אוהב להיות בבית

זה לקח כמעט חצי שנה, אבל זה הגיע. וזה היה ברור שזה יגיע. האמת שהופתענו מאוד שעד עכשיו זה לא קרה. אבל בסוף זה התעורר דווקא כשבינינו לבין עצמנו הגרוב הוא שנכנסנו עם השנה החדשה לפאזה לגמרי אחרת; דווקא כשרשימת הסידורים האינסופית כמעט ונמחקה כליל, הבית מתחיל להיראות כמו בית, ואנחנו מתחילים סוף סוף לחשוב על להתפנות לעניינים שמעבר לבניית היסודות; דווקא כשמתברר שלחיות מתחת לאפס זה לא פשוט, אבל גם לא כל כך נורא; דווקא אחרי שבא אלינו חבר מהכיתה בפעם הראשונה וביום שישי הקרוב אנחנו מוזמנים לבית הספר להצגה שלנועם יש בה תפקיד של עכבר, כולל שתי שורות שלמות בגרמנית! (טוב, אחת השורות היא קולות של עכבר, אבל עכבר גרמני).

חורף ברלין

צלם ת'שלג, עושים פה חיים

האמת שאפשר לומר שאני בישלתי את זה בעצמי. כשהייתי לבד מול המחשב בבוקר נזכרתי בקליפ שהפקנו ליום ההולדת של אבא שלי וצפיתי בו בהנאה (במסגרת המשימה הנודעת "על איזה עוד דבר אני יכולה להתעכב כרגע כדי לא לעשות את מה שאני באמת צריכה לעשות"). למרבה האירוניה השיר שבחרנו להקליט ולצלם הוא "אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין. היתה צביטה קטנה של געגוע, חשבתי גם על כך שהתינוקות שבקליפ כבר לא תינוקות ולעומת זאת יש תינוק חדש שאותו אנחנו רואים רק בסקייפ, אבל ציינתי לעצמי שבכל זאת עברתי את זה בשלום.

אחר הצהריים נתתי גם לילדים לצפות (במסגרת המשימה "איך לפמפם להם את המשפחה וקצת תרבות ישראלית במכה אחת"). הם כמובן היו מרותקים וביקשו לראות שוב ושוב. אבל מייד אחרי שהם סיימו, כשהתיישבנו לארוחת הערב, נועם אמר "כמה הייתי רוצה להיות עם כל המשפחה עכשיו". ואז – ממש ראיתי את האסימון נופל, כמו שאפשר לראות לפעמים מאוד בבירור אצל ילדים (והאמת שמעת לעת גם אצל מבוגרים) – לראשונה הוא זרק את הפצצה: "ותגידי, למה בכלל באנו הנה?!"

באופן אינסטנקטיבי כמעט יצא לי מהפה "בגלל אבא". אבל אז התעשתתי. גם בגלל שזה לא נכון – אולף מזכיר לי תמיד, ובצדק, שבסופו של דבר אני הייתי זאת שלחצה על הכפתור האדום ששיגר אותנו להרפתקה הזאת; אבל גם בגלל שהרגשתי שזה ממש לא המסר שאני רוצה או צריכה להעביר לו. אז הלכתי על ההסבר הרב תרבותי: קודם כל אנחנו כאן כי זה טוב לאנשים לחיות לזמן מסוים במקום אחר – להכיר אנשים חדשים, וללמוד שפה חדשה, ולחוות דברים שבבית שלנו לא היתה לנו הזדמנות לחוות אותם. הנה, למשל, עד שבאנו לגרמניה בחיים לא ראית שלג, אמרתי לו. ועכשיו אתה מוקף בשלג ונהנה מזה נורא (שימו לב: אין סימן שאלה בסוף המשפט). וחוץ מזה אתה יודע שאבא צייר, ובגרמניה יש הרבה יותר מוזיאונים, והרבה יותר גלריות, והרבה יותר אנשים שמתעניינים באמנות וקונים ציורים. אז גם בגלל זה באנו. כי אם אבא יצליח מאוד עם הציורים שלו, זה יהיה טוב לכולנו. כי אז גם יהיה לנו יותר כסף ונוכל גם לנסוע לבקר יותר בישראל… גונג! סתירה פנימית! הרי אם לא היינו עוזבים את הארץ לא היינו צריכים כסף לבוא לבקר בה! אבל למרבה המזל הוא לא עלה עלי הפעם. אולף הוסיף שחשוב גם לזכור שלא באנו לתמיד. אנחנו נהיה כאן איזה זמן ואז נחזור.

"אבל אנחנו כאן כבר המון זמן! ואני רוצה לנסוע לישראל – עכשיו".

הבטחתי שנשתדל לבקר בקרוב, ואמרתי שזה בסדר להתגעגע, גם אני מתגעגעת למשפחה. ואז הוא אמר שהגעגוע עושה אותו נורא רעב וצמא. אז התחלנו לאכול את ארוחת הערב, ואני ציינתי לעצמי שאפילו את זה עברתי בשלום. זה לא שלא נצבט לי הלב. אבל הרגשתי שאני עומדת לחלוטין מאחורי מה שאמרתי, ושיותר מתמיד אני מחוברת באופן אמיתי לתחושה שהתפקיד שלי כאמא הוא לא לנסות למנוע מהילדים שלי עצב או קושי. כאלה יהיו להם מדי פעם בכל מקום שבו נהיה. אבל לקבל תפקיד של עכבר דובר גרמנית? לזה דרושים הורים בעלי שאר רוח.

פסקול: אוהב להיות בבית – אריק איינשטיין


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

24 תגובות על “אוהב להיות בבית”

  1. מאת דניאל:

    מרגש כתמיד, מכאן זה נראה לי שאני במקומך לא הייתי כל כך חזק…
    כל הכבוד לכם.
    אולי בשנה הבאה (או עוד שנתיים) בפאריז הבנויה גם אנחנו נספר סיפורים כאלה לבנות שלנו….

    :)

  2. מאת ברלינרית:

    תודה, יקירי :)
    ולמה פריז? העם דורש ברלין!

  3. מאת דניאל:

    במחשבה שניה אולי השיר הזה גם מתאים לכם…
    http://www.youtube.com/watch?v=6LNEnQDvVyQ&NR=1

  4. מאת ברלינרית:

    תודה, עוד שיר מקסים ומעורר נוסטלגיה… והמילים גם גרמו לי להבין עוד משהו: שבעצם מכל המשפחה אני הכי פחות מרגישה רחוק – כי רוב שעות היום אני עדיין מול המחשב באותה תקשורת ובאותה שפה ועם אותם האנשים כמו בארץ. אבל לנועם ולשחר (ובאופן קצת אחר גם לאולף) החיים השתנו הרבה הרבה יותר

  5. מאת הדוד חני:

    אולי זו העייפות והחוסר בשעות שינה, אולי זו הרגישות יתר של ימים ראשונים עם תינוק חדש (היי היי זה אני האבא של התינוק מהסקייפ… יראו אותי בבלוג?), התרגשתי נורא מהפוסט הזה. אין לי שום דבר מצחיק להוסיף. במחשבה שנייה, לא, זו שוב הגאוניות, הרגישות והחכמה שלך ברלינרית אחותינו… כל הכבוד, נשיקות

    • מאת ברלינרית:

      חני היקר,
      תודה שבכלל מצאת את הכוחות והזמן לקרוא… בימים אלה זה ממש לא מובן מאליו. ובאשר למחמאות – עשית לי את הלילה :)
      אוהבת ומתגעגעת

  6. מאת בלהה:

    טל את מרגשת ברמות!!

  7. מאת ארז:

    יקירתי,
    כמה מתגעגע אליכם ואיזה כייף לקרוא אותךץ
    חיבוק גדול לנועם ולכולכם שם.
    ריגשת אותי עד מאוד לפני השינה.
    לילה טוב.
    ארז

    • מאת ברלינרית:

      אמסור את החיבוק בשמחה,
      האלבום המדהים הוא עוד אחד מהעוגנים שעוזרים לנו לפמפם משפחה וחברים :)
      תודה :)

  8. מאת יעקובקוב:

    1. גומא אגייאר באברבנל, דני איילון זוחל. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים פה.
    2. במינוס מינוס מעלות מה האלטרנטיווה לליות בבית?
    3. קיבלתם רמז מהילדים

    אז – מתי אתם חוזרים? לא, סתם. רק להגיד שמתגעגעים מאוד ושמחים שאתם ק-צ-ת מתרגלים. לא להגזים. נשיקות לכווולם.

    • מאת ברלינרית:

      יעקובקוב יקירי,
      אם כבר הזכרת את דני איילון, אז אתה מוכן אולי להסביר לו שחצי מהילדים בכיתה של נועם הם טורקים ושיש היום מלא פתרונות דיסקרטיים לאנשים שמעדיפים s&m?
      מתגעגעים ונשיקות לכווולם גם אצלכם

  9. מאת נירה:

    טל יקרה,
    את כותבת מדהים וריגשת אותי מאוד.
    במיוחד לקחתי תזכורת חשובה על תפקידי כאמא, אני יכולה רק להיות שם עבור ילדיי בהתמודדויות וברגעי העצב, אני לא יכולה ולא צריכה למנוע אותם מהם.

    והפוסט שלך הגיע אליי בטיימינג מדהים, רגע לפני החלטה על נסיעה של כל המשפחה לשנתיים בארץ רחוקה :-)

    נשיקות,
    נירה

  10. מאת צפירה:

    אז שכולם ידעו, שהתרגשתי עד דמעות, אבל שמחתי עד כמה אני גאה בכם.

  11. מאת אבא שאוהב להיות בבית:

    נורא מרגש ופורץ געגועים. את כותבת נהדר ואמיתי.
    אוהב ומתגעגע. סבא יהודה

  12. מאת כנרת:

    פוסט מאוד יפה.

    אני קצת התבלבלתי באבאים, בהתחלה. כשלא אמרת "בגלל אבא", הייתי בטוחה שאת מתכוונת לאבא ההוא, שאוהב להיות בבית, בתגובה מעלי.

    זה רגע מצמית קלות, נדמה לי שאת רגשי האשמה שהרגשתי בפעם הראשונה שזה עלה אצלנו, אפשר אולי להשוות לרגשי האשמה של הורים שמתגרשים. עד כדי כך.

    היתרון הוא, שעם הזמן, השאלה הזאת נשאלת פעמים רבות כל כך, שכוחה המצמית נשחק.

    החיסרון הוא, שבקרוב ישאלו אותנו את אותה שאלה בכיוון ההפוך. אי אפשר לצאת מזה.

    על החתום,

    עוד אחת שמתעכבת רגע במשימה חשובה שכל תכליתה וגו'

    • מאת ברלינרית:

      כנרת יקרה,

      מעניינת ההתבלבלות שלך. כי אמנם התכוונתי לאבא של ילדיי, אבל יש איזה גרעין של אמת שם, בהתבלבלות, במובן שדווקא בתור מישהי שגדלה במשפחה שבה הכי טוב להיות בבית, יש לי את הביטחון הזה שהבית שם, תמיד, ומכאן גם אולי את האפשרות להעז לנסוע – בידיעה שיהיה לאן לחזור.

      בנוגע לשאלה המצמיתה ולרגשי האשם הבלתי נמנעים – אם יצא לך לכתוב על זה במפריזה או בפריזאית – אשמח לקישור :)

      מה, באמת, בקרוב?

      תודה ונשיקות

  13. ממש נהנתי לקרוא את מה שכתבת, וגם אני כבר ממש מתגעגעת! נורא מעניין אותי איך בברלין, אז גם את הפוסט הבא אני אקרא בשמחה. אוהבת, מיכל חרודי.

  14. מאת מיכל:

    כיף לקרא את הבלוג שלך. זה כאילו לשוחח איתך לעומק על משהו ולשמוע תובנות חכמות כמו שתמיד יש לך. קראתי גם שמישהו אולי נוסע לפריז וקוראים לו כמו לבעל שלי. ומזל טוב להורים העייפים בטח. אחרי חודש-חודש וחצי זה מתחיל להראות אפשרי. אני כבר שמונה שבועות אחרי ומרגישה כבר על הסוס (שלא מפסיק לדהור). גם את זה הזכירה לי הברלינרית החברה החכמה שלי שבועיים אחרי שילדתי ולא ממש הבנתי איך הכאוס יסתדר כל כך מהר אבל זה קרה.
    מיסרי נשיקות לכולם יקירתי, מתגעגעת

    • מאת ברלינרית:

      וואו, כבוד!
      הפוסט הזה באמת מחולל פלאים! :)
      נשיקות גם לך יקירה

      נ.ב: את רוצה שאבדוק מי זה הטיפוס שמתחזה לאישך? ;)

  15. מאת שרון:

    זו יכולת שיש לך משחר ילדותו של נועם, לדבר אליו בגובה העיניים כאל אדם מבוגר. תמיד הערצתי זאת ועדיין מעריצה. ואני בטוחה שגם שחר, משחר ילדותו [:-)] מקבל את הכלים המעצימים האלו.
    נשיקות,
    שרון (נטולת תכניות קוסמופוליטיות, בינתיים..)

  16. מאת צפירה:

    לא יודעת למה,חזרתי דווקא היום לפוסט המסויים הזה.האוהב להיות בבית משך אותי פנימה. והנה כמה הוא מתחבר להתרגשות שלי שהיום הזה הוא משמעותי לכם שם ,ואני כאן,קרובה בלב אבל רחוקה.
    בקריאה המחודשת חשבתי על כמה הדברים כבר אחרים ,ואולי לא,בזמן כל כך קצר אבל עברה כבר כמעט שנה.
    קיץ בברלין והטמפרטורה כמו כאן בתל אביב.
    נועם מסיים כתה א' וכבר עולה לכתה ב'.לפני שבוע כבר דיקלם לי בסקייפ את התפקיד שלו ושל חבריו בגרמנית שוטפת,והיום שוב עברתם
    דירה בתחושה שהפעם זו הפעם האחרונה עד שתחליטו לחזור,
    היום הוא יום קשה כי אין סקייפ לראות את הדברים קורים.
    ומה כל פרץ הרגשות הזה אצלי? כי הפוסט הזה ריגש אותי היום כמו כשקראתי אותו בפעם הראשונה.
    יום אחד כבר עבר, ונשארו רק תשעה ,עד הפגישה שלנו.:)כמו שאמרתם ברלין קרובה,"כמו לנסוע לברעם בפקק".
    מחכה בקוצר רוח לחיבור לאינטרנט ול14/7נשיקות חיבוק גדול ובהצלחה.
    אמא

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה