החתונה השנייה שלנו – חלק א'

הפעם הראשונה שלנו היתה באוגוסט 2000. עשינו הכל כמעט לפי הספר: גן אירועים על חוף הים במכמורת, 250 אורחים, די-ג'יי שניגן את "סינג הללויה" ברגע המתבקש, איזור ישיבה אלטרנטיבי-בטירוף וסיום סיומת במי הבריכה הצוננים.

טוב, אולי בכל זאת היו כמה חריגות קלות: מנהל המקום ברח עם הצ'קים ששילמנו למפרע (אבל בסופו של דבר זה רק הוזיל לנו את העלויות וגם תרם לפולקלור של האירוע), השמלה היתה בתכלת במקום בלבן, במספרה טענתי שאני החברה הכי טובה של בעלת השמחה כדי שלא יבנו לי מגדל אייפל על הראש (וגם כדי שלא ישדדו אותי), האוכל היה מינימליסטי (המשפט "אני עוצמת את העיניים ורואה הרים של צלחות ריקות" הוא נכס צאן ברזל שנשאר מהאירוע, ולא נסגיר על ידי מי הוא נאמר ביום שאחרי), וגם, אה…כן… עניין קטן אחד: בעצם לא התחתנו.

חתונה ברלין
הפעם על אמת

כלומר בעיני עצמנו כן: היה טקס, היו טבעות, היו נדרים ועדים ודמעות. אבל כמו שאתם יודעים, בארץ זה לא מספיק – כדי להתחתן צריך איש עם כיפה וזקן, המכונה על פי רוב רב. ולא שהייתי מתחתנת ברבנות אם היה אפשר, אבל מרגע שהוברר שהחתן המיועד לא יהודי, שלא לומר גוי גמור, האופציה הזאת, איך לומר, ירדה מהפרק. האמת שבהתחלה תכננו לנסוע אחרי החתונה המדומה בארץ לקפריסין, או לניו יורק, או לכל מקום נאור אחר שבו מתקיימות חתונות אזרחיות. בדקנו גם את האופציה הגרמנית, אבל מהר מאוד הבנו שהיא גובלת בבלתי אפשרית. בסופו של דבר לא מצאנו סיבה מספיק טובה להוציא עוד אלפי שקלים כדי לקבל איזה נייר, להידחס לאותה תיקייה במס הכנסה ולהתחיל להשתמש במילה הדוחה "בעלי" (אף שבכל מקרה השתמשתי בה בבואי לנהל דיאלוג אפקטיבי עם מוסכניקים ואינסטלטורים). באופן אירוני, דווקא בגלל העובדה שישראל מאפשרת נישואים רק בין בני אותה הדת, הזכויות לידועים בציבור הן די מתקדמות. אפשר לומר בפסקנות שבתשע השנים שהיינו נשואים מטעם עצמנו בארץ, לא היתה אפילו פעם אחת שבה נתקלנו בקושי או הפסדנו הטבה כלשהי בגלל שלא היינו רשומים ככאלה במשרד הפנים (ובניגוד לדעה קדומה די רווחת, גם מבחינת הילדים אין לכך שום משמעות).

אבל כשנכנסנו לעובי הקורה של התחקיר לקראת המעבר לגרמניה, התחוור לנו שכנראה קרובה השעה שבה נצטרך להתחייב על אמת. לא זה לזו, אלא לתהליך הסיזיפי של ליקוט המסמכים ההכרחיים. בהרבה שיחות רקע קיבלנו את הרושם שלזוג נשוי, במיוחד אם אחד מהם אזרח והשני זר, יותר קל בחיים. זה נכון שכאמא לילדים גרמניים אני זכאית לקבל ויזה מתוקף הזכות ל"איחוד משפחות", אבל כאשתו של גרמני אני יכולה לבקש אזרחות אחרי שלוש שנים וכ"אמא של" רק אחרי שמונה שנים. יש גם ענייני מס וביטוח בריאות ועוד כל מיני. האמת שעכשיו, אחרי שאנחנו כבר כאן, אני מתחילה לחשוד שאולי גם הפעם מדובר בפיקציה, שאין סיבה באמת אקוטית להתחתן, אבל אחרי כל מה שכבר עברנו בשביל להגיע לרגע הזה – אין מצב שנסוגים.

מהצד של החתן הגרמני למהדרין נדרש עותק מקורי של "ספר המשפחה" (Familienbuch), שזה סוג של מגילה גנאולוגית שבה מתועדים נישואים, גירושים, תאריכי לידה ופטירה (חו"ח) של בני המשפחה. בהתחשב בעובדה שהמשפחה שלו מפוזרת בכל רחבי הגלובוס, זו לא היתה משימה פשוטה להשיג אחד. נאלצנו להסתפק בעותק, ומר ארנסט, הפקיד הצמוד שלנו לענייני החתונה, אכן מאוד לא אהב את זה (אגב, באופן מפתיע מאוד הגרמנים התגברו על חיבתם האדירה לניירת והחל מאחד בינואר 2009 ספרי המשפחה הם דיגיטליים).

מהצד של הכלה הזרה, שלא לומר יהודייה, נדרש הרבה יותר (באחד הטפסים ישנה אפשרות למלא את הדת, אבל מודגש שזו לא חובה. מצאתי את עצמי מתלבטת. מצד אחד, החינוך השואתי שבי צעק 'אל תכתבי כלום. לכי תדעי איך ומתי זה יחזור אלייך'. מצד שני, האינסטינקט הציוני צווח 'הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף? עלייך לשאת בגאון את יהדותך!'. בסוף כתבתי, ברור שכתבתי. אולי מר ארנסט ירגיש לא נעים ויהיה במיוחד נחמד אלינו בגלל זה). רשימה חלקית: דרכון, ויזה ממשרד הזרים, תעודת לידה, תמצית רישום מהארץ שמוכיחה שאני אכן רווקה, תעודות לידה של הילדים, הוכחות שיש לי הכנסה (שלא, חלילה, אתחתן עם גרמני פוטנטי כדי ליפול למעמסה על שירותי הרווחה הנדיבים), הוכחה שיש לי כתובת בברלין (טופס חיוני בהרבה מהמשימות כאן העונה לשם הקצר והקולע anmeldebescheinigung) ותאמינו לי שזה לא הכל, פשוט נראה לי שהנקודה הובהרה. הרבה ניירות. ואת כולם צריך לתרגם בתרגום נוטוריוני לגרמנית. את הצהרת האבהות תרגמנו כבר בארץ במשרד עו"ד שהומלץ על ידי שגרירות גרמניה. תמורת המחיר הלא ייאמן של 1800 שקלים קיבלנו כמה ניירות כרוכים בסרט משי אדום שאיתם היינו צריכים לנדוד לבית המשפט כדי לקבל חותמת אפוסטיל (וגם זה עלה משהו). כמובן שהרגשנו די פראיירים לגלות שבגרמניה יש דבר שנקרא מתרגם מושבע (beeidigter Dolmetscher) ושאותו תרגום, שנחשב נוטוריוני לכל דבר, עולה 20 יורו.

יכולתי בקלות לשפוך כאן עוד אלף מילה על התהליך שבא לאחר מכן, אבל אקצר למענכם: אחרי ליקוט ותרגום המסמכים יש להגיע למשרד הרישום של איזור המגורים שלך (Standesamt). לא כדאי לסמוך על כך שמישהו ידבר אנגלית. בפגישה הראשונה עוברים על כל המסמכים, וכמובן נשלחים למקצה השלמות עד הפגישה הבאה. לפגישה השנייה צריך להגיע עם מתרגם מושבע (המתרגמים לעברית היו יקרנים אז הלכנו על מתרגמת לאנגלית והסברנו למר ארנסט שגם אנגלית היא שפה רשמית בישראל), ובה עוברים שוב על כל המסמכים, הפקיד שואל הרבה שאלות וגם מוודא שהבנו את הנקודה שחתונה זה לכל החיים. צריך להשאיר לו את כל מסמכי המקור וללכת. המסמכים נשלחים לבית המשפט, שצריך לאשרר שהם אכן אמיתיים ותקפים. בינתיים מגיע הביתה שובר לתשלום 40 יורו. זמן מה אחרי שמשלמים אותו (אפשר באינטרנט, תודה לאל), מקבלים טלפון מהפקיד, שמזמין לפגישה נוספת. בפגישה השלישית עוברים על מהלך טקס החתונה וקובעים תאריך. אחר כך מתברר שהתאריך לא מתאים למתרגמת. אבל אי אפשר לשנות תאריך בטלפון, אז צריך לבוא שוב. תאריך בסוף שבוע עולה עוד 50 יורו, אז כמובן שאנחנו רוצים ביום חול. ואפילו הסתדר לנו יפה בלי שביקשנו: 11.11. אולי בשעה 11? אל תגזימו, בעשר וחצי. צריך להגיע עשרים דקות לפני, ולפחות אם קשה באימונים קל בקרב: לחתונה עצמה צריך להביא רק דרכונים ומתרגמת. עדים, טבעות, מוזיקה – כל אלה הם רק פריטי רשות.

אז אחרי שנרגעים מהאופוריה שבנצחון המערכת (הרבה גרמנים נוסעים לדנמרק כדי לא להתמודד עם הבירוקרטיה האימתנית), מגיעות השאלות האמיתיות: זה עוד סידור בעירייה או טקס שאמור לרגש אותנו? לקחת איתנו את הילדים ולארגן להם סיפור לכל החיים (היינו בחתונה של ההורים שלנו), או לחסוך מהם את הבלבול (נועם כבר שאל אם אנחנו מתחתנים כי אנחנו רוצים עוד ילד)? להזמין את קומץ האנשים שכבר יש לנו קשר אינטימי איתם ברמה כזו או אחרת כאן, או לחסוך מהם את האירוע המייבש? וכמובן – מה ללבוש?!

על כל אלה – בחלק ב'.


11 תגובות

  1. היי,
    נהדר!
    חייכתי לעצמי במשך קריאת תאורייך,כל כך חיי ואמיתי,
    תעשו זאת לבד ,בלי ילדים ובלי אורחים,זה לא ממש חשוב…
    כמי שחיה בגרמניה,מכירה את הניירת וכול מה שמתואר,והתחתנה גם כן
    בנישואין אזרחיים,כי חווית הרבנות מיותרת,למרות שהתחתנתי עם "יהודי כשר" זה מאוס בעיני,הצלחתי להעביר את המורשת לבתי שהתחתנה בקיץ,גם כן בחתונה אזרחית בניורק,
    תתפנקו לכם במסעדת טובה,הרי זוג צריך להמציא אירועים כדי לחגוג לבד,והנה לכם חתונה מספר שתיים,שתזכר בעוד שנים כמו חתונה מספר 1,קחו חבר/ה עם מצלמה שתנציח את הרגע,שיהיה על מה להתבדח…
    ממתינה לתיאורי המשך וכמובן לתמונות,
    נשיקות תמי

  2. יקירנו,
    לצערנו הרב לא נוכל להיות עמכם בחתונה השניה, נדחקנו לראשונה ברגע האחרון ומאז אנחנו יחד…
    אז ככה במידה והטוקבאקים יקבעו משהו,
    אני בעד להתייחס לארוע כמה שהוא – דהיינו חתונה. את הילדים בטח הייתי מביא, בעיניני לבוש אני ממליץ על משהו חם שכיף לשבת איתו אחריו במסעדה טובה.
    תביאו איזה עד או שניים משלכם שיוכלו לספר וגם לצלם – חשוב.
    ותתרגשו, כי בכל זאת זה מרגש, אפילו אותי כאן בארץ הקודש מרחק סקייפ ממכם מרגש לחשוב שיש ארוע מכונן כזה ולא אהייה בו.
    וליתר בטחון אני מבהיר – אין כאן שום ציניות, אני חושב שזה מרגש אז תתרגשו, צריך להתרגש מכל רגע בחיים שאפשר, והילדים שלכם הרבה יותר יתבלבלו מהחברים התורכים בבית הספר הגרמני שלהם מאשר מזה שההורים שלהם מתחתנים, אז קחו אותם זו חוויה לכל החיים.
    אוהב אתכם בכל הלב, ומתגעגע.
    דניאל

  3. Nice story, waiting for the rest.
    Sounds like the beaurocracy I am going through to make Roni a US citizen. I can't find our original marriage certificate from Cyprus–you must have the original!! What a headache.

    miss you guys,
    Gabi

  4. כמי שנסעו להולנד כשהם כבר נשואים (היום ב-ד-יו-ק לפני 13 שנה!), ואפילו משתייכים לאותה דת, עברנו זוועות ביורוקרטיות דומות להפליא, רק כדי להוכיח שעברנו חתונה. 1,800 שקלים עבור תרגום היו מפיקים ממני שאגות אימים, אין מה לומר, אבל גם ללא הסכום המפלצתי הזה התהליך היה מייגע, מתיש, מיותר ומייבש. אז בלענו את הרוק, נשכנו שפתיים, ואחר כך נהנינו מ-7 שנים מופלאות באמסטרדם. שווה.

    ולהביא את הקטנים. בטח שלהביא.

  5. טוב מה קורה עם צלם ווידאו ואלבום דיגיטאלי
    ואשתי שואלת האם לארוז בשביל להתחיל לעבוד לכם על האוכל בחתונה כי פעם אחת "סבלנו" מספיק.
    ולא רשמת איזה שיר יהיה בכניסה לחופה
    לפחות על "אם ישכח ירושלים" ויתרו לכם.
    דש לגברברים בחיי המון מזל טוב

  6. ברלינאית יקרה, מתבוללת ואנטישמית,

    אנחנו בהחלט התמודדנו עם מכשולים קשים מנשוא בגלל שאיננו נשואים: בריכת האוניברסיטה לא הסכימה להעניק לי, הידועה בציבור של אחד מחברי סגל האוניברסיטה הנחה בכניסה לבריכה כפי שמגיע לבן/בת זוג הנשואים על פי חוק.התבקשנו להביא מסמכים מנוטריון שעל פי הסכום שנקטת היו עולים כמו שנתיים מנוי בבריכה. שקלנו בכובד ראש להתחתן ובכך לזכות בהנחה הנכספת אבל באותה השנה לא היה לי בגד ים מספיק ייצוגי…ולכן הקשר מעולם לא מוסד כהלכה.

    אגב לפי הסיפור נשמע שהרבנות עדיפה על מוסד הנישואין של הרייך. רק חישבי על תענוגות היריקה בנעל (במקרה ש… ), שבע הברכות, הכתובה המבטיחה את כסותך, אונתך ועוד משהו ששכחתי והקלימקס של שבירת הכוס. אצלכם שם בנכר הכל כל כך מסודר….

    אוהבת ממרום האזרחות הגרמנית שלי

  7. טכני או לא, בעיני זה מאד מרגש!!!!
    לגבי צירוף הילדים: ללא צל של ספק בוודאי שלקחת אותם ולהפוך את היום הזה לחגיגה משפחתית עתירת צבעים וטעמים. כמה ילדים זוכים להיות בחתונת הוריהם? בהיסטוריוגרפיה של משפחת ארדה יש סיפור מיתולוגי איך בגיל שלוש גיליתי את אלבום החתונה של הוריי ואת היעדרותי ממנו, והטחתי בהם "אתם הורים חורגים שלא הזמנתם אותי לחתונה שלכם" ולא דיברתי עמם יום שלם (בטח זה היה רק כמה שעות או פחות, אבל יו גט דה פוינט)
    מהיכרותי עם נועם הוא בוודאי ירצה לברך אתכם, ותארי לעצמכם עד כמה תתרגשו..
    לקחת עמכם: זוג חברים טובים וקרובים (אולי אלו שהכי מסמלים עבורכם את המעבר לברלין), מצלמת סטילס, מצלמת וידאו (בשביל זה הם זוג), ואח"כ ללכת לאכול במקום שהכי אהוב עליכם כמשפחה. (ואל תשאלי אותי למה נתקע לי בראש קפה איינשטיין בלוצואו פלאץ, נראה לי מתאים לבראנץ' ביום קר…)
    מה ללבוש? משהו לבן עם ניחוח וינטג' חזק ביותר (מהתלבושות שרק את יכולה להיראות בהן מליון דולר ואחרות וונאביז גמורות), שילך עם תכשיטי הוינטג' שלך שאני כה אוהבת, ונעליים בצבע עז שיהיו שוס.
    מה לומר: משהו שידבר אליכם בעברית ובגרמנית גם כן – אם כבר אז כבר.
    אחרי האוכל: ריצה הביתה למחשב והעלאת התמונות והוידאו לאוויר, למען יראו, יתרגשו וידמעו כל המתגעגעים כאן בציון ובשאר כנפות תבל.
    נשיקות!!

  8. טל היקרה,
    הגעתי לבלוג הנהדר שלך דרך הפייסבוק של אולף. בקיצור נמרץ דווקה הערב החלטתי להסתכל על הציורים שהוא שם באתר שלו . ציור אחד (שהוא כתב שהוא לא צייר בתגובה למישהו) מתכתב עם ציור שאולף פעם צייר אי פעם בשלהי שנות ה- 90 כשהוא למד באנגליה, בסוף הציור הושאל לבית קפה בתל אביב וכנראה נמכר. יש לי תצלום של הציור הזה ולעיתים אני תוהה כמה הוא בטח עולה היום והאם יום אחד אוכל להרשות לעצמי את הציור הזה אבל זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, הנה הגעתי לכאן וקראתי את סיפור החתונה הברלינאית שלכם ורציתי רק להגיד שהחתונה שלכם בישראל היתה החתונה היפה ביותר והמרגשת ביותר שבה הייתי בימי חיי. הטאבון והפיתות היו נהדרות (מי אמר מילה רעה על האוכל?) המוסיקה קסומה, והרב הפרופ' שהצליח להכניס את סיפור הכרותיכם לקולאז' – כולנו מכירים מנפלאותיו. ד"ש חם לאולף מאוד נהניתי לקרוא בבלוג. המשיכי לכתוב דברים קסומים על ברלין. נשיקות לכם, אסנת יעקובי

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *