למה לרוץ כשאפשר ללכת – אפילוג קצר ותמונות

מרגש, מעורר השראה. לא פחות מזה היה המרתון ה-37 של ברלין.

אולי בגלל שהנושא קרוב ללבי בימים אלה, ואולי בגלל שהמסלול עבר ממש ליד הבית, יצאתי הבוקר עם הילדים בגשם שוטף לעודד את הרצים.

40,000 איש – ארבעים אלף איש! – זה הרבה מאוד אנשים שחולפים על פניך בריצה. הראשונים גורמים לחשוב שזו משימה על אנושית. הם כנראה באמת שייכים לזן מיוחד, מבחינת יכולות מנטליות נראה לי שהם אולי אפילו העילית של הקהילה הספורטיבית (אגב, בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי כמה המלצות לקרוא את ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה").

הם הגיעו לגשר Kottbusser Tor (הקילומטר ה-15, כלומר רק קצת יותר משליש הדרך) הרבה הרבה לפני כל האחרים, וכפי שנועם אבחן בתקינות פוליטית מירבית, לרובם היה עור חום.


מרתון ברלין
המובילים (בק"מ ה-15). דווקא יש לבן אחד


מרתון ברלין
הקבוצה השנייה. ייתכן שהמנצח הקנייתי פטריק מקאו מוסתר ביניהם


אחריהם הגיע טפטוף של ספורטאים מקצוענים, שהלך והתגבר, והפך בהדרגה לנחיל של אנשים רגילים, אמנם רובם רזים, אבל לא כולם, וביניהם גברים וגם נשים, צעירים וגם מבוגרים, כאלה שרצים בפנים זעופות ומחצינים את הקושי, ואחרים שמחייכים לכל עבר ומכפכפים בשמחה את ידיהם של המעודדים – רגע של אינטימיות מוזרה בתוך האירוע ההמוני.


מרתון ברלין
הכי מדהימים. ראינו גם מישהו עם רגל אחת רץ עם קביים


מרתון ברלין
הרוב רצים בדבוקות


מרתון ברלין
אבל יש גם כאלה שמעדיפים (ומסוגלים) לבד


מרתון ברלין
כפכוף (1)


מרתון ברלין
כפכוף (2)


מרתון ברלין
כפכוף (3)


מרתון ברלין
כפכוף (4)


מרתון ברלין
כפכוף (5)


תחושת הבלתי אפשרי שאפיינה את ההסתכלות על הראשונים, הפכה בהדרגה למחשבות מגלומניות על הסרט הדוקומנטרי שילווה אותי באימונים המפרכים עד המרתון הבא. הילדים החזירו אותי מהר למציאות, הם רוצים הביתה. אבל שעה וחצי אחרי שהראשונים חלפו על פנינו, לא נראה סוף לנחיל באופק. ומכיוון שכשהגענו חצינו את הגשר בלי לחשוב על ההשלכות, היינו צריכים לחכות עוד זמן מה עד שנוצר מרווח קטן בין דבוקות הרצים ולחמוק מהר בחזרה לצד של הבית.

יש משהו אופטימי ומחייה בלראות כל כך הרבה אנשים רצים לבד אבל ביחד. עוד אחד מהאירועים שאולי נדמה לנו שאנחנו רואים בטלוויזיה או באינטרנט, אבל כשאתה שם באמת אתה מבין שיש דברים שנועדו למציאות עצמה.

11 תגובות

    1. א. איזה כיף לראות אותך כאן :)
      ב. התשובה (שלי) מסתתרת בפוסט הקודם (יש קישור בשורה הראשונה)

      1. לא חשבת שלא קראתי, נכון? אני לא תמיד מגיבה, אבל תמיד קוראת… אז כן, אני יודעת שהתחלת לרוץ, יום כן יום לא ובחמש מעלות נראה… ובכל זאת, בתור מי שצועדת (ואהבתי את ההבחנה שעשית), וכמי שמרחמת מראש על מפרקי הרצים למיניהם, אני נשארת צמודה לכותרת שלך: למה לרוץ כשאפשר ללכת / לצעוד/ לרקוד…

        1. כי יש משהו אחר בריצה, שנדמה לי שקשור בלהיות ב"פול און".

          ולא ידעתי שאת קוראת, כבוד :)

  1. כתבת מרגש. מאד.
    ואני שוב מחייכת, גם בזכות התמונות המקסימות, אז תחייכי גם :-)
    ממתין אצלי בסבלנות על המדף Born to Run.. אולי תרצי להוסיף לרשימה שלך.
    אני לא יודעת אם נועדתי לרוץ, אבל אני יודעת ששנים אמרו לי שלא נועדתי לרוץ, משלל סיבות.. ושנים הקשבתי ועשיתי מיני סוגי אירובי, תובעניים לא פחות מריצה, אבל רק לא ריצה, עד שקול פנימי אמר לי "לכי על זה".. וגיליתי שאולי אני עוד לא ממש טובה בזה, אך אין עוררין על כך שאני ממש אוהבת לרוץ. וכמו הרבה דברים שאוהבים, יגיע היום שגם אהיה טובה בזה..

להגיב על שרון א. לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *