בלחם הם מבינים

האוכל הגרמני לא עושה לי את זה, בלשון המעטה. בשכונה הקודמת שלנו, למשל, יש תור קבוע מול Curry 36 ברחוב Mehringdamm, המתמחה בנקניקיות וצ'יפס. המקום הוא סוג של מיתולוגיה (עד כמה שהצלחתי להאזין – רוב הלקוחות מקומיים, כך שכנראה שזו לא מיתולוגיה תיירותית), אף שבמו עיניי ראיתי שהצ'יפס אפילו לא נחתך במקום, אלא יוצא משקיות תעשייתיות ענקיות. ולא שאם הייתי רואה שחותכים אותו במקום זה היה ממש משנה. בכל זאת, לאן כבר אפשר להמריא עם נקניקיות וצ'יפס?


לחם בברלין
שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (מבצע: בהמשך הפוסט תמצאנו)


גם מ"שפעצלע", הגרסה המקומית השמנונית ומבושלת לעייפה של פסטה, נפרדתי עוד בביקורנו הראשון כתיירים בעיר. סלט תפוחי אדמה – על גרסאותיו השונות – אף פעם לא אהבתי, וגם שאר להטוטי הקרטופל שלהם לא מרשימים אותי. שניצל זה נחמד, אבל רק כשהוא עשוי עוף ויוצא מהמחבת של אמא שלי. ואני כבר לא מדברת על דברים כמו Eisbein – פיסה משוק חזיר, מוגשת עם מחית אפונה וכרוב חמוץ (אכלתי בבית, תודה). בקיצור, המטבח הגרמני הוא כבד, בשרי ולא משופע בירקות ופירות. חגיגה.

נכון, יש להם תירוץ: החורף הקר והארוך הכתיב בעבר את אופי המטבח, וכנראה שכמו עם הרבה מסורות כבר מאוחר מדי לעשות פריש מיש – למרות שהיום גם בשיא החורף אפשר למצוא כאן שזיפים מדרום אפריקה. ואולי זה גם טעים להם, כל השליכטות האלה. או שעם הבירה הכל פשוט מחליק למטה. זה לא אומר שאין אוכל טוב בברלין – יש בשפע. המתכונים פשוט מגיעים ממקומות אחרים.

אבל יש תחום קולינרי אחד שבו באמת אין להם מתחרים. ולא תגידו איזה מאכל שולי או אזוטרי, אלא אחד הבסיסיים שבהם, בעיניי אולי החשוב מכולם: Brot.

זה נכון שכמעט כל לחם טרי הוא טעים: פיתה, בגט, ג'בטה, לחם אחיד – פחמימה חמה מהתנור היא להיט בכל מצב. אבל דווקא בגלל שהלחם הוא רכיב מרכזי בתזונה שלי, אני אוהבת אותו בריא ומזין. ולא, צבע חום זה לא מספיק.

בריא זה: 1. ללא קמח חיטה (גם לא חיטה מלאה), אלא מקמחים כמו כוסמין או שיפון 2. ללא שמרים 3. ללא סוכר או ממתיקים אחרים 4. ללא חומרים משמרים 5. אורגני. נשמע מוגזם? אז זהו, שההתמחות של הגרמנים היא לעשות לחמים מופלאים שעומדים בדיוק בקריטריונים האלה. איך זה שדווקא בלחם הם מצליחים? אולי כי לחם טוב זה לא משהו שדורש אלתור, יצירתיות או גמישות, אלא דווקא פדנטיות, יסודיות ושמירה על מסורת.

זה מתחיל בכבוד למצרכים: ליד כל לחמניה הכי פושטית בסופר מופיעים הרכיבים בצורה דקדקנית, כולל אחוזים, כך שאי אפשר לשים כמה גרגירי קמח שיפון ולהשקיע בעיקר באריזה שמציגה את הלחם כבריא. אבל את הלחמים האיכותיים באמת לא תמצאו בסופרים הרגילים וגם לא במאפייה הממוצעת. את אלה אפשר לאתר ברשתות האורגניות (ב- Alnatura ו-LPG יש היצע מפתה במיוחד), ברשת BioBackHaus (אני קונה ב-Marheineke Markthalle, כאן יש רשימת סניפים), או במאפיות שכונתיות טובות. אחת שאהבתי במיוחד מתחת לבית הקודם שלנו היא Beumer & Lutum, שיש לה כמה וכמה סניפים וגם אפשר למצוא את הלחמים המצוינים שלה בסניפי LPG (יש סניף שלהם מתחת לבית החדש שלנו – כך שאני שוב מסודרת).


לחם ברלין
BioBackHaus בשוק המקורה Marheineke Markthalle


Beumer & Lutum ברחוב צוסנר. דאגה למתכונים הסודיים או סתם bad hair day?


אבל היהלום שבכתר (לפחות בקרויצברג), היא Soluna Brot und Oel, מאפיה שזכתה להמלצה חמה של הניו-יורק טיימס והובאה לידיעתי על ידי הפיינשמקרית המהוללה נעמי אבליוביץ' (למען הדיוק אולף עבר שם קודם עם האופניים ואמר שמצא מקום שווה, אבל כמובן שהסטמפה מהניו-יורק טיימס הוסיפה הרבה לסקס אפיל של המקום). בסולונה אופים 30 סוגי לחמים מעוררי התפעלות מדי יום, ואפשר גם לשבת שם לקפה ופרוסה (כן, הם ממש מכינים פרוסת לחם עם מה שתבחרו מהדלפק). לחם הבית עשוי ממאה אחוז שיפון והוא יצירת מופת, לא פחות. הבעלים של המקום, פיטר קלאן, אפילו טוען שאם מאחסנים אותו בצורה נכונה (את הלחם, לא את קלאן) – הוא משתבח בשלושת הימים לאחר האפייה. את הניסוי הזה טרם הצלחנו לבצע… שלושה ימים?! תגידו תודה אם נשאר משהו למחרת.


סולונה: תמונת מצב חלקית


סולונה: יש גם בריושים ענקיים ושחיתויות נוספות


בכל המקומות שצוינו המחירים שפויים למדי. כיכר לחם בין 750 גרם לקילוגרם עולה בדרך כלל בין שלושה לארבעה יורו. מה לשים על הלחם זו כבר סוגייה כבדת משקל נפרדת. העדפת הבית היא לטבול אותו בשמן זית משובח, או למרוח אותו בחמאה, ולהניח מעליה פרוסות סנט מור, עגבניה, מלח ופלפל. ועכשיו נראה אתכם קונים לחם קל.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

19 תגובות בנושא “בלחם הם מבינים”

  1. על הבוקר, התקפת פחמימות איכותית במיוחד, ויזואלית וכמובן טקסטואלית.
    מסעירת חושים את יקירתי.
    נשיקות!

  2. טל, את כרגיל משובחת!!! ואת בית המאפה מתחת לביתכם ראינו כמובן וציינו לעצמנו שזה מאד נוח…

    בביקורי הראשון בגרמניה לפני שנים רבות (ליתר דיוק בשנת 1991 אחרי מלחמת המפרץ) נחתנו בפרנקפורט ודווקא שם היתה לי חוויה גסטרונומית במסעדה-פאב שמצאנו סתם כך בלילה אביבי גשום. זה היה סוג מסויים של שניצל עם תפוחי אדמה בנוסח לא ברור אך זה היה טעים להפליא ועד עכשיו בלוטות הטעם שלי מתגעגעות…אולי זה בעצם קרה מכיוון שהגעתי מורעבת כהוגן באמת לא ברור לי אך בכל אופן במשך שנים שמרתי את כרטיס הביקור של המקום… אך מאז הייתי בפרנקפורט רק בנסיעה האחרונה ורק בנמל התעופה לטיסת המשך לברלין…

  3. כמובן שלא יכולתי להתאפק וקראתי עכשיו….
    כיף לקרוא, וגרמת לי לרצות לבוא ולקנות ולשתות אתכם קפה…
    אולי ה- 1000 שיגדלו יקרבו גם את זה…

  4. כאחד שהוא חצי גרמני במוצאו ופולני בנשמתו אני חייב למחות..

    ראשית על האמרה שבגרמניה אין אוכל טעים .

    אז אכן את ברלין אינני מכיר היטב – אבל אני יכול להעיד כי איזור
    מיינץ שבו שהיתי , משופע בדליקטסן – ששמעקט גוט מאד מאד!

    מrahmsauce שניצל ..שהוא מעדן מפנק .

    ועד קארי וורסט אקראיים ונפלאים . (אם כי נדושים לאללה).

    כמו כן גיליתי כי האוכל הגרמני השווה – הוא דווקא זה המתיימר
    להיות אחוקי עם הצרפתי .. כן יש להם יומרה כזאת – ובכמה פעמים זה הצליח להם מאד. (אשמח להמליץ על כמה מסעדות שכאלה).

    שלישית ,

    תקראי לי סחבה , וחסר אופי ….אבל גם בסניף המקומי של
    הטשיבו …השם ירחם …ניתן למצוא לחמים טעימים בצורה קשה.

    זה לגמרי עניין של טעם – אבל המנהג המוזר שלהם להקשות
    את הברוטשן (הלחמניות) מבחוץ ולהשאירן רכות מבפנים – הוא
    המנהג הסוטה בעיני מכולם.

    1. קודריוס היקר,
      אנא שים לב שלא אמרתי שבגרמניה אין אוכל טעים, אלא שהאוכל הגרמני לא טעים. יש הבדל גדול. וגם כאן כמובן אני מייצגת את הטעם האישי שלי בלבד.
      טשיבו? אנא האר את עיניי – לא מבינה למה התכוונת

      1. אכן טעות שלי , מיהרתי לקרוא .

        כוונתי היתה לרשת הקפה והמתנות טשיבו – הנה:
        http://www.tchibo.de/is-bin/INTERSHOP.enfinity/eCS/Store/de/-/EUR/TdTchBrowseCatalog-Start?CategoryName=phase_1&kw=3010&Entry=nlpopup

        האוכל הגרמני הטעים מתחבא לרוב במסעדות
        Scheune

        כלומר מסעדות אסם – אלו הביתיות שבכפרים …

        אולי הגיע הזמן לעשות סיבוב בקאנטרי סייד :)

  5. אכן הזכרת לי נשכחות
    הייתי בגרמניה ממש לפני שעברנו לשנות ה2000 לעשרה ימים
    ובתור אחת שחובבת סלטים ופירות ואז עוד הייתי צמחונית
    היה לי מאד קשה עם התפריט הגרמני
    לא אוהבת תפוחי אדמה – עושים לי רע פיזית
    אז אחרי שעשינו כבוד למטבח המקומי בימים הראשונים, הבנתי מהר מאד שאנחנו חייבים לאכול במסעדות אחרות המציעות אוכל לא גרמני חח אחרת אני אחיה על לחם וחמאה כל החופשה.
    כן כן את נפלאות הלחם שלהם גיליתי כבר ביום הראשון :-)
    הבחור שטיילתי איתו גר שם וכשחזרנו מהמסעדה ואני עדיין רעבה הוא פתאום שלף איזה לחם ריחני והכין לי כריך
    ואני עפתי :-) מיותר לציין שלא נשאר הרבה מאותו כיכר ולא הפסקנו לצחוק שהיינו יכולים לאכול בבית והיה יותר טעים וזול.
    המשך הטיול היה מסעדות סיניות, יפניות,איטלקיות וכו'
    ואת הירקות והפירות קנינו בסופר
    וכמובן שהקפדנו לשתות הרבה בירות ככה ממילא הכל מרגיש טעים:-)

    תענוג כמו תמיד לקרוא אותך ולחייך..

    1. תודה :)
      האסיאתיות כאן אכן מתבלטות – בעיקר תאילנדיות וויטנאמיות מצוינות.
      הירקות והפירות בסופר נהדרים – חלקם אפילו טובים יותר מאשר בארץ.

  6. באמת שהתמוגגתי מהקריאה ואפילו תכננתי להגיב מיד בסיומה,
    אבל איכשהו את מה שלא עושה לי שום תוכנית בישול בטלביזיה הצלחת לעשות לי את עם הבלוג שלך:
    הרוק שהצטבר לי בפה אילץ אותי לרדת למטה כדי להתנפל בתאווה על "קאסלר" חם וטרי, עמוס לעייפה בשכבת חמאה אירית ושתי פרוסות אמנטאלר.

    היה פשוט פדאנטיש ובומבאסטיש,
    כמו שאומר אלי גורנשטיין בפרסומת לזוגלובק:
    http://www.youtube.com/watch?v=UzxUJ4mriv8

  7. גם אני כמוך, לא משתגעת על האוכל הגרמני הכבד.
    לא מבינה איך תפוח עץ (לא תפו"א) אפוי נחשב כתוספת למנת בשר ואיך מוסיפים חומץ למרק…

    אני כ"כ אוהבת לחם שפשוט מסוכן להכניס אותו הביתה :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *