כאן גרים בכיף כן-גורו ולא-גורו

דווקא אחרי שדניאל יעץ לי לכתוב שלושה ארבעה פוסטים בשבוע, ולא להתייחס בכובד ראש לכל מילה שאני מפרסמת, יצא שלא כתבתי יותר משבועיים. וזה לא שלא היה על מה, פשוט לא הגעתי לזה. עם כמות הזמן שאני משקיעה בכל פוסט (כזו אני – איטית), גם פעם בשבוע זה אתגר. אבל הפעם באמת הגזמתי – שבועיים וחצי במונחים של בלוג זה נצח.

ייאמר לזכותי שיש לי גם נסיבות מקלות: אתמול סוף סוף עברנו מבית המלאכים הזמני לבית החדש שלנו. זו הרגשה מוזרה ומרגשת, להיות חדש בבית שלך. בעוד כמה ימים כבר רוב הפעולות הביתיות יהיו אוטומטיות, אבל עכשיו עדיין כל שטיפת כוס וכל פתיחת מגירה מלוות בסוג של מודעות וסקרנות. הייתי אמורה לשבת עכשיו על השולחן אוכל/עבודה הגדול והמדוגם שהמקגייוור הפרטי שלי בנה (הרי לא הבאנו איתנו כמעט כלום. את הרוב הוא או בנה או מצא ברחוב, פלוס השלמות ממש מינימליות בחנויות יד שנייה מעולות שיש פה ובאיקאה), אבל אני דווקא כותבת במטבח המרווח והמואר שלנו (שגם בו יש שולחן גדול ומדוגם עבודת יד, תודה ששאלתם), בעיקר בגלל שכאן האינטרנט הכי מהיר.

בית ברלין

מסתבר שמאוד מקובל כאן, בעיקר בקרב צעירים, לחלוק רשתות אלחוטיות. אחרי שקיבלנו את הטיפ הזה, תלינו שלט בחדר המדרגות ועכשיו אנחנו שותפים לרשת של השכנים בקומה מתחתינו. אנחנו משלמים להם חמישה יורו לחודש (במקום עשרים מינימום שהיה עולה לנו להתחבר עצמאית), אבל בעיקר זה חוסך את הטופסולוגיה, וההתחייבות, וגם את זמן ההמתנה עד לחיבור, שיכול להגיע כאן לכמה שבועות (!). עכשיו צריך לקוות שהרשת באמת מספיק מהירה ויציבה. קצת יציבות, מה כבר ביקשנו.

מדהים להסתכל על הילדים. כמה מהר הם מרגישים בבית. אולי גם קצת בזכות העובדה שבלי קשר לקירות שמסביבנו, שמשתנים לאחרונה בקצב די מהיר, אנחנו משתדלים מייד להחזיר אותם לשגרה המוכרת. הדירה חדשה – אבל החביתה והאמבטיה נשארו כשהיו. וגם הספרים. כמה שבתל אביב הם אהבו את הסיפור לפני השינה, כאן זה ממש עוגן. ספרי ילדים בעברית היו אחד הדברים הבודדים שלקחנו איתנו יחסית בשפע (והשארנו גם ערימה לסבא וסבתא, שיביאו כמה בכל ביקור). אחד הפייבוריטים הוא שרשרת זהב, שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן (בחרה וערכה: נירה הראל, הוצאת אחוזת בית). יש שם הרבה מהקלאסיקות האהובות וההכרחיות, כמו אליעזר והגזר (לוין קיפניס) ומעשה בכובע קסמים (לאה גולדברג), וגם יצירות שחלקים מהן מעוררים בי אי נוחות (דני גיבור – "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון", הילד הרע – "תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה",  איתן – "אך עומד הוא עצוב ומביט בחלון כי קשה לשחק בלי חברה" ועוד. במחשבה שנייה, גם אליעזר והגזר ייצא בשן ועין מקריאה פמיניסטית, כך שבעצם אי אפשר לצאת מזה), אבל עם הזמן אני מגלה בהם רבדים חדשים וההתנגדות הראשונה הופכת ליחסים מורכבים (בין השאר הודות לכך שילדים, בחוכמה פנימית בלתי מודעת, נהנים לשמוע שוב ושוב ושוב את אותו הסיפור/שיר. הלוואי שהיה לי רפרנס ברור ועולם אסוציאציות עשיר בראש לספרי מבוגרים כמו שיש לי בזכותם לספרי ילדים). אז נכון שעדיין אני מעדיפה על פני חלק גדול מה"קלאסיקות" את לילה בלי ירח המופתי של שירה גפן ואתגר קרת, או את העציץ הריק של דמי, אבל אין ספק שצריך גם קצת שורשים ומסורת, בעיקר כאן ועכשיו, כשאי אפשר לסמוך על אף אחד אחר שיעשה את זה במקומנו.

sharsheret

טוב, אבל שנייה לפני שאני נסחפת לרשימה ארוכה על ספרי ילדים, מה שרציתי לומר בעצם הוא שסביב השינויים והחוויות הרבות שאנחנו חווים בתקופה הזאת, יש לי הרבה מחשבות דווקא על מעשה בשני גורו של אברהם שלונסקי, שגם הוא נמצא בשרשרת זהב, וגם הוא מבין אלה שטורדים את מנוחתי. החריזה והמקצב שלו אמנם נפלאים, אבל הוא דידקטי להחריד, ולא בהכרח לכיוון הנכון. במקום שאספר עליו, הנה הוא:

מעשה בשני גורו

כן-גורו

ולא-גורו; זוג נחמד, והבדלו

כהבדל בין כן ללא.

האחד הוא גור חביב,

והכן לא מש מפיו;

ואחיהו עקשני הוא,

והלא לא מש מפיהו.

כן-גורו אומרים לו: שב -!

הוא שומע ויושב.

קח! – אומרים לו. – הוא לוקח.

תן! – אומרים לו. – הוא נותן.

לעולם אינו צורח:

לא-לא-לא! תמיד רק: כן!

אך לא כן הוא בן-גילו,

שתמיד אומר הוא: לא!

תן! – אומרים לו. – הוא לוקח.

שב! – אומרים לו. – הוא הולך.

שתוק! – אומרים לו. – הוא צורח

וצווח – ועוד איך!

שמרוב הלא-ולא

אי-אפשר עוד לסבלו.

התאספו אזי בצותא,

גורו-סב וגורו-סבתא,

אב-גורו ואם-גורו,

התאספו אז ואמרו:

"מן השנים

הגוריים,

גורו-כן וגורו-לא,

מחבב עולם כולו

את הכן

ולא הלא!"

אך שמע זאת גורו-לא

ואמר עוד פעם: "לא!"

אך הפעם

בטוב-טעם

ולא סתם, כהרגלו.

הקיפוהו אז בצותא

אבא, אמא, סב וסבתא –

כל משפחת כנגורו,

הקיפוהו ואמרו:

– התוסיף לומר עוד "לא"?

– לא! – ענה הוא. – לא ולא!

כי מכאן ועד עולם

כן אגידה ככולם.

ותשמח אז כל משפחת

כנגורו מגודל נחת,

ומאז גם לו קראו

כלאחיהו:

כן-גורו!

מצד אחד, יש כאן ניצנים פרה-היסטוריים של גישת החשיבה החיובית הבסיסית, שאני נוטה להסכים איתה (אם כי אני לא יכולה גם להתעלם מהביקורת המאלפת של ברברה ארנרייך על השימוש הכוחני שנעשה בה בימינו כדי לשלול כל לגיטימציה לכישלון ו/או למצב רוח רע ולהסיר כל אחריות מהממסד ומהתאגידים). מצד שני, התמה היותר עמוקה ומשמעותית היא דווקא זו הדוחפת לתלם – להיות כמו כולם, לומר הן לסמכות ולא להעז למרוד בדבר. זו המעודדת אותנו ליישר קו כדי לגרום נחת לחברה, להיות כן-גורו ממש כמו כל האחרים – כי אחרת לא יאהבו אותנו.

זו כנראה אחת הדילמות הכי גדולות שלי כהורה: מצד אחד תמיד יותר נוח שהילד שלך יגיד כן. יותר קל שישתתק כשמבקשים, שלא יתווכח כשאומרים שאי אפשר, בקיצור – שיהיה כן-גורו של אמא. מצד שני, כשאחד מהם מתעקש ולא מוותר, משהו בתוכי גם קצת שמח (אכן, לפעמים השמחה מאוד מאוד עמוקה, מוסוית היטב מאחורי עצבים לא נורמלים). היכולת לשמור בו-זמנית על הכן-גורו (שבמיטבו הוא אופטימיות והתחשבות וסתגלנות) והלא-גורו (שבמיטבו הוא עצמאות ונחישות ומצפן פנימי), לאפשר להם לחיות באיזון בתוכנו (גם אם לא תמיד בהרמוניה), זה אחד הדברים שהייתי שמחה לאפשר לילדיי, ואם כבר אז גם לעצמי. שהרי ברור שלא הייתי יושבת במטבחי החדש (המרווח והמואר, כבר אמרתי?) בברלין אלמלא הייתי קצת כן-גורו. אבל האם הייתי כאן גם בלעדי הלא-גורו?

(דניאל, באמת שהשתדלתי, אבל זה עדיין לקח לי נצח… :) )


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

7 תגובות על “כאן גרים בכיף כן-גורו ולא-גורו”

  1. מאת דניאל:

    לא יאמן אבל ממש בימים אלה שמיה נוהגת בהרבה לא ולא ועוד פעם לא, חשבתי לעצמי, אני לא רצה "לאלף אותה" ומצד שני כל כך קשה שהכל זה לא ולא…
    אז גם בברלין וגם בהרצליה הדילמות ההוריות דומות.
    אחלה פוסט :)
    דניאל

  2. מאת הדנה:

    עוד לא יצא לי לקרוא בלוגר שלא מתייחס לתדירות או אי תדירות הפוסטים.

    • מאת ברלינרית:

      אז אני גם איטית וגם לא מקורית :)

      • מאת שרון:

        את גם כותבת מוכשרת, גם חכמה וחדה כתער, גם רגישה, גם אמא לתפארת, וגם עוד המון דברים שיכולים להיות תגובה כפוסט או פוסט מתגובה.
        תהני מהכתיבה, מחיבור המילים למשמעות וכמי שחוטאת גם כן בעריכת על משפט שהיא מנסחת, אני מרשה לעצמי לומר לך "שחררי". ובעיקר שיהיה במזל בדירה החדשה.
        הרה אהבה,
        שרון

  3. מאת בלהה:

    קחי את הזמן שאת צריכה בין הפוסטים, בטוחה שכמו לי גם לאחרים שווה לחכות בסבלנות לעוד מאסטרפיס מבית היוצר שלך…בשעה טובה בדירה החדשה ותהנו!!!
    ד"ש ונשיקות, בלהה

  4. מאת ברלינרית:

    נתקלתי במקרה במאמר שקשור לנושא ודווקא מבקר בצורה מעניינת את ה"סירוס" של סיפורי הילדים בעידן החדש: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3820228,00.html

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה