למה לרוץ כשאפשר ללכת

אני לא הטיפוס שרץ. זה לא שאני לא אוהבת לנוע, דווקא הייתי בחוג בלט כבר באיזור כיתה ג'; בכיתה ה' חתכתי לכדורסל (נדמה לי שהמורה לבלט הציבה אולטימטום שזה או היא או הכדור) – שלוש פעמים בשבוע עד י"א; המשכתי בכמה שנים של מכון כושר, עם נטייה לאובססיביות בצירוף מאמן פרטי. הסלוגן שלי היה שאני משלמת לו במקום לשלם לפסיכולוג, אבל בשלב מסוים התברר שבכל זאת צריך גם פסיכולוג. שהתבררה כפסיכולוגית. היא מצידה שיתפה אותי באחת הפגישות באבחנה שמכון כושר זה יותר כמו מוסך, בעוד שספורט אמור לתת עוד משהו. שכנעה. עברתי ליוגה. איינגר יוגה. אפילו שבמשך כמה שנים תרגלתי רק פעם פעמיים בשבוע, היוגה שינתה את חיי וגם את גופי. חשבתי שכבר נזדקן ביחד. אבל אחרי הלידה השנייה שיעור של שעה וחצי נטו (כלומר שעתיים ברוטו) באמצע היום לא היה ממש פרקטי, ובסטודיו סי הציעו לתקתק את זה ב-45 דקות פלוס בייביסיטר. כיווצתי וכיווצתי במשך שנתיים וחצי, היו תוצאות לא רעות בכלל, ובאמצע אפילו היתה תקופה שהיה להם שיעור יוגה שבועי אז קיבלתי שניים במחיר אחד.

אבל אז נסענו.


ריצה ברלין


וכאן בברלין, בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים, במשך חצי שנה הייתי סמי-פדלאה. אמנם חרשתי את העיר על אופניים, אבל זה לא הספיק, בעיקר בהתחשב בשעות הישיבה האינסופיות מול המחשב ובמתחים שאפיינו את החודשים הראשונים כאן. הרגשתי זוועה, באמת שאני לא מבינה אנשים שיכולים במשך שנים לא לזוז. כשעברנו דירה בפעם הראשונה גיליתי (באדיבות גוגל מפס) מרכז יוגה מטר מהבית, שהוקם בחלל יפהפה שהיה פעם כנסייה. תרגלתי שם במשך ארבעה חודשים בערך, אבל אז נסענו לביקור בארץ, והיינו אמורים לעבור שוב דירה במועד לא ברור, ולא היה טעם לקנות כרטיסייה שאולי לא אוכל לנצל.

אולף הציע שאתחיל לרוץ. ואפילו הסכים באבירות להצטרף (הקוביות שלו בבטן לא ממש זקוקות לזה). אבל אני הרי לא הטיפוס שרץ. תמיד ש-נ-א-ת-י לרוץ. גם כשהייתי בכיתת ספורט (אמרתי לכם שאני רצינית), כשהיו רצים – 300 מטר, 600 מטר, 1000 מטר, לא משנה כמה – זה היה סיוט. לא יכולתי אף פעם לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר מתי אוכל סוף סוף לעצור. מצד שני, בחיים הבוגרים יש שני יתרונות רציניים לריצה: את לא תלויה בלוח שיעורים או שעות פתיחה של אף אחד, וזה לא עולה כסף (ואני, שבגיל עשרים כבר יכולתי לממן לעצמי מאמן כושר פרטי, חזרתי בהרפתקאה הברלינאית הזאת לתקציב סטודנטיאלי מוקפד, שיוגה ב-12 יורו לשיעור, איך לומר, אינה מככבת בראשו). אבל היתרונות האלה נכונים גם להליכה, או צעידה כפי שאוהבים לכנות הנעת רגליים לצורך שריפת קלוריות ולא לצורך הגעה ממקום למקום.

אז למה בכל זאת לרוץ כשאפשר ללכת? כאן נכנס מרכיב נוסף לתמונה, תחושתי, שקשור בהורות, בזה אין לי ספק, כי אני זוכרת שהוא הופיע בפעם הראשונה באיזה גן שעשועים. הסתכלתי על הילדים שלי, וגם על ילדים של אחרים, שרצים וקופצים ונופלים וקמים ושוב רצים ומתקפלים וצוחקים, מזיעים ומתלכלכים, בעודי מייחלת שכמה שפחות חול ייכנס לי לנעליים (ומשם בערמומיות יגיע לבין אצבעות הרגליים מתחת לגרביים – את זה אני שונאת אפילו יותר מלרוץ). ופתאום הבנתי שכבר שנים שאני לא מפעילה את הגוף בתפוקה מלאה. עושה ספורט, כן, אבל במידתיות, ובטח לא חוזרת עם פני עגבניה כמו שהייתי חוזרת מאימון כדורסל בכיתה ה'.
כבר חמישה חודשים שאני רצה. יום כן יום לא, עם זיופים כמובן, אבל בינתיים בהתמדה. מתכננת לצאת בשמונה מהבית, ויוצאת בתשע. רצה בערך ארבעים דקות, מסלול פחות או יותר קבוע, עד עכשיו בלי מוזיקה, אבל לא פוסלת פסקול בהמשך. נהנית מהשקט, לפחות בימים שאני מצליחה לא לטבוע במחשבות. זה כמובן עוזר שהמסלול נע לאורך הקאנאל וכולל ברבורים וסירות, שלא חם מדי, ושאין חשש לפגוש מישהו שלא ראיתי מלא זמן כשלישבני טייץ ולראשי מגן אוזניים אידיוטי.


ריצה ברלין
זה עוזר


ריצה ברלין
וגם זה


יש ימים שקשה לי ואני הולכת יותר מאשר רצה. בימים טובים אני מרגישה שאני פורסט גאמפ (ראו וידאו למטה), או לכל הפחות חלק ממטפורה נורא יפה על החיים. תמיד קשה להתחיל, אבל אין פעם שאני לא חוזרת מלאת עזוז. זה לא שאני אשתתף במרתון ברלין בסוף השבוע הקרוב, או באלה שיבואו אחריו, וגם לא ממש ברור לי איך אוכל לרוץ (או לצאת מהמיטה בכלל) כשיהיה מינוס חמש בחוץ, אבל אני מרגישה שהחזרתי לעצמי משהו שהיה חשוב להחזיר. ומי יודע, אם הסתבר שאני בכל זאת טיפוס שרץ, אולי עוד יסתבר מתישהו שאני גם טיפוס שמבין בנדל"ן, או שלא אוהב מתוקים.



17 תגובות

  1. בת דודתי היקרה,
    שאפו גדול! ענק! כי בחיים אבל בחיים אף אחד אף פעם לא ישכנע אותי לרוץ. פעם חשבתי שאף אחד בחיים אבל בחיים לא ישכנע אותי לטפס על הרים וכאלה – אבל הפרסים המחכים למגיעים לפסגה בצירוף השיפור בכושר והכיף של להרגיש את הגוף המתאמץ שינו את דעתי. אבל לרוץ? ועוד יום כן יום לא?
    גאה בך מהמון בחינות ועכשיו – גם זה!
    נשיקות, חיבוקים והרבה כבוד!

    1. אבל זו בדיוק אותה תחושת הישג כמו טיפוס הרים, אותו שיפור בכושר ומאמץ של הגוף, ובעיקר תחושת הניצחון על העצמי ההוא שלך שלוחש לך באוזן עזבי, השתגעת, אין לך מה לעשות בחיים, זה קשה, איי, למי יש כוח, מה פתאום שאני ארוץ, בחיים לא רצתי ועכשיו אני אתחיל לרוץ?

  2. מה שלא הבנתי זה מה כל-כך אידיוטי במגן אוזניים. אני מניח שזה קשור איכשהו למבטים שקיבלו ה"בירקנשטוק" שלי בארץ אי-שם בתחילת שנות השמונים (מישהו אפילו שאל אותי אם אלו נעליים של משותקים…).

    גם זוגתי שתחיה התחילה לרוץ לפני כמה שנים וכבר רשמה לזכותה מרתון חמישי, אבל זו לא חוכמה כי לה יש משמעת גרמנית ולי לא. אני עצמי צועד לי להנאתי ביערות הסביבה, עם מוסיקה, בלי מוסיקה…

    אבל לרוץ?
    רק כשאני פוחד לפספס את הרכבת…

    1. אם היית רואה אותי עם מגן האוזניים, אולי היית מבין :)

      ואני מעריצה את זוגתך עוד בטרם פגשתי אותה :)

  3. כבוד! באמת
    עם כאלה נופים אולי גם אני הייתי מתחילה לרוץ…
    או שלא
    :-)
    העיקר שאת נהנית

  4. אז בואי לעודד! זה אירוע מקסים וצבעוני והמוני… וחוץ מפקקי התנועה כל העיר נהית פסטיבל אחד ענק… הייתי שנה שעברה :)

  5. אני מחייכת מכמה סיבות:
    1. שאת רצה.
    2. שאת נהנית
    3. שאת מתמידה
    4. שאת כותבת על כל זה, כי כך יכולה ליהנות מהבלוג המקסים הזה.
    5. כי אני מפנטזת שכמו בריצה, אולי גם תכתבי יום כן.יום לא (וזיופים עדיין יתקבלו בברכה)
    6. ולמרות שאני יודעת שעכשיו תחטיפי לי: יש לנייקי (ולחברות אחרות) ציוד חורף מעולה לספורט בחוץ. בדים דקים, קלים ומבודדים לתפארת הטכנולוגיה. אני בעד רשימת מתנות לחנוכה :-)….

    נשיקות וחיבוקים,
    שרון

    1. אם את מחייכת גם אני מחייכת.
      ולמה שאחטיף לך?! חלילה. רק תודיעי לי לאן לשלוח את רשימת המתנות :)
      נשיקות וחיבוקים בחזרה

  6. אחח אחח איפה הימים של "למה ללעוס אם אפשר לבלוע?"

    קראתי בנשימה עצורה. הצלחתי לראות את עצמי קורע עם הכרס את הסרט של מרתון ברלין (שער ברנדנבורג?).
    אני יכול לשמוע את הקהל שואג "רוץ קובבה רוץ" (במבטא גרמני).
    והנה, אני משיל את נעליי ורץ יחף לדוכן המנצחים (עובר בדרך בשולחן המתוקים), מניף אל-על את גביע (הגלידה) וזועק מרה: "למה לרוץ כשאפשר ללכת?"

  7. במקרה, אתמול, יצאתי ל-9קמ של הליכה, כשילה, קריסה וריצה. כל זה במסגרת הדיאטה שהתחילה (שוב) אתמול.
    למרות שהקטנה התלוננה על מחלה, מדדה חום, והכריזה שיש לה "קור גבוהה" ("שזה כמו חום גבוהה רק יותר גרוע") יצאתי, לראשונה מזה כשנה. אולי הבלוג יתן לי דחיפה נוספת. הנתיב המיוזע עובר בנמל, מאות חוגגים על עגלותיהם וטפיהם, רצים בשביל האופניים, רוכבים בהולכי רגל, מזיעים בדליים, מחכים להתחממות ("סוף הקיץ" עעלק). בהמשכו הנתיב עובר ליד כרסתנים ממנגלים בחוף תל ברוך. יש לך את התמונה, עם הריח והכל? מתגעגעת? אבל הטיילת לאורך שדה דוב מדהימה. מה שכן, בברלין היאוש יותר נוח… תמשיכי, עלי והצליחי, להתראות במרתון ברלין!!!!!!!

להגיב על דניאל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *