חיים של אחרת

שמתי לב בדיעבד שבפוסט על הפאזלים לא הזכרתי את נושא השפה החדשה – לכאורה אחד הפאזלים המרכזיים. אבל במחשבה נוספת הבנתי שזה כנראה לא מקרי. אני מוצאת שלחיות בשפה בלתי מוכרת זה הרבה יותר מעוד פאזל. זה אולי כמו לבנות את שאר הפאזלים כשחלק גדול מהחתיכות מונחות עם הדימוי כלפי מטה.

אז נכון שהספקתי ללמוד שני סמסטרים במכון גתה בתל אביב, והפקידה במשרד הזרים כאן אפילו התרשמה כל כך מהגרמנית העילגת שלי עד שהחליטה שאני לא מחויבת בקורס אינטגרציה (בדרך כלל מקבלים ויזה לשלוש שנים, שהארכתה מותנית בלמידה של 600 שעות – רובן שעות שפה והשאר מוגדרות כאינטגרציה, שזה בטח החלק שבו מסבירים לי ולשכמותי שלא נהוג כאן לבשל באסלה).

אני מצליחה להבין פחות או יותר על מה מדברים אם יש לי מידע מקדים על הנושא. אם אין לי ברירה אני גם יכולה לשאול משהו בסופר, בדרך כלל אחרי שניסחתי את המשפט בראש. אבל אם התשובה מעט מורכבת אני מייד לובשת את ארשת ה"לא הבנתי אף מילה, את מוכנה בבקשה לבוא ולהראות לי?"

האמת היא שמה שמורכב בסיפור הזה קשור פחות למידע ויותר למהות. הרי לא מעט אנשים מדברים אנגלית (גם אם הרבה פחות ממה שדמיינתי), ואפשר תמיד להסתדר איכשהו. העניין הוא שהחיים בשפה זרה משנים את האישיות ממש, לפחות באופן זמני. בטח לאדם כמוני, שהוורבליות היתה תמיד אחד מיסודותיו. אמנם אני מבזבזת הרבה פחות זמן על עריכה והגהה בניוטרל של תוויות של מוצרי מזון, של שלטי רחוב ובעצם של כל דבר שכתוב במרחב הציבורי (מחלה שחשבתי שהיא חשוכת מרפא, אבל מסתבר שיש לה תרופה – בגרמנית אין לי תיקונים לשום דבר). אבל בכל הקשור לתקשורת עם הסובבים אותי, אני פשוט לא אני. זה מתחיל כמובן בשלב ההקשבה, האינפוט: לא רק שאני לא מסוגלת לקלוט ניואנסים בדברי הגננת, או בשיחה שלה עם אמא אחרת, ולהסיק מהם את הלכי הרוח, והפוליטיקה הפנימית, וה"עשה" ו"אל תעשה" המקובלים; אני צריכה להיות במלוא הריכוז והיא במלוא הכוונות הטובות אפילו כדי שאבין שלשחר חסרים תחתונים להחלפה. היכולת לקלוט כמעט כל דבר ברגע, לעקוב בחדות נטולת מאמץ אחרי מה שקורה מסביב, לזהות מי חכם ומי לא, מי יהירה ולמי מגיע יותר קרדיט ממה שהיא נותנת לעצמה, לאסוף מידע כדי לקבל החלטות – כל אלה הופכים כל כך לא מובנים מאליהם.

יכולת ההתבטאות, האאוטפוט, מושפעת כמובן מיידית, ואפילו בצורה חמורה יותר. איך אפשר להשתתף בשיחה אם את לא בטוחה שהבנת לגמרי מה אמרו לפנייך? שלא לדבר על להבריק, להצחיק או להבהיר את עמדתך המורכבת. אני מודה שהתסכול המובטח מתקשורת מוגבלת גורם לי לפעמים פשוט לוותר מראש.

אבל צריך גם להודות שיש לשינוי האישיותי הזה כמה יתרונות. קצת כמו עיוור שמתרגל להפעיל ביתר שאת את שאר החושים, אני לומדת לסמוך יותר ויותר על מידע ותקשורת באפיקים לא מילוליים: התבוננות בסיטואציה, בהבעות הפנים, במבט, שימוש מוגבר באינטואיציה. אחד מתוצרי הלוואי הוא שאני ממהרת פחות לתייג אנשים ולדחוף אותם לאיזו מגירה אוטומטית. כמובן שגם הטבע האנושי האוניברסלי והגלובליזציה עוזרים: כשמישהו צועק עלי אחרי שחלפתי על פניו עם האופניים על המדרכה, אני יכולה לדמיין די בקלות מה היה לו להגיד לי; וכשמגיע סמס מחברת הסלולר המקומית שמבטיח משהו בגרמנית – לא ברור מה – "במתנה!", אני יודעת שמומלץ פשוט להתעלם. שלא לדבר על זה שבשלושה חודשים וחצי לא קרה לי פעם אחת שהצטערתי על משהו שאמרתי. גם זו דרך ללמוד לסתום את הפה.

כל זה מסביר כנראה למה אני נמצאת ברשת הרבה מעבר למה שאני צריכה. כאן התקשורת, הפלא ופלא, נשארה בדיוק כפי שהיתה. וכאן גם קל לחיות חיים של אחרים: לשוטט בשתיים בלילה בין תמונות של מישל אובמה זורחת בפסגת חייה. לקוות שהאומץ לשנות בהכרח מקדם לאנשהו.

כנראה שהפריש מיש הזה של חיינו מביא איתו משהו שאפשר אולי – ואני אומר את זה בזהירות, יונית – לקרוא לו משברון זהות. אחד שאולי היה עובר בצורה מעט יותר פשוטה (שהרי היו כאלה כבר בעבר), אלמלא תפס אותי עם מעט מדי שכבות הגנה: רחוקה מהמשפחה שחושבת שאני הכי-הכי, ללא טייטל מקצועי מפוצץ, ובלי מושג ממשי לאן בכלל אני רוצה להגיע (בהנחה שהבית הלבן, למצער, הוא כבר לא אופציה). סיבה מצוינת לחזור, ומהר, ללמוד גרמנית. מכל המרכיבים של ההגירה, האפשרות להפוך למישהי אחרת היא המפחידה מכולן, אבל אולי גם המבטיחה שבהן.

שלטי רחוב ברלין
מכיוון שאין לי תמונה שלגמרי קשורה לפוסט המעט הזוי הזה, שאפילו לא היה מתוכנן, החלטתי לנקוט בטקטיקה ישנה מימיי כעורכת חדשות, שקוראים לה כיתוב תמונה מורחב. זה נראה קצת מאולץ בעיתונים, ואין סיבה שזה לא ייראה מאולץ בבלוג. אבל מתוקף סמכותי כעורכת הראשית אני מכריזה שזה בכל זאת עובר, אולי כי יש קשר נושאי (שפה), ואולי כי יש כאן דווקא אייטם לא רע: מכל השלטים שראינו בברלין, רק אחד נכתב בעוד שפה חוץ מבגרמנית. מצאנו אותו באחד הפארקים, מודיע בטורקית ובעוד שתי שפות (אולי כי זה בוטה מדי רק בטורקית) ש...אסור למנגל!

12 תגובות

  1. מחקרים מראים שביצוע פעולות יומיומיות בצורה קצת שונה גורם לייצור מוגבר של תאי מוח חדשים. חיים בשפה זרה (ובעיר זרה, ובתרבות זרה) הם סוג של התעמלות למוח, כי כל קניה בסופר או שיחה קצרה – שבשפת אמנו אנו עושים בלי לחשוב – מחייבת הכנה מוקדמת וניתוח התפתחויות בזמן אמת. תני לזה כמה חודשים, ופתאום תגלי שאתה חכמה יותר. ועד אז, הנה מאמר מעניין על התעמלות למוח, או ניורוביקס.

    http://online.wsj.com/article/SB121242675771838337.html

    1. אוטו היקר,
      תודה על תגובתך המחכימה והאופטימית כתמיד. האמת שכשהתחלתי ללמוד גרמנית עוד בארץ הרגשתי שזה אכן דורש ממני מאמץ מנטלי שכבר שנים ארוכות לא חשתי כמותו. משהו שבהחלט אפשר לדמות אותו לייצור תאי מוח חדשים.

  2. לעניין התמונה:
    זה לא שהגרמנים ממנגלים פחות מהטורקים, היוונים או האקס-יוגוסלבים, אבל ההבנה הבסיסית שלהם לפחות מאותתת להם מראש שיש משום הפרעה פוטנציאלית לזולת במתחם הפארק, בניגוד לאי-אילו ילידים ים-תיכוניים מצויים (ואני ביניהם), שלא ממש מצליחים להבין מה רע בהתמקמות על אי-תנועה או דשא ציבורי כלשהו.

    במחשבה שנייה אולי בכלל הוסיפו לשלט את הכיתוב בגרמנית רק כדי לצאת פוליטיקלי קורקט מול כל ה"גאסטארבייטר".

    במחשבה שלישית רק במקום כמו גרמניה יכול נושא העבודה להתקשר למושג "אירוח"…

  3. אחד הטובים שלך, (וכולם טובים) דווקא משום שאינו מתוכנן ומשום שנכתב מהלב במשיכת מכחול אחת (כך זה נראה)… אם מותר לי לאמץ ז'רגון של הפרטנר שלך לניסיון הזה…
    מתגעגע :)

    ותתחדשי על האפשרות לקבל תגובות חדשות במייל…

    1. תודה עפר, גם הווידאו מרתק. מעניין שגם ממנו וגם מהמאמר שאוטו פון סלע צירף עולה שאכן הרכיב הכי משמעותי הוא רכישת השפה.

  4. שבתי ארצה ואני משלימה פערים מקוונים, אז מגיבה על 2 פוסטים יחדיו, אם זה בסדר..
    החתונה: התרגשתי מאד ושמחה שגם אתם הצלחתם להתרגש, למרות הטרחנות הבירוקרטית. וינטג' או לא, נראית מקסים, ההורים זורחים, הילדים מחייכים ואפילו נראה שהיתה קצת שמש.

    השפה: את אשת המילה הכתובה, לא משנה באיזו שפה, ואם עד שגרמנית תהפוך להיות אינטואיטיבית עבורך (והרגע הזה בו תביני שבעצם זה ככה כבר קצת זמן, רק שלא שמת לב עוד יגיע), נתענג על מילותייך בשפת הקודש, ונהנה מפירות תאי מוחך הנפלא הגדלים ומתפתחים להם שם בברלין.

    נשיקות, געגועים והרבה אהבה,
    שרון

  5. ברלינרית יקרה
    סוף סוף ניסחת במילים תחושה כל כך חזקה שעטפה אותי בזמן שהותי בברלין(רוב השנה האחרונה).היה פער גדול בין האימפוט לבין האאוטפוט בסיטואציה חברתית.היתה יותר שתיקה.התכנסות עצמית.הרבה פחות שנינות מצדי.אני ממש מודה לך שביטאת את חוויתך בקשר לתופעה זו.היא היא זו שהחזירה אותי לישראל אך אני מקווה שאצליח להתגבר עליה בהמשך..:)בהצלחה לכל המשפחה
    ליאור

  6. שרון וליאור יקרות,
    התנצלות על התגובה המאוד מאוחרת שלי. רובוט ספאם בחר להתקיף את הבלוג שלי ולקח זמן עד שמצאתי אנרגיה למחוק את כל תגובות הזבל כדי להגיע לתגובות המקסימות שלכן.
    תודה ונשיקות

  7. ועכשיו, אחרי שנה ,אפשר לבקש מנו-עם ושחר שיתרגמו…ידענו שילדים לומדים מהר, אבל גרמנית?…

להגיב על ליאור לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *