מאחורי הקלעים

אני חושבת שהייתי בערך בת 13 כששוטטתי עם חברה בדיזנגוף סנטר ו"ישראל הקורא בתווי פנים" ניגש אלינו. היום אני נחרדת מכך שגבר מבוגר פונה לשתי ילדות – נו טוב, נערות – ומתחיל איתן שיחה על אישיותן, אבל בזמן ההוא הסקרנות שלנו גברה על החשש והמבוכה. אני חושבת שכך הוא התפרנס – זורק איזו פרובוקציה בתקווה שתקלע בול ותגרום למושאיה לרצות עוד, הפעם בתשלום כמובן.

אני לא זוכרת כמה שילמנו, ורוב מה שהוא אמר נשכח כלא היה. רק משפט אחד נשאר איתי מאז: "את תמשכי בחוטים מאחורי הקלעים". אין לי מושג אם היתה זו נבואה שהגשימה את עצמה, או שבאמת יש משהו בסיפור הזה של קריאה בתווי פנים, וזה גם לא שאני בדיוק דודי אפל מבחינת משיכת חוטים, אבל בהחלט אפשר לומר שהמסלול המקצועי שלי עד היום התרחש מאחורי הקלעים. שהרי זו המהות של עריכה – לשפר, או במקרים מסוימים אפילו ליצור מחדש, מוצר שמישהו אחר מקבל עליו קרדיט.

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

אני אוהבת לערוך, אני חושבת שאני אפילו לא רעה בזה, אבל בכל זאת מדי פעם שאלתי את עצמי למה ככה יצא. למה אני בוחרת להיות באזורים המוצלים. מדי פעם השתעשעתי ברעיון של לעבור קדימה – אודישן לטלוויזיה פה, שיחות סרק על להפוך לכתבת שם – אבל המבוכה העצומה, על גבול ההיגעלות הפיזית, שחשתי בכל פעם שהאפשרות עלתה, והתחושה שאני פשוט לא שייכת לצד הזה של העשייה (תשאלו כל עורך והוא יאמר לכם שכתבים ממרס ועורכים ממאדים), טרפדו את האפשרויות האלה עוד לפני שהפכו רציניות. בפעמים הספורות שכתבתי דברים בשמי בעיתונות התמלאתי בהתרגשות ובאדרנלין, אבל עדיין היה לי ברור משום מה שאלה אפיזודות חד פעמיות. הבלוג הזה זו בעצם הפעם הראשונה שלקחתי מחויבות לצאת מאחורי הקלעים, וגם כאן, בואו נישאר בפרופורציות: אני כותבת את הדברים בשביל אנשים שאני מכירה ומכירים אותי, ודי מדחיקה את האפשרות שמדי פעם גם זרים מוחלטים קוראים אותם (לא הרבה בכל אופן, לפי גוגל אנליטיקס).

נראה לי שהמעבר לברלין – ההתרחקות הפיזית המאוד ברורה הזאת – הקלו עלי להתחיל להציץ מאחורי המסך. להרגיש יותר מוגנת. כנראה ששחררתי משהו רציני, כי בעקבות הבלוג הגיעה גם הצעה לפינה שבועית מברלין בתוכנית בערוץ 2 ("מה קורה" עם לינוי בר-גפן – הייתי שמחה לתת לינק אבל לצערי האתר שלהם קצת מביש והם אפילו לא מעלים את התוכניות), משהו שבגלגול הקודם שלי הייתי כנראה דוחה על הסף, אבל עכשיו מסב לי הנאה.

כך שהטלפון ביום חמישי שעשע אותי מאוד. יום לפני כן דיווחתי ל"מה קורה" על פתיחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין, שחוגג השנה יום הולדת 60, וחשבתי לעצמי שחבל שלא נערכתי ללכת לראות משהו ממנו. כנראה שגם לא הייתי רואה, אלמלא התחרות, שלא לומר עוינות, בין חברת החדשות של ערוץ 2 לחדשות 10. בנסיבות שעוד מוקדם לגלות התאפשר לשני גופי התקשורת האלה לשלוח רק נציג אחד משותף לפרמיירה העולמית של הסרט החדש של סקורסזה, Shutter Island, ולמחרת לראיין מטעמם את כוכב הסרט, ליאונרדו דיקפריו. כל בר-דעת מבין למה זה אייטם שלא מוותרים עליו. אבל אם צריכים נציג אחד לשתי היריבות, אז הוא צריך להיות נייטרלי. ומי יותר נייטרלי ממני, תגידו? מי?

בשבת לקראת 12 בצהריים התייצבתי בברלינלה פאלאסט, האולם המרכזי של הפסטיבל, ליד פוטסדמר פלאץ, להקרנת העיתונאים. בנונשלנטיות ניגשתי לסדרן ואמרתי ששמי אמור להופיע ברשימה. איזו רשימה, הוא שאל. הרשימה של העיתונאים שמוזמנים להקרנה, השבתי. אין כזאת רשימה, הוא השיב. דרשתי לדבר עם האחראי. ואחר כך עם עוד אחת. הובהר לי שאין שום סיכוי שאכנס, אבל חלפה עוד יותר משעה עד שהצלחתי להבין מה בדיוק השתבש. מסתבר שמשרד יחסי הציבור של הסרט אמנם יכול להזמין אותי לראיין את הכוכב, אבל הוא לא יכול להכניס אותי להקרנת העיתונאים, שאותה מארגן הפסטיבל. כדי להיכנס להקרנות עיתונאים בפסטיבל (בברלין או בכל מקום אחר בעולם) צריך להיות עיתונאי עם accreditation – תג של הפסטיבל, שצריך לרכוש בכסף רב וחודשים לפני. ניסיתי עוד מיני תחנונים שבישראל לפעמים עובדים, אבל לא היה עם מי לדבר. הסרט גם התחיל בינתיים, כך שלא היה טעם להמשיך.

אבל מי שלא יהיה בסרט, לא יוכל לראיין – כך הובהר במייל. הפתרון היחידי היה ברור כשלג שנערם מחוץ למרכז העיתונות במלון היאט: אני חייבת להשיג כרטיס לפרמיירה החגיגית שתתקיים בערב.

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

"מחפשת כרטיס", אבל זו לא אני

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

ועוד אחת - גם זאת לא אני

לורנס החביב מההפקה אמנם גיחך כשאמרתי לו את זה בטלפון, "את צריכה להבין שזו פרמיירה עולמית ואנחנו מקבלים כרטיסים בודדים", הוא הסביר לי באנגלית מנומסת, אבל אחרי חצי שעה בכל זאת נמצא כרטיס בשבילי.

לא אכחיש שהמעבר מהתחנונים בצהריים לצעידה בראש מורם על השטיח האדום בערב היה נעים למדי. במזג אוויר אחר אולי הייתי מתאמצת להיראות ראויה לשטיח, אבל במינוס ארבע הסתפקתי במגפיים עם עקבים (הקרבה רצינית בהתחשב בשכבת הקרח המכסה את העיר), מעיל אלגנטי וארוך שמטרתו ליצור את הרושם (השקרי) שגם מלמטה אני לבושה טיפ טופ וכובע שמסתיר את האין-תסרוקת. וגם הסתתרתי מאחורי המצלמה.

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

היא לא מתחבאת מאף אחד (וזו לא בר). לא קר לך ממי?

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

המבוגרת יותר מבין השתיים ניגשה אלי ושאלה איפה יפורסמו התמונות. מסכנה, לרגע חשבה שהיה שווה לקפוא

ברלינלה פסטיבל הקולנוע ברלין

רק אותי זה מדהים איך שהן נעמדות מול המצלמות ודופקות פוזות בלי למצמץ בכלל?

באופן פרדוקסלי, דווקא כמוזמנת מיוחסת להקרנה  (רק אני ועוד 1600 איש) לא ראיתי את כוכבי הסרט צועדים על השטיח האדום, כי הכריחו את כולם להיכנס לאולם לפני שהאצולה ההוליוודית מתכבדת לתפוס את מקומותיה. אלמלא הטראומה של הבוקר אולי הייתי מנסה להתחכם, אבל האפשרות להישאר מחוץ לאולם היתה מסוכנת מדי. וחוץ מזה, מה אני צריכה להתחכך עם ההמונים – יש לי דייט פרטי עם ליאו.

הסרט חזק. כבד וקשה, אבל מצוין בעיניי. גם דברים שלא אהבתי תוך כדי צפייה, התקבלו בהבנה בסופו. דיקפריו עושה עבודה טובה, וגם שאר השחקנים המובילים: בן קינגסלי (סר קינגסלי בשבילכם), מישל ויליאמס ומארק ראפלו. אבל לא ארחיב, כדי לא להרוס למי שרוצה לראות. הנה הטריילר:

למחרת בבוקר התייצבתי לג'אנקט במלון ריג'נט. ג'אנקט, כמו שהיטיב להגדיר יאיר רוה, זו הדרך המהירה של יח"צנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. משתלטים על קומה במלון יוקרתי, מושיבים כל שחקן/במאי בחדר עם צוות צילום, ומתחילים לתקתק פס יצור יעיל להחריד: כל עיתונאי מקבל ארבע דקות בתוך החדר, מול השחקן, במרחק ביטחון שלא יאפשר חילוף חיידקים, או חלילה שום דבר דומה לאינטימיות. הטאלנט עונה לשאלות, או ליתר דיוק מקיא את המשפטים שאמר כבר 400 פעם היום, וגם בג'אנקט של לפני שבוע, שהוא כבר לא זוכר באיזו מדינה הוא התקיים. העיתונאים מרוכזים בחדר המתנה, וכל פעם מטופפת לכיוונם יח"צנית אחרת על עקבים גבוהים מדי ליום עבודה כל כך ארוך, כדי לזמן את הבא/ה בתור.

התור שלי הגיע מהר מהצפוי וכשכבר עמדתי מחוץ לדלת, עוד שנייה בפנים, אחת מאלה עם העקבים הסבירה שיש לי ארבע דקות עם מישל ויליאמס ושיסמנו לי עם האצבעות כשיישארו שתי דקות וכשתישאר דקה אחת. מה מישל ויליאמס?! אני כאן בשביל ליאו! מצטערת, את מופיעה לי ברשימה של מישל ויליאמס, היא השיבה – באותו נימוס אלים שנתקלתי בו מחוץ להקרנת העיתונאים.

שוב בירורים, ושוב התלחשויות, והפעם הטעות, תודה לאל, בצד שלהם. בעצם אני אמורה לראיין את כל ארבעת השחקנים המובילים של הסרט, וזה לא נתון לבחירה, כלומר או כולם או כלום. ואני ממש צריכה להיכנס עכשיו, כי מישל ויליאמס מחכה. הסברתי בעדינות שאמרו לי שאני מראיינת רק את ליאו, והתכוננתי רק לראיון איתו, ואני לא ממש יודעת משהו על מישל, חוץ מזה שהיא יפה. לא נורא, דחקה בי היח"צנית, שכל עיכוב מצדי יגרום לה לסבול עוד כמה דקות על הנעליים הבלתי אפשריות האלה, תשאלי אותה שאלות כלליות על הסרט. זה ממילא רק ארבע דקות.

ארבע דקות מלאות, ארוכות כאורך הגלות. ראיון עיתונאי ראשון שלי מאז ימיי ככתבת ביטאון חיל האוויר היוקרתי (שם במקרה הטוב ראיינתי את סרן א' מרמת דוד), ראיון טלוויזיוני ראשון בחיי, באנגלית, מול כוכבת קולנוע שאני לא יודעת עליה כלום וכבר מתה ללכת הביתה. מהר מאוד מיציתי את "אז איך זה לעבוד עם סקורסזה", "הסרט מאוד אינטנסיבי לצפייה, האם גם חוויית המשחק בו היתה כל כך אינטיסיבית" ו"מה לדעתך המסר של הסרט", ועדיין ההיא מההפקה סימנה שיש לי עוד דקה. התחלתי לגמגם משהו בלי לדעת עדיין לאן אני הולכת, ואחרי הסתבכות קלה שמעתי את עצמי שואלת משהו על "איזה פרויקטים מתוכננים לך לעתיד", והיה נדמה לי שראיתי בעיניים שלה איזה סוג של עצב, כאילו שהיא מבינה שבעצם אני כאן בשביל ליאו ונכנסתי אליה רק כי הכריחו אותי. כי בעצם מאחורי הקלעים זה משהו מאוד יחסי. לעומת דיקפריו, היא מאחורי הקלעים.

עם בן קינגסלי ומארק ראפלו כבר היה יותר קל, גם כי אני כבר ידעתי למה לצפות, גם כי חשבתי על השאלה הבאה תוך כדי שהם דיברו – בניגוד גמור לכל מה שלמדתי במיני סדנאות הניו אייג' שביליתי בהן בעבר, וגם כי הם פשוט ענו תשובות נורא ארוכות לכל שאלה. הדבר הטוב שיצא הוא שלראיון עם ליאו הגעתי כבר עם סוג של ביטחון ועם ידיעה שאני צריכה לבחור מקסימום שלוש מתוך כל השאלות שהכנתי. ממילא את המערכות בארץ עניינה רק שאלה אחת. סרט חדש של סקורסזה זה נחמד, אבל בר וליאו זה החומרים שמהם עשוי טיזר טוב לאחרי הפרסומות. הבעיה היא שכולם יודעים שדיקפריו לא עונה על שאלות פרטיות, כך שצריך לנסח משהו עדין מספיק שיהיה סיכוי לקבל עליו תשובה (וכך נפרדנו מ"טודיי איז ולנטיינס – דו יו פלאן טו פרופוז טו בר?", השאלה שהעיתונות עסוקה בה בימים האחרונים – גם המקומית).

אנשי הג'אנקט, אולי בגלל שידעו שאני מישראל, וידאו איתי כמה פעמים שאני לא מתכוונת לשאול שאלות אישיות והזהירו שאם בכל זאת אשאל ליאו יפסיק את הראיון. אמרתי שאני לא יכולה לא לשאול שום דבר על ישראל או על בר, כי זה מה שמעניין את העורכים ששלחו אותי לכאן, והבטחתי לשאול משהו עדין ומרומז, בלי להזכיר את שמה של הנסיכה. וכמובן שזו צריכה להיות השאלה האחרונה, למקרה שבכל זאת הוא יחטוף קריזה.

אחרי כל הבילד אפ הזה, הייתי שמחה לאיזה פאנץ', איזו דרמה שתסיים את הפוסט כראוי לסרט של סקורסזה. אבל צר לי לאכזב. אלה היו עוד ארבע דקות משמימות של ג'אנקט חסר נשמה. לא שיחת נפש, לא ראיון עומק, אפילו לא מפגש אנושי. למעשה, כשאני מנסה לשחזר את זה בראש, זה מרגיש בדיוק כמו עוד סצינה מסרט – מין אירוע שלא ממש הייתי נוכחת בו. נהניתי מהחוויה באופן כללי, הוא היה נחמד מאוד, והוא בהחלט חתיך הורס, אבל אין לי מה לספר מעבר לזה. קיבלתי את הסינק שהייתי צריכה על הביקור הטראומטי ההוא שלו בישראל, וזהו. אני את שלי עשיתי. חלקים מהראיון ישודרו בכתבות בחדשות ערוץ 2 ובחדשות 10 לקראת עליית הסרט בארץ בעוד כשבועיים. מידע למקורבים: סביר להניח שלא יראו אותי ולא ישמעו אותי. מאחורי הקלעים, כבר אמרתי?

עדכון מה-25.2.2010:

אז בסוף בערוץ 2 דווקא החליטו להראות אותי לשנייה ורבע… למטה זו רק תמונה. כאן אפשר לצפות בכתבה.

dicaprio_me2


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

28 תגובות על “מאחורי הקלעים”

  1. מאת motiargaman.com:

    פוסט פשוט מעולה. שאפו!

  2. מאת שרון:

    לפני הקלעים, מאחורי הקלעים – את כוכבת בכל מצב!
    ודבר אחד ברור: ברלין עושה לך רק טוב :-)
    XO
    שרון

  3. מאת בת חן:

    אין ספק שהכוכבת האמיתית זו את!!
    תותחית ערמומית שכמותך…:) נשיקות גדולות וחיבוק חם!

  4. מאת בן הדוד - נמרוד:

    טל יקירתי,
    העובדה שאת כותבת מעולה, ידועה וההוכחה חוזרת ונשנית בכל פעם מחדש. אבל לשלוח מיילים שנושאם "ברלינרית" באמצע יום העבודה – של אנשים עובדים? מה עם הפרנסה שלנו (אלה שעובדים)? בתחילה ידעתי להתאפק, ולהשאיר את התענוג לאחרי העבודה. היום פתחתי, סגרתי, פתחתי, סגרתי, ולבסוף נכנעתי וקראתי. וכאילו לא די בזה, אני מוצא עצמי כותב ועונה, ונהנה….!

    ברכות ונשיקות לכולם.

    נמרוד

    • מאת ברלינרית:

      נמרוד יקר,
      ראשית, אני מתנצלת בשם ההנהלה. נשתדל לחזור לשעות הפרסום הרגילות שלנו (בין שלוש לארבע בבוקר).
      אבל אני מוכרחה גם להרים גבה – מה הטעם במעמדך הרם אם אינך יכול לבזבז זמן בעבודה? בשביל מה עבדת כל כך קשה כל השנים?

  5. מאת ליאו:

    טל יקרה!
    עצוב לי להבין שלך הארבע דקות האלו היו עוד ארבע דקות משמימות של ג'אנקט חסר נשמה.כי בשבילי הם תמיד יהיו נצורות כשיחת נפש, דיאלוג עומק, אפילו מפגש אנושי,את יודעת מה? ופה אני אולי חושף את עצמי, אחרי בר זה הרגיש לי יותר אפילו מרומן סודי. במושגים שלי לפרטיות ופנאי זה יזכר כוואריציה שלנו ל"אהבה בימי חולירות" מאחורי הקלעים, כבר אמרתי?שלך לנצח
    ליאו

    • מאת ברלינרית:

      טוב, מה סיכמנו? שאתה לא מגיב בבלוג שלי, נכון? ושאתה לא נסחב אחרי לאירועים, נכון? אמרתי לך – אני לא רוצה שיחשבו שבניתי את עצמי רק בזכותך. תן קצת אוויר, בחיאת רבאק.

  6. מאת הדוד חני:

    מבריק, גאוני, מרומם נפש. כמו תמיד, את מצליחה להיות מצחיקה, חכמה, מרגשת, נוכחת ובעיקר אותנטית יותר מכל אלמנט, פרגמנט, או סגמנט של תעשיית האשליות.

  7. מאת דניאל:

    מה אומר ומה אגיד…
    אני לא אספר לכולם מה שאמרת לי בע"פ על הדרך היפה בה הוא הציע לבר נישואין ושהוא כל כך התרגש וסיפר לך את זה רק כי היית כל כך מקצועית ולא כמו כל שאר העיתונאים ….

    אני אספר את זה כשתגידי שאפשר….

    ;)

  8. מאת הדנה:

    אחרי פוסט כזה יהיו לך עוד מאה נרשמים ברידר.

  9. מאת שירה:

    טלצ'וק – נראה לי שהפוסט יותר מותח מהסרט… קראתי בנשימה אחת. אחלה פוסט! מצטרפת רשמית לרשימת הקוראים שלך (-:

  10. מאת יעקובקוב:

    מקסים מרתק מתוק!!! מחכים בקוצר רוח לפסח!!!

  11. מאת עופר:

    אבקת כוכבים

  12. מאת זיוית:

    כנראה שישראל מדיזינגוף אמר "מאחורי הקלעים" הוא התכוון בישראל …
    צפיתי בך בחמישי – ושאפו!!!
    מתי את מחלטרת בערוץ החלש… זה שאפר עוד לגדול בו???
    נשיקות וכל הכבוד!

    • מאת ברלינרית:

      תודה יקירתי. את אומרת את זה כבת דודה משוחדת או כדמות מפתח בתקשורת הישראלית? און או אוף רקורד? עם או בלי מע"מ? אני כאן בכל אופן, לפקודתך תמיד. נשיקות ותודה על הפרגון האופייני :)

  13. מאת הדנה:

    חזון אנדי וורהול התכווץ.

  14. מאת הדנה:

    בכל מקרה – כבוד על אֵם השאלות הדיפלומטיות

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה