מסע שמתחיל בארוחת בוקר

כל חיי הייתי תל אביבית בפועל, ואשת העולם הגדול בפוטנציה. כמו לכמעט כל ישראלי\ת (ואולי זו תופעה אוניברסלית?), היו לי פנטזיות על "לחיות בחו"ל". אחרי הצבא נסעתי למקסיקו ולניו-יורק, עם כרטיס בכיוון אחד. חודשיים אחר כך רצח רבין החזיר אותי לארץ. השהות הכי ארוכה שלי מחוץ לישראל היתה שלושה חודשים במזרח (עם שבועיים באיטליה להתאוששות מהודו). היו כל מיני מחשבות, ורעיונות, שלא התרגמו אף פעם לתרחיש אמיתי. כנראה שבעיקר לא היתה סיבה מספיק חזקה ובהירה, כך שהמחיר תמיד הרגיש מוגזם.

אז מה השתנה?

לפני שנה בדיוק נפגשנו, אולף ואני, עם שלומית ומיכל חברותינו, לארוחת בוקר בבראסרי, שהיתה למעשה פגישת פרידה לקראת הרילוקיישן שלהן לטורונטו. הן סיפרו על ההתרגשות, והחששות, על הסידורים והמטלות. שלומית רצתה לעבור כבר די מזמן, ולמיכל היה קצת יותר קשה לקבל את ההחלטה. אולף אמר להן שגם הוא היה רוצה לעבור – לברלין – אבל אני מתנגדת. הוא הסביר שמבחינתו זה הזמן הנכון לנסוע, גם מבחינת הקריירה שלו כצייר וגם מבחינת הגיל של נועם ושחר (למען עתיד ילדינו). אני כבר נערכתי לשטוח מייד אחריו את הטיעונים שלי למה זה ממש לא מתאים. לפחות לא כרגע.

אבל אז, ברגע די נדיר, פשוט לא היו לי מילים. פתאום הרגשתי דווקא את כל הדברים הטובים שיכולים לצמוח לנו מהרפתקאה כזו – לכל אחד לחוד ולכולנו יחד.

מארוחת הבוקר יצאנו עם החלטה מאוד ברורה, ששנינו היינו שלמים איתה לחלוטין. מכאן ואילך החלו חודשים של עבודת נמלים – כזו שאם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים הייתי אומרת שבחיים לא תהיה לי מספיק אנרגיה להפיק אותה. מצד אחד פירוק לגורמים של חיים שלמים ומלאים של שני מבוגרים ושני ילדים – כולל חיסול כללי של הרכוש (שלחנו מעט ציוד מהסטודיו של אולף וכל השאר נכנס לארבע מזוודות שלקחנו איתנו במטוס). מצד שני, הרכבה של פאזל חדש במקום אחר מאוד, עם שפה שונה מאוד, ובירוקרטיה שלא בדיוק נוטה לעיגולי פינות.

את תאריך המעבר קבענו לקיץ, כדי לא להוציא את הילדים באמצע שנת הגנים, כדי שיהיה לנו מספיק זמן להתארגן – וגם כדי להתחיל עם קצת שמש.

והיא אכן חיכתה לנו, השמש. הימים הראשונים שלנו כאן בהירים וחמים, ואנחנו מתחילים את המסע עם חיוך והתרגשות גדולה.

למה דווקא ברלין? ומה נעשה כאן? הלו, זה רק האודות. את השאר תקראו בפוסטים.

ויש גם הודות: תודה מיוחדת לחברי היקר דניאל שלגי-שירה, שמלמד אותי בשעה מה שלא אלמד לבד גם בשנה שלמה (יש עוד המון המון תודות, אבל זו מתייחסת להקמת האתר הזה).

!Auf Wiedersehen

טל אלון

כמה מילים על הרקע שלי, אם טרם נפגשנו: במשך הרבה שנים הייתי עורכת חדשות. למרות שאהבתי מאוד להיות ראש דסק (בהתחלה בידיעות ואחר כך במעריב), היה לי גם ברור שזה לא דבר שארצה לעשות כל החיים. אחרי שנולד בני השני, שחר, באמת לא הייתי מסוגלת לחזור. במקביל ועוד לפני כן חיפשתי כיוונים חדשים. אחרי שרעיתי בשדות זרים (ובדיעבד לא מתאימים), הבנתי שבעצם אני אוהבת מאוד את המקצוע שלי – ורק המדיום והתכנים צריכים להשתנות. מאז אני באינטרנט – גם מאוהבת בעולם הווירטואלי וגם אדונית לעצמי. לשינוי המקצועי שלי יש גם חלק משמעותי בייתכנות המעבר שלנו לברלין: אחד הדברים המדהימים ברשת הוא האפשרות של מי שכישוריו קשורים בשפה להתפרנס בלי מחויבות גיאוגרפית.

ברלינרית על שום מה?

השם הוא שילוב בין השראה מפריזאית, האתר המקסים של חברתי כנרת רוזנבלום, לבין טייק אוף על המשפט האלמותי של גון' פ. קנדי "Ich bin ein Berliner". בנאום שנשא ב-26 ביוני 1963 במערב ברלין הדגיש הנשיא האמריקני בקריאה זו את תמיכת ארה"ב במערב גרמניה הדמוקרטית, זמן קצר לאחר שמזרח גרמניה הקימה את חומת ברלין כמחסום פיזי למניעת מעבר מהמזרח הקומוניסטי למערב החופשי. כשקראתי את ספרה של פניה עוז זלצברגר, "ישראלים, ברלין", נהניתי לגלות שקנדי למעשה אמר "אני סופגנייה", מאחר ש"ברלינר" היא מעין סופגנייה הנפוצה באזור ברלין. הטענה הייתה שהניסוח התחבירי הנכון צריך היה להיות "Ich bin Berliner", כלומר, ללא  "ein". אלא שמתברר שמדובר באגדה אורבנית, מכיוון ששני הניסוחים אפשריים מבחינה לשונית, מה גם שהברלינאים עצמם מכנים את אותה סופגנייה Pfannkuchen ואילו הכינוי ברלינר נהוג מחוץ לעיר (הערך המלא בויקי כאן). בכל אופן, ברלינרית היא כמובן הגרסה הנקבית העברית המומצאת שלי לברלינר. הגרסה הנקבית התקנית בגרמנית היא "Ich bin eine Berlinerin".

httpv://www.youtube.com/watch?v=_Pjn5E6yOKo


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

6 תגובות בנושא “מסע שמתחיל בארוחת בוקר”

  1. טל יקירתי,
    כבוד להיות המגיב הראשון בבלוג שלך שעוד יהיה מופרסם מאוד אני בטוח.
    כמובן שהפוסט הראשון כתוב מעניין, מלמד ומושקע.
    המון תודה לך על החברות, השיתוף והתודות.
    בהצלחה,
    דניאל

    1. true, both ways are acceptable grammar-wise but it would have been a better choice of words to say "ich bin berliner" since that phrase did not pretend to indicate a fact but to express empathy. it is somewhat like the difference between "i'm jewish" and "i'm a jew". yiftah

  2. טל,

    זהו זה. בזכות הבלוג שלך ועוד כמה בלוגים וגם בזכות ידידה שלי שהאיצה בי לקנות כבר כרטיס טיסה ולממש את החלום בעוד עשרה ימים אני בברלין.
    יש לך בלוג מקסים ואתר מעולה כיאה לעורכת בכירה בעיתונות העברית.

    להתראות, שגיא

  3. רצוני לחדד את שכתבתי כאן בתגובה הקודמת. אותה העת הגעתי לברלין כתייר וכך עשיתי כבר פעמים רבות מאז. אני מתפעם מהישראליות המתחדשת בברלין, תהליך אשר לטל: מניית זהב בו. המרחק הקצר בטיסה בין ישראל לברלין, השוני האקלימי הן במזג האוויר והן באווירה התרבותית והן השורשים היהודיים העמוקים בברלין: מהווים בסיס איתן לפריחה עברית מופלאה. טל, תבורכי על עשייתך הנשגבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *