1933 מול 2009 – יש דברים שלא משתנים

לא, אני לא מתכוונת לאנטישמיות. כדאי לזכור שכותרות מניפולטיביות היו מקור לחמי במשך הרבה שנים, וכנראה שאפשר לצאת מידיעות אחרונות אבל מסובך יותר להוציא את ידיעות אחרונות ממך. פוסטים שואתיים בוודאי עוד יגיעו, אבל כרגע אני מדברת על משהו מתוק במיוחד. והסיבה שהוא לא השתנה היא כנראה שילדים לא השתנו, וב-2009, כמו ב-1933, קצת סוכר – ועדיף הרבה סוכר – בתצורות שונות, משמש כשוחד האולטימטיבי.

ברלין 1933
ברלין, 1933 (באדיבות שמואל שלומות, קיבוץ ברעם)

אני מדברת על כיתה א'. לנו יש את "שלום כיתה א'" האלמותי, ואילו כאן מככב לו ה-Einschulungstüte, שזה בתרגום מילולי קונוס הכניסה לבית-ספר, ובתרגום מהותי יותר "תותח הממתקים שיגרום לילדים שלכם לשמוח שנגמרו ימי המשחק בגן ועכשיו מתחילים ללמוד".

כמה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים כל חלונות הראווה של חנויות מכשירי הכתיבה והצעצועים מתמלאים בקונוסים מקרטון בגדלים ובהדפסים שונים, שכולם מיועדים לקטנטנים שעולים לכיתה א', ומבקשים להתמלא בכל טוב. בחנויות הכלבו אפשר כמובן גם למצוא אותם כבר מצוידים בממתקים, אבל זו נראית לי כמו המקבילה של לקנות משלוח מנות מוכן במקום להכין אחד.

אולף קנה אותם כמובן ריקים וחלקים (אחד קטן יותר לגמד שאמנם רחוק עדיין מכיתה א', אבל מוכרח לעשות בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, מה שאחיו הגדול עושה), וצייר עליהם את גו'רג' הסקרן ואת טרופותי. לגבי התקרובת קיבלתי הוראות מדויקות מחתן השמחה, וביצעתי בדקדקנות (עם מעשי חתרנות קטנים, כמו סוכריות גומי "ביו").

ברלין, 2009
ברלין, 2009

וזה עובד מצוין, כבר כמה דורות שזה עובד מצוין: בהחלט הרבה יותר נעים ואפקטיבי לספר לחבוב הבכור שלנו שהולכים לחגיגה בבית הספר החדש עם שטרונגול מלא בממתקים מאשר לומר לו שהולכים למקום הזה שבו אתה לא מכיר אף אחד, לא מבין מילה ממה שמדברים וגם צריך לשבת וללמוד.

את הקונוס לא מביאים ליום הלימודים הראשון. הכל מתוכנן בקפידה: תלמידי כיתה א' מתחילים ללמוד שבוע אחרי כולם, כדי שכשהם יגיעו לבית הספר כבר לא תהיה ההמולה של ההתחלה. בשבת שלפני פתיחת הלימודים מתקיים אירוע ה-Einschulung החגיגי, שאליו מגיעים עם פצצות הסוכר (בשעות הבוקר רואים אותן ברחובות, נישאות על ידי ילדים בערך בגובה שלהן, שנסחבים בדרך כלל גם עם ילקוט ענק על הגב, למרות שלא צריך).

כנראה שאת החגיגה עצמה מכינים עוד לפני החופשה, כי לא נראה לי שהפקה מושקעת כזאת אפשר להכין בשבוע. הילדים הוותיקים בבית הספר מקדמים את פני החדשים בריקודים, שירה, הופעות קרקס ומוזיקה. מקסים. אחרי ההופעה כל מורה לוקחת את התלמידים שלה לחצי שעה לכיתה, לקבל את התחושה לפני שמתחילים באמת.

בכל הסיפור הזה הממתקים הם רק גיבוי, ציפוי, פוטנציאל. לאכול מהם אפשר רק כשכבר חוזרים הביתה. אבל האפקט נצרב באינסולין: הקישור בין להיות גדול, ללכת לבית הספר ולקבל הפתעות נעימות כבר שם.

 

7 תגובות

  1. יקירתי,
    כשרון הכתיבה והדרך לספר סיפור טוב זורם בעורקים שלך, וזה לא קשור לידיעות, בגלל זה פשוט כל-כך הצלחת גם בידיעות.
    תענוג לקרוא, מחכה לקרוא עוד הרבה.
    :)
    דניאל

  2. את מוזמנת לאחד בין שתי התגובות… פשוט שכחתי לציין שבכל זאת התמונה מ 1933 מול התמונה מהיום, בכל זאת קצת קצת מצמררת….
    אולי תספרי גם מה *השתנה* בין אז והיום…
    דניאל

  3. תודה יקירי :)
    כמו שכתבתי, בטוח יהיו עוד פוסטים "היסטוריים" בצורה כזו או אחרת.
    האמת שיש לי אחד בקנה כבר, אבל הוא דורש תחקיר קטן אז נראה מתי אגיע לזה…

  4. איך פיספסתי את זה אז כשנכתב? מקסים! ברכות להצטרפות שחר והפעם לא כנלווה צעיר אלא בזכות עצמו לחגיגות הקבלה המתוקות של כיתה א'. בהצלחה לו ולכולכם. נשיקות!

  5. הדברים דוקא כן משתנים. כשהילדים שלי נכנסו לביהס היה נהוג להכניס תפוחים ותפוזים לקונוס

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *