Balthazar – מסעדת היוקרה הראשונה שלנו

אז סוף סוף אפשר לדווח על מסעדת היוקרה הראשונה שלנו בברלין. וגם על המסיבה הראשונה שלנו. ושתיהן בערב אחד, מז'אנר הכל כולל הכל כלול. ומי אחראי לבילוי הרציני הראשון שלנו בלי ילדים אחרי חודשיים וחצי בעיר? המלאכים, כמובן.

מסעדה ברלין

פרצופים מוכרים ואהובים בארץ זרה

מספרים שהם מוצאים סיבה למסיבה לפחות פעמיים בשנה, תירוץ להזמין חברים ובני משפחה ולפנק אותם כמו שצריך. הפעם זו היתה מסיבת הפרישה שלהם, או כמו שנכתב על ההזמנה:

DIE ARBEIT IST ETWA AUCH POETISCH

WIR WOLLEN DA NICHT STREITEN LANG

DOCH IST DIE WAHRHEIT ANTITHETISCH

DENN POETISCHER NOCH IST MÜßIGGANG

שאם הבנו נכון, אז בתרגום חופשי ביותר זה: העבודה היא חיינו, אך לא בשבילנו (ואם מישהו מקוראינו דוברי הגרמנית מעוניין לספק תרגום נאמן יותר למקור – נשמח עד מאוד). אבל אם אתם מדמיינים ערב גריאטרי, תשנו כיוון מייד: אנחנו היינו דור הביניים בין חברים ובני משפחה מבוגרים לבין חבריהם הרבים והיפים של ילדי המלאכים, שניהם סטודנטים בשנות העשרים המוקדמות והקלילות.

המקום: מסעדת Balthazar ברחוב Kurfürstendamm, או בכינויו המקומי הקו'דאם. השעה: שבע בערב (הבייביסיטר החדשה השכיבה את הילדים בהצלחה רבה כבר בביקורה הראשון. מלבד חינניותה הרבה, יש לי תחושה שעזרה העובדה שבשלב זה ייתכן שכל מי שמדבר עברית נתפס על ידי הילדים כסוג של קרוב משפחה). התלבשנו הכי יפה שאפשר בארבע מעלות (טעות נוראית כמובן: עמוק בתוך הריקודים, במסעדה סגורה ומעושנת, הרגשתי מטופשת למדי עם הסוודר גולף שלי, כשכל הגרמניות מסביבי מפזזות בגופיות שהכינו בחוכמתן מבעוד מועד).

י', שמכיר מקרוב פחות או יותר כל מסעדה שווה בעיר, הכין אותנו שבלטזאר היא מסעדה עם אוכל טוב, אבל אווירה פלצנית. עושה רושם שבימים רגילים אכן מדובר במקום מעונב למדי. אבל לא בערב של המלאכים, ששכרו כמובן את המקום כולו ודאגו להתאים את האווירה לרוחם. הקונספט: מסיבת מטבח. מה זה אומר? זה אומר שהאורחים פשוט זורמים בזמנם החופשי למטבח המסעדה, סורקים את כל האפשרויות, מצביעים על מה שבא להם, צופים בשף ובעוזריו מכינים את המנה הנבחרת – וחוזרים לחלל המסעדה כדי לאכול (ולשתות, כמובן. מדובר כאן בקיבולות שתייה שאנחנו באמת לא מכירים. בהיעדר עבודה אחרת, המלצרים פשוט עסוקים כל הזמן במילוי מחדש של אלכוהול מכל הסוגים).

מסיבת מטבח. האורחים בין הרגליים

מסיבת מטבח. האורחים בין הרגליים

בעצם, כמו שהסבירה לי אשתו של השף Holger Zurbrüggen (שהוא ככל הנראה סוג של סלבריטי מקומי, כולל השתלטות על תוכניות הריאליטי-בישול דוברות הגרמנית), מדובר בחלופה שיקית ואיכותית לקונספט הבופה. במקום שהמטבח יבוא לאורחים, האורחים באים למטבח. שני היתרונות המרכזיים: אווירת מסיבה בלתי פורמלית לחלוטין; אוכל טרי ורענן, שלא עומד במזנון ומחכה למושיעיו, אלא נאכל ברגע שהוכן (היום הקייטרינגים אמנם מציבים עמדות שבהן מכינים את האוכל, אבל איך שהוא זה בכל זאת מרגיש אחרת). יתרון נוסף, במיוחד למהגרים: לא צריך להבין את התפריט – אפשר פשוט להסתכל ולראות מה נכנס למנה לאורך כל תהליך הכנתה. חסרונות מרכזיים: משהו מהקסם של מסעדת יוקרה בכל זאת הולך לאיבוד כשרואים את מאחורי הקלעים (קצת כמו לקלף את הריפוד מהתקרה של האוטו. אז מה, זה מה שיש שם? כמה מוטות ברזל?), וכשמתבטל הצורך המלחיץ אך המרגש מעט לעשות את הבחירה הנכונה מתוך התפריט. ועוד לא דיברנו על השף ועוזריו: כמות כזאת של אנשים שמסתובבת בין הרגליים במטבח נראית לי כמו מתכון די בטוח להתמוטטות עצבים.

שף-סלבריק'ה

שף-סלבריק'ה. Holger Zurbrüggen

טוב, זו לא ממש ביקורת מסעדה כנהוג, אבל אנסה לשחזר מה אכלתי: היו שם לובסטרים, ללא ספק. הם עמדו בערימה, ואני זוכרת שהצבעתי על אחד, ומעט מאוחר יותר על עוד אחד. הם כבר היו ורדרדים, כך שכנראה גזר דינם נחרץ עוד לפני בואי, אבל במיוחד למעני הם נחרכו קלות על משטח צלייה שזו בהחלט אינה הפעם הראשונה שבה הוא לוקח חלק בהרג בעלי חיים. אכלתי גם חתיכה קטנה אך שמנמנה ונאה של פילה איכותי. הוא היה רך ועסיסי ועשוי כהלכה (אם כי קרניבוריות אינה הצד החזק שלי, אז אני לא יודעת לדרג את הבשר בצורה מקצועית). היה שם גם משהו שפעם קראו לו "בייבי שרימפס קוקטייל", או משהו כזה, אך עם כל הכבוד לנוסטלגיה, הוא אכן הרגיש קצת כמו שנות השמונים. דגמתי גם קצת סושי מצוין ופאאה איכותית, אבל דווקא במקרה הזה השיטה היתה לי לרועץ, כי בניגוד למנה מסודרת במסעדה שבה היו מוודאים שקיבלתי את ליטרת פירות הים המגיעה לי על פי דין, כאן יצא שקיבלתי בעיקר אורז. יכולתי לבקש, אבל בהתחשב בנסיבות זה הרגיש לי קצת קטנוני.

מסיבה ברלין

ניצני המסיבה

בינתיים התגברה המוסיקה, המקומיים לגמו את המשקה העשירי לפחות, ואנחנו עברנו למים ולתה, ולמתוקים כמובן. גולת הכותרת מבחינתי היו הגלידות, תוצרת בית כמדומני. בעזרת תאורה הולמת, הפך החלל המרכזי של המסעדה, שבו מדברים בערב רגיל בשקט בשקט, לרחבת ריקודים צפופה ורועשת במידה הנכונה. המוסיקה, קצת כמו בחתונות, היתה סוג של פשרה בין מנעד הגילאים הרחב של האורחים, אבל כנראה ששתינו מספיק מצד אחד, והיינו צמאים מספיק לבלות מצד שני, כדי שזה לא ממש יפריע.

וברמה הפרקטית – האם אני ממליצה על בלטזאר? האמת שאין לי מושג. ממה שאני רואה באתר המסעדה, ארוחה תעלה לכם שם בין 42 יורו (לתפריט 4 מנות קבוע) ל-89 יורו לתפריט של 12 מנות הפתעה. השתייה החופשית, הריקודים, המטבח הפתוח והמארחים המקסימים לא כלולים, למרבה הצער. אבל האוכל בטוח טעים גם במשורה.

כשעזבנו, בשתיים וחצי, המסיבה עוד היתה רחוקה מלדעוך (אבל המונה של הבייביסיטר כבר הגיע ל-60 יורו, וגם תרגולת הבילויים החלודה שלנו החלה לתת את אותותיה). דיוושנו הביתה עייפים אך מרוצים, מקווים שהמלאכים ימצאו בקרוב עוד סיבה למסיבה.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

4 תגובות על “Balthazar – מסעדת היוקרה הראשונה שלנו”

  1. מאת מושיק:

    נשמע טעים והקונספט מעניין. לא בדיוק הבנתי אם ככה תמיד המסעדה פועלת בערב או שזה נעשה רק לכבודכם? וסחטיין עליכם שמיד התברגתם למעגלים הנכונים מסתבר.
    והטריק עם העברית אכן עובד מצויין. מצד שני, גם הגרמנית היא שפה די יעילה להרתעת ילדים, לא?

    • מאת ברלינרית:

      המסעדה מתפקדת כמסעדה רגילה בדרך כלל, והקונספט של מסיבת מטבח הוא רק לאירועים סגורים (אין לי מושג באיזו תדירות זה קורה).
      לגבי אפקט ההרתעה – אתה חושב שזה עובד גם בלי המטענים ההיסטוריים? ;)

  2. מאת בת חן:

    אחח…תענוג לקרוא אותך…כן יקירתי גם אני נפלתי לא מעט פעמים עם התרגיל של הבגדים הקצרים מתחת לכל השכבות הארוכות…
    דווקא באירופה הקרה התרגיל הוא להתלבש קצר מתחת למעיל כבד כבד כבד עם צעיף כבד כבד כבד וכפפות וכובע וגרביים ומגפיים…
    אבל החולצה והחצאית מתחת ישארו קצרים קצרים…
    כי הכל מחומם וגם בבית מסתובבים בגופיה ותחתונים..
    ואז מגיעים לארץ ומגלים שבעצם פה הרבה יותר קר בחורף! לפחות בתחושה של הגוף…
    אבל שאלה לי אלייך – איך לעזאזל הצלחתם לדווש ב-4 מעלות מהקודאם עד לקרויצברג…לא פשוט בכלל!?

    • מאת ברלינרית:

      תודה :)
      מעכשיו באמת אהיה חכמה יותר בנושא הבגדים, אם כי עדיין לא רכשתי את המעיל המנצח (המעילים מהארץ הם לחלוטין סתוויים כאן).
      לגבי האופניים – אנחנו מדוושים כל מרחק בכל טמפרטורה (עד כה לפחות – אין לדעת אם נעמוד באתגרים שעוד לפנינו), אבל במקרה הזה דווקא הנסיעה היתה קצרה, כי אנחנו עדיין גרים בדירה זמנית בשונברג.

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה