האוטו שלנו קטן וירוק

באופן מפתיע, אחד הדברים שהכי הלהיבו אותי בתהליך המעבר למדינה אחרת היה להיפטר מהמון דברים/חפצים, בעצם כמעט מהכל. בסבב הראשון, זמן קצר אחרי שקיבלנו את ההחלטה לנסוע, וחודשים ארוכים לפני תאריך היעד, אמרנו שלום ולא להתראות לדברים שנאגרו בלי ששמנו לב, כאלה שבאיזושהי נקודה בזמן היה ברור למישהו משום מה שאנחנו ממש צריכים אותם, אבל איכשהו עכשיו נראו לגמרי מיותרים. היו שם בערך חצי מכלי המטבח (אני מניחה שאצלכם אין שני סטים מיותרים של צלחות וכמה קערות שאמא הציעה לקחת והיה חבל לזרוק), בגדים (חלקם מקטגוריית בגדים שהמצאתי לפני הרבה שנים – "בגדי בית" – בגדים שברור שאין מצב לצאת איתם ממפתן הדלת, אבל בכל זאת לא רוצים לזרוק), צעצועים, ספרים (כן, ספרים), וגם פריטים חסרי קטגוריה כמו למשל מכשיר לחיזוק רצפת האגן (שקניתי במחיר מופקע אחרי הלידה הראשונה ומעולם לא השתמשתי בו כמובן) ועוד ועוד. שלא תבינו לא נכון: שנינו בעלי מודעות צרכנית ואידיאולוגיה ירוקה, ועדיין – כמות הזבל שאדם צובר אפילו כשהוא נגד לצבור היא פשוט מדהימה.

ברבורים ברלין

ברלינאים נטולי רכוש

אם הייתם שואלים אותי מראש, הייתי מעריכה שיהיה לי קשה להיפרד לפחות מחלק מהדברים שאספנו – יחד ולחוד – במשך לא מעט שנים. אבל האמת שבדיוק ההיפך קרה: כל ארגז שיצא מהבית רומם את רוחי, ממש כך. לא יכולתי כבר לחכות שהכל ייעלם. חודשים לפני הנסיעה היינו מגיעים לכל מפגש עם הורים, אחים, גיסות, חברים – ואפילו זרים גמורים – עם מרכולת שמוצעת (שלא לומר נדחפת באגרסיביות) למסירה.

בין הדברים שנשארו איתנו כמעט עד הרגע האחרון היתה המזדה דמיו הכחולה והנאמנה שלנו, שכן היא זו שסייעה לנו להמשיך ולפזר את כל הרכוש המיותר. אבל חמישה ימים לפני מועד הטיסה הגיעה גם זמנה ללכת. הפרידה ממנה – ככל שהיתה אישית אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים – היתה גם פרידה ממגזר שלם, שכן ידענו שבברלין לא יהיה לנו אוטו. אבל גם הפעם – במקום מועקה קלה ומובנת לקראת הפרידה מעצמאות ממונעת שהקפדתי עליה מרגע שאפשר היה – הציפה אותי תחושה נעימה של עוד משא שירד מגבי.

אחד הדברים הראשונים שעשינו בברלין הוא לרכוש אופניים. כלומר אני רק מצאתי את החנות המדהימה הזאת לאופני יד שנייה, ואולף מצידו ביצע את הרכישה. התחבורה הציבורית כאן אמנם מרושתת ונוחה, אבל היא לא זולה, וגם לא תמיד הכי מהירה בהשוואה לאופניים.

אופניים ברלין

בלי להזיע, בלי להתעצבן

ובאמת, אי אפשר לתאר כמה נוח ונעים להיות כאן רוכב/ת על שני גלגלים: העיר מישורית כמעט לחלוטין, מרושתת בשבילים – חלקם על הכביש וחלקם על מדרכות (רוב המדרכות כאן רחבות כמו כביש ממוצע בתל אביב, כך שיש מקום לכולם), ובעיקר רוכבי האופניים הם לחלוטין מלכי הסצינה התחבורתית. הולכי הרגל חוצים שביל אופניים כאילו היה כביש (ואוי ואבוי למי שייתפס חוסם שביל אופניים), ואילו המכוניות מתייחסות ביראת קודש לכלי הנחות לכאורה שלצידן. בפעמים הראשונות לא האמנתי שזה קורה – נהגים שמגיעים לצומת ורואים אופניים במרחק 50 מטר מהרמזור לא פונים עד שהאופניים יעברו. אכן, מעט שונה מחוויות האופניים שלי בתל אביב (על המדרכה צורחים לך "למה על המדרכה?!", על הכביש צורחים לך "למה על הכביש?!" תוך כדי עקיפה וצפצוף תוקפני).

על כל זוג הותקן כיסא ילדים – וכך יכולנו לשנע את כל המשפחה. אלא שיש בעיה אחת לא מאוד קטנה: הובלת שני ילדים דורשת שני מבוגרים (שחר כבר גדול מדי לכיסא קדמי, ונועם אמנם כבר רוכב לבד על אופניים, אבל המרחק שאנחנו עושים כל יום מהדירה הזמנית לבית הספר והגן – 7 ק"מ לכל כיוון – הוא ממש לא בשבילו עדיין). אם לוקחים בחשבון גם שאוטוטו השמש נעלמת, הטמפרטורות צונחות והגשם מתחיל לזלוף – נדרש פתרון רציני יותר.

נגרר לאופניים ברלין

בלי דלק, נכנס לכל חניה

אוטו, כמובן. רצינו לקנות גם אותו יד שנייה, אבל מסתבר שקשה למצוא אחד במצב טוב בברלין, כי הם פשוט עוברים מחבר לחבר. אז לפני כמה ימים השקענו באחד חדש, קטן וירוק (גם מבחינת צבע וגם מבחינת כדור הארץ), ואחרי שהתרגלנו לקונספט שהילדים נגררים אחרינו בבגז' קטן – הוא בפירוש האוטו הכי חמוד שהיה לנו. אפשר להסיע בו גם קניות מהסופר, וכשמחברים גלגל מקדימה הוא אפילו משמש כעגלה עצמאית. תענוג לא זול (450 יורו לא כולל מנעול), אבל הי – פעם ראשונה שאנחנו קונים אוטו חדש מהאריזה.

נוסעים מרוצים

נוסעים מרוצים (אמאל'ה, אחד מהם הוא נמר)


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

14 תגובות על “האוטו שלנו קטן וירוק”

  1. מאת soulcat:

    מיאו! כן, כן, אני עושה מנוי על הברלינרית לאלתר!

  2. מאת הדנה:

    אכן אוטו :)

  3. מאת מישהו ששמע:

    מזל טוב, אהבה ונשיקות לנמר מהמושב האחורי !!!
    מהדוד חני

  4. מאת שלומי:

    טל זה פשוט מעולה
    מחכה לעוד

  5. מאת אוטו פון סלע:

    עשיתם בחוכמה. כשאנחנו עזבנו לחו"ל איפסנו את כל הג'אנק, ועכשיו כשחזרנו לארץ אנחנו תקועים עם הג'אנק שצברנו בניו יורק, פלוס הג'אנק שהיה מאופסן (כלי לסוכר, מישהו?). אחלה פוסט ויופי של אופניים. אני שמח לראות שאתם חוגגים את יום כיפור גם בניכר.

  6. מאת ברלינרית:

    מר פון סלע היקר :)
    החדשות הטובות הן שלעולם לא מאוחר להיפטר מדברים מיותרים…
    וד"ש לגברת פון סלע
    נשיקות

  7. מאת סבש:

    חזקו ואמצו בגולה הדוויה
    ותמשיכי בדיווחים המקסימים
    סבא שמעון

  8. מאת מיכל:

    את כותבת נהדר,
    זו דרך נהדרת להתעדכן מה עובר עליכם,
    נשיקות

  9. מאת אלזה:

    פשוט תענוג לקרוא ועושה חשק ברלין. תהנו ובהצלחה!

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה