היה ענק

אטרקציות הן לא ממש הצד החזק שלנו מאז שהגענו לכאן. למרות שמזג האוויר היה מושלם בחודשיים הראשונים שלנו בברלין, ההספק שלנו כתיירים היה עלוב במיוחד. טוב, זה כנראה בגלל שאנחנו לא תיירים. שום שעון לא מתקתק, לא צריך לסמן וי על שלושה מוזיאונים ושתי אטרקציות לילדים בכל יום, והאמת שגם אילו רצינו – התקציב שלנו כמהגרים אביונים מאוד מחושב בימים אלה. וחוץ מזה, אם אנחנו יכולים לשרטט סיור ייחודי אחד בעיר, הרי זהו המסלול שבין נציגויות הבירוקרטיה המגוונות. זה יילך בערך כך:

שער ברנדנבורג ברלין
בזמן שהתברברנו. האיחוד בשער ברנדנבורג. צילום: Hans Scherhaufer

את הבוקר נתחיל במשרד החינוך המקומי, שם נבלה כשעה עד שעתיים בהמתנה ולאחר מכן במילוי טפסים מרתקים בגרמנית; משם נמשיך לעירייה, כדי להירשם בכתובת שבה כמובן איננו גרים; לאחר מכן נדווש למשרד שבו נרשמים כדי להתחיל בתהליך החתונה (כן! כן! בקרוב סדרת פוסטים חגיגית); בחזרה למשרד החינוך כדי לקבל גם את הטופס הנוסף של המועדונית שאף אחד לא חשב שכדאי לומר לנו בפעם הראשונה והשנייה שהיינו שם שאנחנו צריכים לקחת; קדימה אל המשרד שבו ממלאים טפסים כדי לקבל קצבת ילדים חודשית (160 יורו לראש – לא תעמדו בתור?); ולקינוח המתנה מסעירה במשרד שבו ממירים את רשיון הנהיגה הלבנטיני שלנו לכזה של האיחוד האירופי (כלומר ממלאים טפסים, ומקווים שתוך כמה חודשים הוא יגיע). רוצים להצטרף? מצטערים, הסיורים שלנו מפוצצים עד הקיץ הבא.

טוב, נועם בכל זאת היה (בזכות יונתן) באקווריום המדהים של ברלין, ואני גם לקחתי אותו למגדל הטלוויזיה המפורסם, המבנה השלישי בגובהו באירופה ואטרקציה מרכזית לכל הדעות. מעבר לכך, האמת שכל גינת משחקים (שפילפלאץ) שכונתית כאן (ויש כאלה בערך בכמות שיש קקי של כלבים על המדרכות בתל אביב) היא לונה פארק במונחים ישראליים – עם אומגה, מתקני טיפוס, מגרש כדורגל מגודר עם שערים, שולחן פינג פונג ועוד.

כך שגם בסוף השבוע האחרון לא היו לנו תוכניות מיוחדות. רק לנוח מהימים האינטנסיביים של אמצע השבוע, לבלות יחד, לאכול משהו טוב, לשתות משהו טוב. לשם כך שמתי פעמיי בשבת בצהריים לכיוון הסופר השכונתי. בתל אביב התרגלנו לעשות את הקניות בסמוך למועד האכילה, 24/7, אבל כאן בשבת אחר הצהריים הכל נסגר עד שני בבוקר (כאן, כלומר ברובע הבווארי בשנברג, מקום משכננו הזמני; בחלקים אחרים של העיר כבר ראיתי סופרים טורקיים פתוחים גם ביום ראשון), כך שצריך לעשות קנייה מכובדת לסוף השבוע.

כבר בדרך לסופר הרגשתי ששקט באופן מיוחד (אם כי בהתחשב ברמות השקט הרגילות כאן מדובר בניואנסים קלים מאוד, בעיקר לכבדת שמיעה שכמותי). הדלת הנעולה של הסופר כבר היתה סימן יותר ברור. עצרתי לרגע לחשוב אולי התבלבלתי והיום בכלל יום ראשון, אבל לא. הסתכלתי לכיוון בית המרקחת ממול, וגם הוא היה סגור. עכשיו כבר היה לי ברור שנפלתי למלכודת המהגרים הקלאסית: חיים בלוח שנה מקביל. בדרכי הביתה, בידיים ריקות, שאלתי אישה אחת מה בדיוק קורה. Reunification Day היתה התשובה, כלומר היום שמציין את איחוד שתי הגרמניות. ולא סתם: השנה מציינים עשרים שנה לנפילת החומה.

החגיגות, מסתבר, התחילו כבר יומיים לפני, רק שאנחנו, חוצנים שכמותנו, לא היינו בלופ. באופן מפתיע, האטרקציה העיקרית לחג הלאומי יובאה דווקא מ…צרפת: להקת תיאטרון רחוב בשם רויאל דה לוקס, מפעל חייו של איש בשם ז'אן לוק קורקולט. ובכן, יונית, מדובר בבובות ענק שהציגו על פני ארבעה ימים באתרים המרכזיים של ברלין את המחזה שנכתב במיוחד לאירוע – "האיחוד הברלינאי", שכולו אלגוריה לתולדות העיר. הרקע לעלילה: לפני הרבה הרבה שנים, ברלין היתה ביצה, מיושבת על ידי ענקים וענקיות. יום אחד הופיעו מפלצות מים ואדמה שקרעו את הביצה לשני חלקים והקימו חומה ביניהם. החומה הפרידה בין ענק אחד חביב (חמישה עשר מטרים גובהו, שני טון וחצי משקלו) לאחייניתו, "הענקית הקטנה" (שגם היא, ברוך השם, בגובה עשרה מטרים ובמשקל 800 ק"ג). אחרי שנים ארוכות שבהן חיפשה האחיינית לשוא את דודה, רעידת אדמה גרמה לחומה להתרסק, ובנקודה זו מתחיל למעשה המחזה. במשך ארבעה ימים הפכה העיר לבימת תיאטרון, סצינה בבוקר וסצינה אחר הצהריים, כשמיליוני עיניים מלוות את מסעם של הענקים לקראת האיחוד המיוחל.

אנחנו, כאמור, שמענו שההצגה התחילה בלעדינו רק ביום השלישי, וכבר באותו אחר הצהריים ניסינו להצטרף לחגיגה (לא לפני שהפקנו לקחים והוספנו לוח שנה עם חגים ומועדים גרמניים לאתר). לפי המפות באינטרנט (האתר המרכזי של האירוע קרס מעודף משתמשים, אבל אפשר היה למצוא מידע במקומות אחרים), היינו אמורים להצליח לפגוש את הענקים ברגע האיחוד המרגש שלהם בשער ברנדנבורג. כשהגענו לאיזור ראינו לאן ההמונים צועדים והלכנו בתמימותינו בעקבותיהם, רק כדי לגלות כשכבר היה מאוחר מדי שצעדנו אחרי ההולכים להופעות במתחם קוקה קולה (שאין כנראה כבר חג לאומי בלעדיו, בשום מדינה). במקום בובות ענק נאלצנו להסתפק בצ'יפס קטן, וחזרנו הביתה מובסים, אך נחושים להצליח יותר למחרת.

צ'יפס ברלין
פרס ניחומים. מחר נצליח יותר

ואכן, ביום ראשון באחת עשרה בבוקר התייצבנו – יחד עם עוד כחצי מיליון גרמנים ותיירים – בשער ברנדנבורג, לתהלוכה החגיגית והמסכמת של הענק ואחייניתו, לעבר עתיד טוב יותר. בנקודת הפתיחה היה צפוף מאוד, אז התמקמנו – שוב, רק אנחנו ועוד כמה עשרות אלפי אנשים – על הדשא מול הרייכסטאג, לשם הענקים הבטיחו להגיע. והם לא הגיעו לבד: 52 "גמדים" – כלומר שחקנים אנושיים – מלווים את הענקים וגורמים להם לנוע בצורה עדינה ומעוררת התפעלות. בהחלט מחזה מרהיב. בקיצור, זאת לא היתה סתם אטרקציה – זאת היתה מגה-אטרקציה. כך שנראה לי שיש לנו פטור לאיזו תקופה.

IMG_8368
הענקית הקטנה. נסו אתם לצלם ענקים כשבאחריותכם שני גמדים

אם אתם רוצים לראות ולקרוא עוד (ובאיכות טובה יותר), אז ערוץ ארטה סיקר את הפרויקט בצורה מקיפה, כולל סרט די מושקע (בגרמנית, אבל במקרה הזה הויז'ואל זה מה שחשוב).

ומילה לסיום: מה שבאמת מדהים, בלי להרוס את המסיבה (טוב, אולי רק קצת), זה שבזמן שאנחנו כאן מזדנבים לחגיגות עשרים שנה לנפילת החומה, במקום אחר לגמרי אח שלי חן ועוד "לוחמים לשלום" עדיין נאבקים במפלצות המים והאדמה שבנו חומה אחרת, שנפילתה ממש, אבל ממש, לא נראית באופק.

7 תגובות

  1. מקסים!!
    שיהיה זה סימן לשלל אירועי רחוב נוספים – תיכף חג כל הקדושים וחג המולד – בטוחה שיהיו אירועים ששוה יהיה להתכרבל למענם בחמש שכבות ו2 מעילים :-)
    עד בוא האביב כבר תחזיקי בדוקטורט לאירועי חוץ.
    חג שמח מתל אביב.

  2. הי טל יקירתי,
    לא הספקתי להפרד ממך לפני שנסעתם אז עכשיו אני עוד יותר שמחה לגלות את הבלוג המדהים הזה.
    קראתי בשקיקה מהתחלה ועד היום ומיד נרשמתי לקבל עדכונים.

    אין ספק שמה שצריך לקרות קורה ובזמן המתאים. תודה על החידוד הזה ובכלל על האפשרות להציץ לעולמכם בתקופה של שינוי כ"כ גדול.

    נשיקות,
    נירה

להגיב על נירה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *