השכנים נאים בעיניי

הבניין שאנחנו חיים בו נבנה ב-1878. ובמילים: אלף שמונה מאות שבעים ושמונה. זו השנה שסטלין נולד בה, השנה שתומס אדיסון רשם בה פטנט על הפונוגרף, השנה שבה הוקמה אם המושבות פתח תקווה.

הוא היה כבר בן 36 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בן 55 כשהיטלר עלה לשלטון, הוא שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה וניצב במובלעת מערבית מוקפת משלושה כיוונים בשנות החומה הארוכות.



בחדר המדרגות ובדירות יש עדיין סימנים לתהפוכות הרבות שעבר: הדלתות בין גרמי המדרגות שהיו פעם כניסה לבתי השימוש המשותפים, דלתות הכניסה החסומות שלא ברור אם שימשו את המשרתים או היו כניסה נפרדת למטבח או למחסן, חלק מרצפות העץ המקוריות, ותנור הפחם שניצב בחדר השינה (שאז כנראה היה חדר המגורים, "Wohnzimmer"), עדיין מבריק וגאה, כאילו הוא לבדו גילה את סוד חיי הנצח.

חיי ההווה של הבניין אולי לא מסעירים את הדמיון כמו פרטי עברו הלא ידוע, אבל גם כאן לא חסר: בצד אחד של קומת הקרקע מתנ"ס מוסלמי שמתפקד כמסגד בימי שישי (מהשכנה הטורקיה בקומה השנייה ששונאת את המבקרים בו שנאה עזה הצלחתי להבין שהמקום משרת את הקהילה הכורדית. היא טוענת שהם ממררים את חייה, לנו הם ממש לא מפריעים. ובכל זאת אני שומרת על פרופיל נמוך ולא ממהרת להסגיר שאנחנו ישראלים); בצד השני משרד משותף של כמה היפסטרים שעדיין לא לגמרי הבנתי מה הם עושים שם (על הדלת רקוע בזהב: For Excellence in Poetry. מסתמן שהם לא רואי חשבון).

אבל אני בכלל רציתי לכתוב על שכנים אחרים. שכנים שאני נתקלת בהם לא מעט, אבל לא יודעת עליהם הרבה. אני חושבת עליהם, אבל לעולם לא אוכל להכיר אותם. אם הייתם בברלין, אולי נתקלתם בהם גם אתם. ואם לא בהם, אז ודאי בשכמותם. הם לא זזים מהמדרכה מול ביתם, נטועים עמוק במקומם, אבל אפשר בקלות גם לפספס אותם. לקח לי זמן להבחין בהם. אבל מרגע שראיתי אותם פעם אחת – אני לא יכולה לעבור לידם מבלי לעצור, לומר שלום, להצטמרר.

הכי קרובה היא סטלה הירש, שגרה ממש מולנו, לבדה. סטלה נולדה ב-1897, גורשה ב-1943 ומתה באושוויץ בתאריך לא ידוע. האם חיה כאן לבד ומתה שם לבד? האם היו לה עוד בני משפחה שאין עליהם תיעוד? אמנם מצאתי אותה במאגר השמות של יד ושם, אבל גם שם אין מידע נוסף.


הנצחה ברלין


ברחוב המקביל, על התעלה, ב-Maybachufer מספר 41, גר הורסט לותר קופל. גם הורסט ניצב לו לבדו מול ביתו. הוא נולד ב-1924, והיה בן 19 כשגורש ב-1943. במאגר השמות מופיע שנשלח לאושוויץ, אבל אין מידע נוסף.


אבני נגף ברלין


מהצד השני של התעלה, ב-Maybachufer שמונה, עוד שישה שכנים: גיאורג ליכטנשטיין, מרקוס ופלורה גולדשטיין, רוזה, לוסי וסלמה מאייר. כאן הם בחברותא, אך מהמעט שניתן להסיק על קורותיהם נראה שבדידות רבה היתה מנת חלקם. גיאורג ליכטנשטיין היה הראשון שנלכד ונשלח למותו ב-28 במרץ 1942. אחריו הגיעה תורן של סלמה מאייר (שם נעורים גרשון) ולוסי מאייר, שהוגלו לריגה, לטביה, ב-15 באוגוסט 1942 והוצאו להורג רק שלושה ימים לאחר מכן. סלמה היתה בת 62 ולוסי בת 32, בראשי הן אמא ובת. רוזה מאייר (שם נעורים פרוינד) הצליחה איכשהו להישאר בבניין עוד שלושה חודשים, ונשלחה לטרזינשטט ב-19 בנובמבר 1942. היא שרדה שם עוד כארבעה חודשים, ומתה בשמונה במרץ 1943.

רק שבועיים לפני כן, ב-26 בפברואר 1943, נלכדו מרקוס ופלורה גולדשטיין, הוא בן 71, היא בת 65. דף העדות של האחיין של פלורה מאשר את ההנחה שהיו בני זוג. שניהם נרצחו באושוויץ.


הנצחה ברלין


סטלה, הורסט, גיאורג, סלמה, לוסי, רוזה ומרקוס, השכנים השקטים שלי, הם חלק מפרויקט ההנצחה הכי מרגש ומקסים בעיניי בברלין (ולמעשה בגרמניה כולה, ואף במדינות נוספות באירופה). "אבני הנגף", שטולפרשטיינה בגרמנית (Stolpersteine), מוכרות לכל מי שביקר בעיר. רבות נכתב על הפרויקט המדהים הזה של האמן יליד ברלין גונתר דמניג, שבחר להנציח את קורבנות הנאציזם כאנדרטאות אישיות קטנטנות, על המדרכה מול המקום שחשבו שהיה ביתם, מקום מבטחם, והפנה להם את גבו. הם מוגבהים מעט מפני המדרכה, כדי שנמעד ונשים לב, נרכין את ראשנו ונחשוב עליהם. בניגוד לאנדרטאות הגדולות (ובמקרה של אייזנמן גם המרשימות), כאן האינטימיות, הפרטים הקטנים, היבשים לכאורה, הם שעושים את ההבדל. על כל אחת מאבני המתכת רקוע "כאן גר/ה… שם, שנת לידה, תאריך גירוש, מקום ותאריך מוות" (אם ידועים). כמובן שיש גם מי שטוען שהעובדה שהעוברים ושבים דורכים על אבני הנגף מבזה את זכר המתים, אבל לדעתי צריך להיות באמת אטום כדי לא להבין את הגאוניות הפשוטה של מפעל החיים/מתים הזה.


עוד מידע וקישורים:

זה האתר הרשמי של הפרויקט. זה סרט תיעודי על הפרויקט (האם שודר בישראל עם תרגום? אשמח למידע). כאן יש פוסט שריגש אותי ושימש לי השראה מאת ג'וזף פירסון, דוקטור להיסטוריה מקיימברידג' שהכרתי בברלין. ניסיתי למצוא מפה מקוונת של כל אבני הנגף בקרויצברג, אבל מצאתי רק מפה של אלה בקרויצברג 61, ולא 36. אם מישהו מכיר מפה כזאת, או אפילו יותר טוב – מפה של כל אבני הנגף בברלין, אשמח לקישור (פניתי גם במייל למתאמת של דמניג, אבל טרם נעניתי). כאן יש את רשימת אבני הנגף בטמפלהוף-שנברג, וכאן את אלה בשרלוטנבורג-וילמרסדורף. אם יש לכם סיפורים מעניינים שקשורים לאבני הנגף – אתם מוזמנים לספר בתגובות.

18 תגובות

  1. טל, את כותבת מהלב וזה חזק ומרגש.

    נשיקות מכולנו כאן. רק לספר שיש פסטיבל סרטים לסרטי שירה (הכוונה לסרטים שנעשו עבור
    שירים) וסרט שלי משתתף בו. הסרט נקרא קח והוא לשיר של מאיר ויזלטיר. יש שם ממש הרבה
    ישראלים משתתפים. קוראים לפסטיבל zebra
    http://www.facebook.com/pages/ZEBRA-Poetry-Film-Festival/167377090273

    או

    http://www.literaturwerkstatt.org/

    והסרט ביוטיוב
    http://www.youtube.com/watch?v=BdMfv50wQVg

    נשיקות לכולכם
    דורית טלפז והמשפחה

    1. הי דורית,
      מצאתי את התגובה שלך עכשיו במעמקי הוורדפרס, מחכה לאישור משום מה (בדרך כלל התגובות מתפרסמות ללא צורך באישור, אני לא יודעת מה השתבש), ולכן לצערי אני מגיבה באיחור רב.
      צפיתי בסרט – הוא מקסים, ובכלל הרעיון של סרטים לשירים הוא נהדר – זו פעם ראשונה שאני שומעת על כך.
      אעדכן אותך יותר בפרטי ומקווה גם להיפגש בפסח.
      נשיקות וד"ש לכולם
      טל

  2. היי טל בשיטוטנו ביוני שעבר בברלין נתקלנו בקוביות הנחושת האלו ברחוב לא רחוק מבית הכנסת הגדול במזרח העיר וצילמתי כמה. אני אחפש את התמונות ואשלח לך האם אתם גרים באזור הזה?
    בהמשך הרחוב יש את בית הכנסת היהודי העתיק? שבת שלום מהדודה.

    1. לפי ויקיפדיה, בברלין יש כמעט 3000 אבני נגף, כך שאם מסתובבים בעיר מתישהו אמורים לראות לפחות כמה מהן. אנחנו לא קרובים לבית הכנסת הגדול (אנחנו בקרויצברג), אבל כמובן הגיוני שבאיזור שם יש לא מעט, שכן הרבה יהודים חיו בסביבה.

  3. כבר כתבתי לך פעם על זה שתמיד אני קוראת את הפוסטים וחושבת על המורכבות של חיים בברלין. אני כל כך רוצה לנסוע לשטוטגרט העיר בה סבתא שלי נולדה, ויחד עם זה מתה מפחד להגיע לשם.
    לא יודעת איך הפרויקט הזה חמק מידיעתי עד עכשיו, אבל זה מקסים, מצמרר ומרגש.

  4. היי טלטל,
    האם זה התרגום המדויק מגרמנית – אבן נגף? כי מדהים עד כמה הן בעצם לא. נראה לי שביומיום הן יותר אבני מדרך – חלק מהמדרכה, ברור לי שיש אנשים שדורכים עליהן, עובדה גם כמה מהמגיבים אלייך הודו שלא שמו לב.
    נירית, שהדריכה (גם) אותנו בברלין הפנתה את תשומת לבנו לפרויקט המדהים הזה, ואני שמחה שהפנית את תשומת לבי שוב אליו.
    מכירה אנשים שניגפים, ממש כמו מול מכשול, על הלוחיות האלה?

    1. אכן, תרגום מדויק, ולא במקרה: הכוונה של דמניג היתה שיהיו ממש כאלה, אבני נגף במובן של מכשול בדרכנו ללכת הלאה בלי לתת את הדעת על העבר. הן אפילו מוגבהות טיפטיפונת מגובה המדרכה, כדי שימעדו עליהן (בארה"ב מישהו כבר בטח היה תובע :) ). אחד הנימוקים שלו לפרויקט הוא שלאנדרטאות גדולות אנחנו יכולים להחליט אם ללכת או לא, אבל אבני הנגף פוגשות אותנו ביומיום, והן בעצם מכשול נגד שכחה.

  5. ריגשת עד דמעות!
    תשלחי את הפוסט הזה לדפוס בארץ. הוא חייב להתפרסם
    צימררת אותי מאד . תודה

    1. כנראה היתה איזו תקלה עם התגובות לפוסט הזה, כי רק עכשיו אני רואה חלק מהן. ובכל זאת רציתי להודות, גם במרחק חודשים

  6. אותי ריגשו במיוחד שתי תמונות של הצייר מקס ליברמן בבית הכנסת הגדול הישן בברלין אשר משמש עכיו מוזיאון
    האחת – אוטופורטרט שלו שמציג אותו כאדם גאה בשיבה טובה

    השניה צילום שנעשה כשלוש שנים אחר כך ובו הוא נראה יושב בבית הכנסת עם שאר הגברים נכבדי הקהילה היהודית, כעכבר מפוחד במלכודת

  7. תמשיכי לכתוב על זה כל עוד את יכולה ויש לך על מה. זה תמיד יהיה מורכב וחשוב גם לימים שנועם ושחר יקראו את הבלוג של אמא שלהם, ובכלל.

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *