זה באמת לוקח שנה

זה הדבר הראשון שאומרים לך בשיחות על רילוקיישן. מעין מנטרה כזו שנזרקת כלאחר יד, גם ממי שלא שוקל אפילו לצאת מגבולות גוש דן. זה פשוט משהו שכולם יודעים, וזה מגיע רק כמה משפטים לפני או אחרי "החורף שם נורא קשה" ו"אז לכמה זמן אתם נוסעים".

זה גם מאוד הגיוני. בכל זאת, לבנות חיים מאפס: בית חדש, תכולת בית חדשה, שכונה חדשה, שפה חדשה, אנשים חדשים, חלקם חברים חדשים, חנויות חדשות, קשיים חדשים, מזג אוויר חדש, בית ספר חדש, גן חדש… בקיצור, הבנתם. הכל חדש. וזה לוקח זמן.


ברלין
תקרת בית המשמר החדש (Neue Wache) בברלין


אומרים שזה לוקח שנה אפילו למהגרי הלוקסוס, אלה שהחברה או המדינה מארגנים להם את הרילוקיישן, ודואגים להם לבית, ובית ספר, ותמיכה חברתית, והכנסה חודשית. אז ברור שזה ייקח שנה למהגרים העצמאיים, אלה שנסעו בלי שאף אחד הבטיח להם שום דבר (חוץ מקצבת ילדים מוגדלת).

אבל למה שנה? הרי בדצמבר, כשמצאנו את הבית הלא-זמני-לכאורה הראשון שלנו, והילדים כבר היו מאוקלמים בצורה מעוררת השתאות, וכבר הצלחתי להסתדר פחות או יותר עם הגרמנית, חשבתי שהנה, עברנו פאזה. אנחנו עוד לא מרגישים לגמרי בבית, אבל הכל נפל במקום.

אבל לא. החורף הארוך והמתיש הבהיר לנו שאנחנו פשוט לא יכולים לגור במרחק עשרים דקות אופניים מהגן ומבית הספר. אז התחלנו לחפש בית אחר. וזה לקח זמן. הרבה זמן. ובאופן מקרי או שלא, בסופו של דבר עברנו למשכן-הקבע-עד-להודעה-חדשה שלנו, חמש דקות הליכה בבוקר ובדיוק בדיוק מה שרצינו גם מכל שאר הבחינות, אחד עשר חודשים אחרי שהגענו לברלין. ועכשיו, במלאת שנה להגירתנו, אנחנו באמת מאוקלמים.

וכנראה שזה לא רק הבית, שבגללו זה לקח שנה. זה להיות כאן את כל ארבע העונות, להכיר את העיר בכל מצבי הרוח העיקריים שלה (כי כמו שהמצב הביטחוני משפיע על מצב הרוח בארץ, בברלין מזג האוויר מעצב את פרצופי האנשים). זה לא רק להבין כמה משפטים, אלא ממש לפטפט עם אמהות מהגן. זה להצליח להתחבר לחברת הגז בטלפון, בלי לשאול "שפרכן זי איין ביסיין איינגליש?". זה לארח. זה להתכונן לאירוח ולהבין שלחלק גדול מהמקומות שמופיעים בכתבות התיירות אני כבר יודעת להגיע על אופניים בלי מפה. זה לקבל את פניהם של המהגרים החדשים של קיץ 2010. להרגיע אותם שיהיה קצת קשה בהתחלה, אבל הכל יסתדר. מקסימום תוך שנה.

ברור שגם עכשיו אין לי פרספקטיבה מספקת. עוד חצי שנה או שנה וגם נקודת הזמן הזו תיראה כמשהו בדרך, כעוד שלב שבו היינו פחות בבית ממה שנהיה אז. זה טבעם של החיים בכלל ושל חיי מהגרים בפרט. ובכל זאת, אם תתפסו אותי לסמול טוק על רילוקיישן, אומר לכם בלי למצמץ: זה לוקח שנה. לא יום אחד פחות.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

13 תגובות בנושא “זה באמת לוקח שנה”

  1. שנה?…
    זה הכל?…
    אשרייך!

    המון שנים אחרי ה"הגירה" שלי אני עדיין מנסה להתאקלם,
    אבל עדיין לא מבין למה אני אמור להבין Y כשאומרים לי להבין איפסילון,
    למה למגבר הג'יי-וי-סי שלי קוראים פה פתאום יוד-פאו-צה,
    למה אסור לי לשאול אורח גרמני אם הוא רוצה לשתות, אלא מה הוא רוצה לשתות,
    ולמה ולמה ולמה…

    1. אתה צודק, מוטי, להיות מהגר זו כנראה חוויה שלא נגמרת.
      התכוונתי יותר לתקופת ההתאקלמות הראשונה, לזמן שלוקח עד שמגיעים לנקודה שבה לפחות הדברים הבסיסיים מובנים ואפשר להתחיל לחשוב על המקום החדש כעל סוג של בית. מקום שממנו אפשר גם ליהנות מהזרות ולא רק לחרוד ממנה.

  2. להתחבר לגז בגרמנית, סחתיין (מצטערת, זאת דוגמה שלך. היית מדברת על להתחבר לטלפון או משהו, היית מונעת ממני את בדיחת השואה הקטנה הזאת). למצוא דירה טובה יותר, ממש ליד הגן, סחתיין נוסף. הכל מין הישגים קטנים ומשמעותיים בסולם שנוצר לו מאפס מרגע ההגירה.

    אומרים שמהשנה השניה מתחילים גם יותר ליהנות. אני חושבת שהעובדה שהשנה הראשונה שלכם נראית גם היא מלאת הרפתקאות ומלאכים (אני עדיין תחת רושם האנג'לים מההתחלה), זה לא אומר שהשנה השניה לא יכולה להיות טובה אפילו יותר.

    ובברכת שנה טובה נסיים.

  3. להתחבר לגז בגרמנית.. ג'יזס…
    הומור ברלינאי שכזה, אני מניחה למיטיבים להתאקלים.. :-)
    הפוסט שלך מדהים כתמיד, אבל אני בכלל תקועה בשלב של להבין איך כבר עברה שנה??…
    מואה!

  4. מתי אני לבוא בארץ אמרה סוכנות קודם עבאדה אכךכך דירה אני לבוא אבא שלי ציוני להכיר אנטולי שרנסקי מתי קומוניזם לא טוב יהודים אכךכך אומר אבא אבן מתי כרושצ'וב נעליים ביוניצפה "שלך את אמא שלי"באנו פה בארץ אמר בג'וינט אולי מתי אבא שלי בסטאלינגרד אוכלת רק קרח עם נייר מקבלת דירה
    ככה שנה אומרת אבא גיבורה לבוא פה מקבל הכל
    שנתיים אני בחניון לא מקבלת אכךכך אני שנתיים אבא בית מתנס לא מקבלת רוצה משו אתה מהגרת
    לא עושה צבא כמו ערבי אבל אבא סיר ציון וגם גיבורה בנאצים
    אוהב מדינה אבל ככה נותנת כלום רק לא רוצה תהיה פה
    עכשיו חושבת גרמניה יותר טוב

  5. אני יודע שאני מגיב באיחור, אבל רק הגעתי, לברלין ולבלוג
    לדעתי יותר אפילו, אחרי שש שנים במילאנו אני יכול להגיד שגם שחשבתי שהתאקלמתי זה לא באמת היה זה, יש כמובן דרגות שונות של התערות אבל אני חושב ששם לפחות לקח לי לפחות שנתיים, לא רק להבין טוב את השפה, אלא את המנטליות, התחושה הזו שאתה באמת חלק מהעניינים, היכולת להסביר למקומיים דברים שאתה מכיר והם לא.
    זה לפחות מניסיוני האישי, אני מקווה שעליה ב' תהיה יותר קלה האמת. גם אומרים שבברלין האנשים הרבה יותר פתוחים ומתקשרים מאשר ממילאנו. בינתיים למרות הקשיים אני רק שלם יותר כל יום עם המעבר, שבוע 2 הסתיים בהצלחה.
    תודה על הבלוג דרך אגב.

    1. הי איתי וברוך הבא לברלין :)
      מסכימה איתך לחלוטין, יש דרגות שונות של התאקלמות והתערות. בדיוק לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם חבר טוב, אמריקאי, שנמצא כאן כבר 12 שנה. מבחינות מסוימות (מקצועית, למשל), הוא עדיין מרגיש נטע זר

      1. רוב תודות :)
        אני מניח שזו הרגשה אישית, אני אחרי שש שנים באיטליה עזבתי את איטליה באמת בעצב גדול על החברים והקשרים שהשארתי מאחור. אני יכול להעיד שבסופו של דבר באמת לא הרגשתי זר וזו תחושה שמתעצמת עכשיו כשאני פה. כל ההתחלות קשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *