ראה שאתה עובד בברלין.
      מסתבר שגם העולם הווירטואלי די קטן…

  4. מאת מוטי:

    אכן, נפלאות דרכי האינטערנעט.

    אני מניח שלחבר קוראים דניאל, והוא גם הסיבה הישירה שהביאה אותי לגלות את הבלוג שלך (דניאל הגיב להצעת עבודה שלי ב- xplace ובאתר שלו מצאתי הפניות לעבודות קודמות שלו, ובהן גם הבלוג הזה…).

    שאלה קטנטונת, אפרופו מגבלות השפה העברית:
    אולף, האיש שלצידך, זה ULF או OLAF?

  5. מאת Michael Giller:

    01.12.09
    הי טל
    התאורים מדהימים, הכתיבה עינינית אין פלא עורכת החדשות לשעבר של מעריב/ידיעות
    יש לעשות מאמץ ולהוציא
    את הכתובים בספר.אנחנו נעזור בהפצה.
    ד"ש לאולף נועם ושחר
    הדוד מיכאל

  6. מאת צפירה אלון:

    זה אפילו מרגש יותר לקרא את הפוסטים הראשונים אחרי שנה.
    בנוסף גיליתי דברים שבקריאה הראשונה חלפו על "פני" ואילו הפעם הפכו מוכרים ומשמעותיים .שמות ,מקומות,הרגלים וכ"ו.
    אז כן עברה כבר שנה וכן עברה רק שנה:)

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה