פוסט פוסט כריסמס

את חג המולד הראשון שלי ציינתי ב-1998. העובדה שזה עתה נכנסתי למערכת יחסים עם הנוצרי הראשון בחיי מילאה אותי מוטיבציה. כנראה שבאחת משיחות הנפש המוקדמות  שלנו הוא ציין שיש בו געגוע לחגיגות הכריסמס של ילדותו, שהתפרסו על פני שלוש יבשות, ומייד החלטתי להחזיר עטרה ליושנה. העץ שקניתי בדרום תל אביב אמנם היה קטן ומפלסטיק, והקישוטים קיטשיים להחריד ומאוד לא בטעם שלו (שאז עוד לא ממש הכרתי), אבל המתנות היו רבות, מושקעות ומדויקות, וההפקה כולה נכנסה לפנתיאון האירועים המיתולוגיים בזוגיותנו.

חג מולד ברלין

ברלין 2009. אם לא הבנתם, גזירי הנייר בתחתית הם שלג

מקורבים לצלחת, שגילו עד מהרה שיש תירוץ רשמי לחגוג כריסמס בלבנט – החג שכל יהודי מייחל לשכמותו – קפצו גם הם על העגלה, ובשנים הבאות התפתחה מסורת חג מולד של ממש בסביבתנו, כולל החלפת מתנות המונית כמובן (ר' את ר' הביאו את הנושא לכדי שלמות – אבל נדמה לי שהקונספט בדרכו להיהפך לפטנט רשום ולכן לא אסגירו). אבל עם כמה שהשקענו בקישוטים, ובעוגיות, ובמתנות, העץ עדיין היה אורן לימוני, מזג האוויר היה כמעט חמים, ובשנייה שיצאת מרדיוס שני מטרים ממוקד החגיגה, המציאות הכתה בפניך: איזה כריסמס ואיזה נעליים. סתם יום חול תל אביבי בסוף דצמבר.

בברלין, לעומת זאת, כבר באחד בדצמבר החג הממשמש הורגש באופן מוחשי: באורות המנצנצים שנתלו בחלונות של כל בית (ובלטו שבעתיים על רקע אפילת החורף הכללית של ברלין, שעד כמה שהבנתי נובעת מגירעונות הענק של העיר), בסופרמרקטים שהתמלאו במאות סוגי ממתקים באריזות מנצנצות ומפתות (טוב, אולי הם מגרים במיוחד את מי שנמנעת מסוכרים כבר יותר מחודשיים – פאוזה לשריקת התפעלות), בגן , בבית הספר – בקיצור בכל מקום. דווקא על הרקע הזה התמהמהנו אנחנו בהכנות. אולי שרתה עלינו אווירת ביטחון משום שהרגשנו היטב שקיומו של הכריסמס כאן לא תלוי בנו.

את גל הקור שפקד את העיר (אני מקווה שמינוס 13 ראוי גם בעיניכם לתואר גל קור) שבוע לפני הולדת ישו המשיח קיבלנו באהבה, מתוך ציפייה לכריסמס לבן-קלאסי, כראוי לחג המולד האירופי הראשון של חלקנו. השלג אכן הגיע, אבל כפי שקורה פעמים רבות בברלין – הוא לא החזיק מעמד, וביומיים שלפני החג במקום עיר לבנה וחגיגית קיבלנו עיסה בוצית חומה וחלקלקה שמאפיינת את השלב שבו השלג נמס. העץ הצנוע שלנו (אמנם הפעם סוג של אשוח ולא אורן לימוני, אבל הזול שבחבורה – לא מאלה שגנן מסור ליטף כל אחד מענפיהם במשך שנה שלמה) המתין מחוץ לדלת, כדי שהחימום בבית לא יתיש אותו.

שלג ברלין

את השלג תן רק בעתו

יומיים לפני שעת השין קיבלנו את מתנת חג המולד האולטימטיבית: אחיין חדש! (ורחוק :( )

בערב-ערב החג היינו באירוע אצל המלאכים, שאליו כלל לא הוזמנו. כלומר, אף אחד לא הוזמן. זאת המסורת. שכנים וחברים באים לעזור לקשט את העץ הענק (שלהם כמובן כן מאלה שגנן מסור ליטף וטיפח), ואם כבר באו – לא יקבלו משהו לשתות? משהו קטן לנשנש? (את השתייה, אגב – סטרטאפ מטורף – מקררים במרפסת, ללא קרח כמובן). במשך השנים האירוע הספונטני הפך למוסד – כל מכריהם של המלאכים יודעים שהבית פתוח ב-23 בחודש. המלאכית, מצידה, לא יודעת לכמה אנשים לצפות וליתר ביטחון מכינה כמובן תקרובת לכמה מאות. מעבר לכך שהאוכל היה מעולה, וארגזי הקישוטים היו אוצר בלום לילדים, האירוע הבהיר לנו שזהו, חג המולד הגיע. ובהתחשב בעובדה שעוד לא קנינו מתנות לילדים וגם עוד לא קישטנו את העץ, כדאי שנתעורר.

למחרת, היום הגדול, בזמן שאולף והילדים הכינו קישוטים עבודת יד, אני ביליתי בסניף ה-Karstadt הענק בהרמן פלאץ (הKa-De-We היוקרתי והידוע הוא מותג הפרימיום של אותה הרשת). גם בימים כתיקונם לא קל למישהי שלא רוצה לבזבז כסף ו/או ולקנות דברים שאין בהם צורך לשרוד ביקור שם, לא כל שכן בחג המולד. את כל המחקרים על כוחה של תרבות הצרכנות, ועוצמתם של מותגים, והשפעותיה הפסיכולוגיות של תופעת השופינג, אפשר למצות בביקור אחד ב-Karstadt בערב כריסמס. אלוהים (או ליתר דיוק: ג'יזס!), מחלקת כלי המטבח שם היא משהו כמו ארבעים פורשף ורק בקושי הצלחתי להתאפק מלקנות מטחנת פלפל שחור ב-349.99 יורו (כמה אייטיזי מצידי להתלהב מפאקינג כלבו, אבל באמת שהכל היה נורא יפה).

בסגנון הפרקטי המאפיין אותנו בחודשים האחרונים, סיכמנו מראש שקונים מתנות רק לילדים (אחת מאיתנו, אחת מסבא וסבתא ואחת מסנטה), אבל בהתקפת לארג'יות בלתי נשלטת אני קיבלתי ורד כתום ויפהפה והוא קיבל מתנה רומנטית במיוחד: כלי לחמאה (תאמינו לי, זה מה שהוא רצה).

בשבת לקראת חצות, כשהחגיגות כבר הסתיימו מזמן אבל העץ עוד נצנץ, אולף ירד להחזיר את Blow לספריית הווידאו (סרט חמוד מ-2001 עם ג'וני דפ), מרחק שלוש מאות מטר מהבית בערך. בדרך חזרה הוא ראה ליד חנות הנעליים הדי יוקרתית שבפינה קופסאות יפות, בדיוק כמו אלה שאנחנו צריכים לצעצועים בחדר ילדים. הקופסאות היו קצת כבדות.

christmas_boxest

בבית התברר שהן לא ריקות: בקופסא הראשונה המתין זוג חדש ונהדר של מגפיים חומים – במידה שלי (יש!); בקופסא השנייה זוג חדש ונהדר של מגפיים אפורים – במידה השנייה שלי (אתם לא יודעים שלנשים יש תמיד שתי מידות? הכל שאלה של נסיבות וצרכים).

christmas_boots

שיחק אותה סנטה (בנות, סליחה, הצבעים של המגפיים לא עוברים היטב בצילום החובבני שלי)

בקופסא השלישית מגף שחור מאמממם עם פרווה מפנקת בפנים, אבל למרבה האכזבה רק אחד!

סנטה אמנם פרגן לאולף ונתן לו לעשות את הדליברי, אבל כדי בכל זאת לא לצאת פראייר הוא השאיר את תגיות המחירים: 189 יורו הזוג (אלה עם הפרווה 239 יורו, אבל עם מגף אחד לא קונים במכולת). ואם מישהו צריך שאני אסביר לו מה האפקט של שני זוגות מגפיים איכותיים-יפים-נוחים-וב-ח-י-נ-ם על אישה באשר היא, לא כל שכן בתקופה של צמצומים, אז אני שואלת אתכם לאן הגענו.

המגף הגלמוד עדיין עומד בכניסה. קשה להיפרד. וגם לא נעים מסנטה. אולי זה איזה סוג של מבחן ובשנה הבאה הוא ישלח את השני?

christmas_boot

ערירי


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

7 תגובות על “פוסט פוסט כריסמס”

  1. מאת הדנה:

    עכשיו כשיש ויז'ואל…. פייר, אני מקנא (בדרך מפרגנת כמובן).

  2. מאת קלאוס ס.:

    אני לא לכתוף טוף עברית, אבל בערף חק מולט, אני לאבד איינה מגף בפינה ליד הוידיאומאט קיבינימאט. אולי את למצוא זה לפני אני לגמור אתכם חשבון שנה באה?

    • מאת ברלינרית:

      מר קלאוס היקר, חלילה לנו מלהכעיסך.
      אנא מסור לנו לאן להביא את המגף שאיבדת
      ואנו נתייצב בהצדעה.
      שלך בהוקרה

  3. מאת motiargaman.com:

    ועכשיו אולף יספר לנו איך הנוצרים חוגגים את יום הכיפורים…

  4. מאת אוטו פון סלע:

    אוי טל, את כל כך תמימה. אולף הרי קנה את המגפיים בכסף מלא ועשה לך תרגיל רומנטי. אני מתערב שהמגף החסר יופיע בימים הקרובים. שלא יעבדו עליך!

  5. מאת הדנה:

    ואז יסתבר שהוא מכר את שעון הזהב שלו כדי לקנות את המגפיים ושטל מכרה את כל הגרביים שלה…

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה