תאמינו לי, לי זה עלה פחות

מישהו טרח להזכיר לי לא מזמן, שאם אנשים לא היו קונים דברים חדשים – אז גם לא היו חנויות יד שנייה. האמירה הזאת (בעלת גרעין אמת שלא ניתן להתעלם ממנו) גרמה לי מייד לתהות מה היה קורה אילו היה מתקבל חוק בינלאומי שאוסר לייצר מוצרים בני קיימא. כלומר חוק שהיה מתיר להמשיך לייצר מוצרי מזון, מוצרים מתכלים וכל מה שחיוני בספירה הציבורית (ציוד רפואי, תחבורה ציבורית וכו'), אבל מחסל את תעשיות המוצרים הלא מתכלים לבית (בגדים, רהיטים, מוצרי חשמל וכו') ומחייב את כל החנויות לסחור במוצרים משומשים.

כמה זמן היינו מחזיקים מעמד? כמה קומקומים חשמליים, מעילי חורף, מיטות, שואבי אבק וגופי תאורה (והס מלהזכיר הליכונים ומכשירי כושר אחרים) זרוקים להם במיליוני בתים ובוידעמים למיניהם ברחבי העולם, בשעה שעמיתיהם הצעירים והמנצנצים נמכרים כמו לחמניות חמות?

יד שנייה ברלין

נדמה לי שאפשר היה להחזיק מעמד כמה שנים טובות, שהרי בעולם הלא מערבי אנשים מחזיקים מעמד עם הרבה פחות. אבל אולי השאלה צריכה להיות אחרת: כמה זמן ניתן היה לא לרדת בצורה משמעותית ברמת החיים? למצער גם זו שאלה בעייתית, כי בתרבות הצריכה הנוכחית, אם נטלת מאנשים את הזכות לקנות דברים חדשים – יהיה זה בגד, טלוויזיה או סיר – נטלת מהם את אחד ממקורות האושר המיידיים והזמינים ביותר (ולכל מי שעזב אותנו כדי ללפות את כרטיס האשראי ולרוץ לקנות את מכונת השייקים המשוכללת שכבר מזמן חשקה נפשו בה – אפשר להרגיע. זה רק תרגיל מחשבתי. גם מחר תוכלו לקנות בקופה טוסטר משולשים חדש ב-59 שקלים, אפילו שכבר יש אחד בבית. טוב, ההוא בבית כבר מה זה ישן).

אבל אם להיות כנים, לאו דווקא אידיאולוגיה אנטי צרכנית עמדה לנגד עיניי כשהתחלתי להתלהב מחנויות היד שנייה כאן בברלין. נהפוך הוא: הקריז לעשות קניות, בשילוב עם העובדה שאנחנו בונים את עצמנו (גם) מבחינה כלכלית כמעט מהתחלה, הם שהובילו לכיוון הזול הזה. עזרה גם העובדה שהתחום מפותח כאן פי כמה וכמה מאשר בישראל – וחנויות יד שנייה בתחומים שונים (ביגוד, ציוד לבית, אופניים, ילדים – ולפעמים הכל ביחד) נפוצות בערך כמו פיצוציות בתל אביב.

אחרי שאולף קנה לנו אופניים יד שנייה, מכונת כביסה ומקרר יד שנייה, ובגדי חורף לילדים יד שנייה (וזאת בלי להזכיר את כל הדברים השווים שהוא מצא ברחוב – אולי בפוסט אחר), החלטתי אני להתמקד בתחום כלי הבית. יצאתי למסע מצוידת בשני כללים: הראשון, תקציבי – אני נכנסת לחנויות יד שנייה ולשווקי פשפשים ולא לחנויות עתיקות, שבהן המחירים גבוהים יותר לפעמים מאשר בחנויות הכלבו המדונדשות. השני, הפעם בי נשבעתי – לא יירכשו דברים שאין בהם צורך!

התוצאות (או לפחות חלקן) לפניכם:

יד שנייה ברלין

סיר אמייל שקניתי בחנות יד שנייה ליד תחנת ה-U בשונליין שטרסה ((Schönleinstraße. במבט ראשון החנות נראתה ממש גרוע, אבל זה אחד הדברים שלומדים על חנויות יד שנייה: המראה הכללי לא מעיד כהוא זה על האוצר הספציפי שעשוי להימצא בין הערימות. אני אוהבת אותו במיוחד גם בגלל המראה וגם בגלל שבישול בסיר אמייל נחשב מאוד בריא. כמה ביקשו: 5 (כתבתי במספר כדי שתוכלו להחליט לבד אם לקרוא חמש או חמישה) יורו. כמה שילמתי: 5 יורו (וברחתי מהר לפני שהמוכר יתחרט).

20100120_0936

אם כבר אנחנו באירופה, ברור שחייבים קנקן תה. את הקנקן הזה מצאתי באותה חנות של הסיר אמייל, אבל בביקור אחר. כמה ביקשו: 10 יורו. כמה שילמתי: 7 יורו.

20100120_0937

פח לאמבטיה מאמייל. ראיתי אותו עומד מחוץ לחנות יד שנייה על יורק שטרסה ((Yorckstraße, כשעוד היינו מדוושים משנברג לקרויצברג. עצרתי בחריקת בלמים אבל כששמעתי שהוא עולה 8 יורו זה נשמע לי הרבה. ניסיתי להתמקח, אבל המוכרת – אישה מבוגרת ומטופלת בבעל שיכור ששרוע בכניסה לחנות כל היום – היתה קשוחה במיוחד. בערב סיפרתי על הפח לאולף בעיניים נוצצות, והוא אמר שכל פחחח ב-Bauhaus (המקבילה המקומית לאייס/הומסנטר ושות') עולה 15 יורו. למחרת חזרתי והפעם בעיניים מושפלות גמגמתי למוכרת שאני בכל זאת אקח את הפח ב-8. כמה רצו: 8 יורו. כמה שילמתי: 8 יורו והשפלה קטנטונת.

20100120_0938

ביקרתי בחנות ב-Yorck עוד כמה פעמים, אבל למרות שהיא ענקית ויש בה המון המון דברים – לא מצאתי כלום. הרוב ג'אנק נוראי. בפעם האחרונה ראיתי את הכלי הזה ומייד התאהבתי. אבל נורה אדומה נדלקה: רגע, האם זהו כלי נוי בלתי נחוץ? שכנעתי את עצמי שבוודאות אמצא לו תפקיד שימושי. ואכן, הכירו את קופסת הממתקים שלנו (אל דאגה, היא ריקה רק לצורך הצילום). כמה רצו: 3 יורו. כמה שילמתי: 3 יורו.

20100120_0939

20100120_0942

זו היתה הקנייה הראשונה שלי. ממש ליד תחנת ה-U בגנייזנאו שטרסה (Gneisenaustraße), על המדרכה, משפחה טורקית פתחה שולחן. הפעם הייתי עם הילדים בנגרר מאחורי האופניים, אבל זה עוד יתרון של אופניים על אוטו: אפשר ללכת רק לכמה רגעים, בלי לדמיין את עצמך מככב במהדורת החדשות כהורה חסר האחריות שגנבו לו את האוטו עם הילדים מאחורה. בשל הנסיבות הייתי צריכה לבצע קנייה מהירה וממוקדת (בניגוד לפשפוש הרגוע שמתאים יותר לרכישות יד שנייה). קודם כל קניתי שני סירי נירוסטה כמו חדשים (שלא ראויים לתמונה אבל משמשים אותי המון). שאלתי את הבן כמה זה עולה, הוא שאל את האמא, והיא שאלה את האבא – וסוכם על 5 יורו. ואז ראיתי את הצלחות, שמונה במספר. שאלתי את הבן, ששאל את האמא, שרצתה לשאול את האבא אבל הוא הלך רגע. אז הבן רץ, וחזר לומר שגם הצלחות 5. הרגשתי שיש מקום למיקוח, אבל הם לא הסכימו לרדת. ואז ראיתי את הקערה, ובנימת ניצחון הצעתי שאם עשרה יורו, אז כולל הקערה. זה עבד. והקערה שימושית ביותר – לפסטה, לסלט וכו'. כמה רצו: 10 יורו על שמונה צלחות ושני סירי נירוסטה. כמה שילמתי: 10 יורו כולל קערה.

20100120_0946

את כוסות הקפה/תה האלה קניתי במקום שנקרא Der Kleine Flohmarkt ("שוק הפשפשים הקטן") על Urbanstraße פינת .Körtestraße זו חנות קטנה שבאמת הצליחו לדחוק בה שוק פשפשים שלם, אבל בהתאמה לא קל למצוא את הדברים השווים. כמה רצו: יורו לשתיהן. כמה שילמתי: יורו לשתיהן.

20100120_0941

אי אפשר להחשיב את עצמך כחובב יד שנייה בברלין בלי להיות ב-Mauerpark – שוק הפשפשים הגדול והידוע ביותר בעיר, שפתוח בכל יום ראשון ובכל מזג אוויר. הוא יוצא דופן משאר המקומות בפוסט כי הוא לא בקרויצברג, אלא בפרנצלאורברג (ולכן הוא גם לא מופיע במפה למטה, אבל בקישור לאתר תוכלו למצוא את כל הפרטים. מכל המקומות הוא היחיד שמצדיק ביקור גם לתיירים). הייתי שם גם כשעוד היה חם והיתה אווירת קרנבל בכל איזור הפארק, וגם במינוס עשר כשהכל מכוסה שלג. לצורכי בילוי כמובן שהקיץ עדיף, אבל לצורכי קניות דווקא בחורף אפשר להיות הרבה יותר ממוקדים ולא צריך להילחם בהמונים (ואולי זה קשור גם לעובדה שבקיץ היינו כל המשפחה ובחורף הייתי לבד). קערות כמו קערת האמייל למעלה יש בכמויות, ובכל הגדלים (כן, עליתם עלי, חובבת אמייל). כמעט כולן אמנם עם "דפיקות", אבל בעיניי זה לא גורע מיופיין. קניתי גם אחת קטנה יותר. כמה רצו: 4 על שתיהן. כמה שילמתי: 3 על שתיהן.

יד שנייה ברלין

כוסות זכוכית קלאסיות לתה. קצת שטוחות מדי, ולכן התה מתקרר מהר מדי, אבל כמו שלימדו אותי פעם, הדאווין מחמם. כמה רצו: יורו לכוס. כמה שילמתי: 6 כוסות ב-5 יורו.

20100120_0944

קעריות הפלסטיק הקטנות האלה עוררו את סקרנותי בגלל שלמרות שהן מפלסטיק הן נראו והרגישו איכותיות ואחרות מכל הפלסטיקים שאנחנו מכירים היום. שאלתי את המוכר אם הוא יודע מאיפה הן והוא השיב שהן יוצרו בשנות השישים בגרמניה המזרחית. רציתי נורא להאמין, אבל קול פנימי ספקן חשש שאולי הוא ממציא את זה כי הוא חושב שאני תיירת נלהבת שתאמין שאשכרה קומוניסטים ייצרו את הצלחות האלה. אבל הקול הספקן הושתק על ידי הקול של התיירת הנלהבת, ואחרי שעשיתי כאילו אני בודקת את הסימונים למטה במומחיות (ראיתי שלא כתוב מייד אין צ'יינה – שזו כבר התחלה טובה), קניתי שש. לא רק שהן שימושיות מאוד וגם יפות מאוד לטעמי, מסתבר שהוא אפילו לא עבד עלי. נלה חברתנו אישרה שהחותמת מאחור מעידה על אמינותו של הבחור:

20100120_0945

VEB – זה ראשי תיבות של Volkseigener Betrieb מפעל בבעלות העם – האופן שבו כונו המפעלים הלאומיים ב-DDR (דויטשה דמוקרטיש רפובליק). כך שהרווחתי גם פיסת היסטוריה. כמה רצו: חמישים סנט לקערית. כמה שילמתי: 6 קעריות בשני יורו (ואני ממש מצטערת שלא לקחתי את כל ה-12 שהיו לו).

שווה, לא?

מצורפת מפה קצת חלטוריסטית – בלי שמות כל החנויות (אני לא בטוחה שלכולן יש אפילו שמות) ובלי כתובות מדויקות. פשוט הדבקתי את הסמנים של המפה במקומות שבהם הן ממוקמות. מבטיחה להוסיף פרטים מדויקים בהמשך. השוק במאוור לא מופיע כי הוא מאוד רחוק, אבל אפשר למצוא פרטים בקישור למעלה.
View


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

17 תגובות על “תאמינו לי, לי זה עלה פחות”

  1. מאת עפר:

    אני חובבת גדולה של יד שנייה, אבל חייבת להודות שבכל הקשור לפריטים היסטוריים ולגרמניה אני חשה מועקה מסויימת. אבל אולי זה עוד אחד מהדברים שצריך להשתחרר מהם.

    בכל מקרה התמונות נפלאות וגם הרכישות נראות מאוד מוצלחות. מה עם קצת אופנה יד שנייה?

    • מאת ברלינרית:

      אני מבינה לגמרי את עניין המועקה, אבל כשבוחרים לגור בברלין, הקרבה וההתחככות בנושאי שואה ממילא כל כך יומיומית (כל הליכה למכולת ביום קפוא ומושלג זורקת אותי לסצינות שואה חורפיות מסרטים נבחרים). אם כבר, אז יש משהו שמאוד מסקרן אותי בזה, ועל כך אפשר אולי לומר אילו רק סירי אמייל היו יכולים לדבר… :)
      לגבי אופנה יד שנייה, אני בהחלט מתכננת להתמחות גם בתחום הזה, אלא שכרגע עצם המחשבה על להתפשט בחנות עושה לי צמרמורת של קור. חוץ מזה שלא תזיק לי איזו תמיכה מקצועית – מתי את באה? ;)

  2. מאת דניאל:

    אולי הגיע הזמן להתוודות…. יד שניה לא עושה לי את זה. הכל נשמע נכון ויש לנו כמה דברים יפים מאוד שמיכל מצאה אבל לי אישית לא עושה את זה להיכנס לחנות יד שניה ולקנות…
    ועוד וידוי קטן, יש לי גם קושי מדברים ישנים מגרמניה וכל אירופה… לך תדע מי שתה תה בכוסות הזכוכית היפים לפני 50 או 60 שנה.
    אני יודע בראש שצריך להשתחרר מזה, אבל בבטן זה עוד קיים.

    • מאת ברלינרית:

      יקירי, אתה מצחיק אותי. אחד מחבריך הטובים הוא נכד של חייל ורמאכט שנהרג בחזית המזרחית… ואתה מדבר איתי על בעיה עם כוס זכוכית?

  3. מאת motiargaman.com:

    כשהתגרשתי, בעוונותי, עמדתי על כך שגרושתי תיקח איתה הכל הכל הכל. השפע הטרוריסטי הזה של תרבות הצריכה תמיד נראה לי זול ומאיים, והייתי בטוח שהבעייה היא רק אצלי, שהרי שאר העולם סוגד כידוע לחוויות קנייה ובעלות למיניהן.

    בדיעבד אני מאושר מההחלטה. היום אני חי בבית מרווח ששום דבר בו לא מציק לי בעיניים, העיצוב נקי ופונקציונלי, וכל מה שיש לי הוא בדרך כלל כל מה שאני באמת צריך, כי מה שלא – מגיע מהר מאד לאיביי, לחברים, או למיחזור כזה או אחר.

    גרמניה חירפנה אותי, לדעתם של מוקירי זיכרי בארץ הגודש.

  4. מאת שרון:

    מקסים!
    מזכיר לי שוטטות דומה בחנויות כאלו בניו יורק. יש לי כמה וכמה שכיות חמדה שנרכשו במחירים מצחיקים לחלוטין.
    יש חיוך גדול מאד על פני עכשיו :-) :-) :-)

  5. מאת רננה:

    מאוור פארק היה המקום שהכי אהבתי בברלין, כמה וכמה מבגדי האהובים ביותר נקנו שם וממש בזול.
    חלק עיקרי בהנאה מיד שנייה בא כשהמחיר קטן.
    הלוואי שכאן בארץ הייתה תרבות יד שנייה כייפית וזולה כמו שם. הרי אנשים זורקים דברים טובים כל הזמן, ואחנו כמעט טובעים בזבל כאן..

  6. מאת אוטו פון סלע:

    כשהיינו בברלין לפני הרבה שנים שתינו בבית קפה חמוד ופושט עם מדפים גדושים בשכיות יד שניה ופתאום ראינו ביניהם חנוכיה.זה העציב אותי מאוד לא בגלל שחשבתי על המסכנים שפעם הדליקו נרות בחנוכיה הזאת, אלא בגלל ששניה לפני שהבחנתי בחנוכיה חשבתי שהאנשים הליברלים והקוסמופוליטים שיושבים בבית הקפה המקסים הזה יכולים להיות חברים שלי ופתאום נפערה ביננו תהום תרבותית.

    • מאת דניאל:

      לא הבנתי למה אתה מתכוון.
      למה תהום תרבותית?

      • מאת אוטו פון סלע:

        כי הקונוטציות שלנו מחנוכיה על מדף בבית קפה בברלין שונות לחלוטין. בעיני זה יהודים שפעם הדליקו אותה ואיפה הם היום, ובעיניהם זה פריט אווירה נוסטלגי. אני כמובן לא מאשים אותם. הם אנשים טובים וחכמים. מאיפה הם צריכים לדעת שחנוכיה זה לא סתם איזה פמוט רב-קנים? אני בעצמי תליתי בדירה שלנו בניו יורק פוסטרים ישנים של מאו כי חשבתי שזו אמנות וזה יפה ומיוחד, אבל כשבאה אלינו לביקור חברה שגדלה בטייוואן היא כמעט התעלפה ואני בטוח שמאז היא הסתכלה עלינו קצת אחרת.

  7. מאת משה:

    שלום אני מגיע בסוף אוגוסט 2012 לברלין והייתי רוצה לדעת איך ולאיזה שוק פשפשים אני יכול להגיע והאם יש כמה

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה