החתונה השנייה שלנו – חלק ב'

אז זהו, אני אישה נשואה ומהוגנת. והפעם זה ממוסמך ומעוגן בכתב, מוכר על ידי הממסד באשר הוא. רק שגם הפעם אין שום תחושה שמשהו מהותי השתנה. רק עוד נייר אחד נוסף לתיקיה שהולכת ומתעבה עם השנים, זו שמכילה מסמכים שאסור בשום פנים ואופן לזרוק אף פעם (נדמה לי שרוב הניירת שם קשורה לביטוח לאומי – הידעתם שזהו המוסד היחיד ביקום הישראלי שעליו לא חלים שום חוקי התיישנות?! קצת מפחיד).

חתונה ברלין
טוב שלמישהו היה חזון

ילד שנולד – הנה לכם משהו שמשנה את החיים. אבל חתונה? גם כשזו היתה מסיבה מרגשת אבל חסרת תוקף משפטי וגם כשמדובר בשיאו של הליך פרוצדורלי שאלוהים יעזור לנו שלא נצטרך לעולם לפרום אותו, התחושה ביום שאחרי דומה: אוקי, סבבה. התחתנו. סו וואט?

קל להבין למה פעם עשו מזה עניין. החיים המשותפים האמיתיים של זוג התחילו רק אחרי החתונה: ליל הכלולות הדרמטי, בית משותף, רכוש משותף, ילדים. אז נכון שבחלקים גדולים של העולם (וגם של ישראל) זה עדיין ככה, אבל איך זה שגם בעולם המערבי-חילוני החתונה ממשיכה לשמור על מעמדה המיתולוגי? עובדה שאפילו כשזוג כמונו, עם ותק של 11 שנה ושני ילדים, מחליט להתחתן, הסביבה עדיין נרגשת.

ושלא יובן חלילה שיש לנו טרוניות. ההתלהבות החיצונית נעמה לנו מאוד, והאמת שרק בזכותה הצלחנו ליהנות מהמאורע ולא לתייק אותו תחת קטגוריית סידורים. זמן קצר אחרי שחטפתי נזיפה רצינית ביותר על זה שבכלל העזתי להודיע לשלושה אנשים על מועד הטקס בעירייה (הוא טען שאם אני מודיעה אני בעצם אונסת אותם להגיע לאירוע שאין שום טעם – לא מבחינתם ולא מבחינתנו – שיגיעו אליו, ושכשהוא היה בעירייה הוא ראה אנשים מרימים כוסית שמפניה בחצר וזה לא חגיגי, ולא אינטימי, ולא מרגש, והוא בשום אופן לא רוצה את זה), ההורים שלי הודיעו שהם מגיעים. לא ברור אם החתונה היתה סיבה או תירוץ, אבל זה גם לא ממש משנה. בבת אחת השתדרג האירוע: ראשית משום שנוכחות ההורים כבר יוצרת איזו חגיגיות שלא היתה מתאפשרת אם רק אנחנו היינו בחדר, ושנית משום שהמשמעות הנלווית היא שאפשר להביא גם את הילדים. שהרי בלי מבוגרי-עזר זה לא בא בחשבון: ואם אחד מהגמדים יצטרך קקי בעיצומו של הטקס הרומנטי? (והוא יצטרך – אם לא שמתם לב, קקי של ילדים מגיע לעיתים קרובות ברגע הכי לא נוח).

בבוקר החתונה אספה אותנו הלימוזינה בערך בתשע. כן, ממש. אולף יצא ראשון עם הילדים על האופניים, ההורים שלי נסעו ברכבת התחתית ואני יצאתי אחרונה אחרי סשן מדידות עצבני (מצד אחד שכנעתי את עצמי לא לקנות שום דבר מיוחד, כי זאת הרי לא ממש חתונה. מצד שני בבוקר האירוע הצטערתי שלא קניתי, כי התחשק לי בכל זאת להיראות חגיגית. מצד שלישי הרגשתי פאתטית לדפוק הופעה. מצד רביעי בהתחשב בעובדה שדיוושתי כמה קילומטרים על אופניים לעירייה בחמש מעלות, שמלה אוורירית-יפה-אך-נטולת-מאמץ לא היתה אפשרות ממש סבירה).

קומת החתונות בבניין העירייה נטול ההשראה הפתיעה דווקא לטובה. החל מחדר ההמתנה הפסבדו-יוקרתי ועד לאולמונצ'יק החתונה עצמו, שעוצב ברשמיות לא נטולת חן. שמחתי לגלות שאישה תנהל את הטקס. בצירוף המתורגמנית החמודה שלנו יכולתי להחליט שמדובר בחתונה פמיניסטית. לפני שמתחילים וידאו איתנו אם הבאנו מוזיקה, טבעות, או שאנחנו מעוניינים להקריא משהו משלנו. ענינו שלא, לא ולא (כבר עשינו את כל אלה בנגלה הראשונה).

חתונה בבית העירייה ברלין
בטוחים?

הילדים ישבו בשורה הראשונה. ההורים בשנייה. הלה, המלאכית שבזכותה הכרנו את המלאכים, צילמה. הרבנית (אני אפילו לא יודעת מה שמה, ולמרבה ההפתעה הוא לא מופיע על המסמכים) היתה נעימה להפליא. הטקס כלל הקראה דקדקנית של הפרטים של כל אחד מאיתנו כדי שנאמת את נכונותם וכמובן את השאלה המיתולוגית שתמציתה "האם את/ה רוצה לקחת לאיש/ה את …?", שעליה למרבה המזל ענו שני הצדדים ב-Ja רבתי. אחר כך חתמנו על המסמכים באווירת אוסלו, ואז הסתבר שאפילו אם זה בעירייה ואפילו אם פעם שנייה – אין אין אין חתונה בלי בלי בלי נשיקה.

חתונה ברלין

אחרי המסע הבירוקרטי שעברנו כדי להגיע לרגע הזה (ראו החתונה השנייה שלנו – חלק א'), וההתעקשות של הגרמנים על קוצו של כל יוד, היה די אירוני לגלות אחרי שכבר יצאנו מהחדר שהם טעו בתאריך. המתנו עוד זמן מה עד שהמסמכים תוקנו, וכשיצאנו, שמחנו לראות שבמסדרון מחכים המלאכים ובתם, עם ערכת שמפניה מדוגמת (כוסות זכוכית, איזו שאלה) וזר פרחים מדהים ביופיו.

ובסוף גם אנחנו הרמנו כוסית בחצר של העירייה. ובניגוד לכל התחזיות, דווקא היה חגיגי, ואינטימי, ואפילו קצת מרגש.

חתונה ברלין
צילמתי בחתונה של ההורים שלי! הרמת כוסית עם זווית

8 תגובות

להגיב על בלהה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *