כשהתחלתי את התחקיר לקראת המעבר לברלין (חיי הם למעשה רצף תחקירים), הגעתי שוב ושוב לאותן שתי מילים: אילן וייס. או אולי ארבע מילים: הניוזלטר של אילן וייס. וייס, ישראלי שחי כאן כבר הרבה מאוד שנים, הוא סוכן ביטוח שמחזיק על כתפיו גם את מוסד "השולחן הישראלי" (מפגש חודשי, טרם הספיקותי). זה התחיל בכלל מגלויות שהיו מיידעות את הישראלים על מפגשי השולחן. אחר כך עברו לאימיילים, ואנשים ביקשו שאם הוא כבר שולח את ההודעה על המפגש, אם אפשר גם להודיע על רהיטים למכירה או שיעורי פסנתר בעברית. כך נולד הניוזלטר, שוייס טיפח בהתנדבות. לפני כשנה בערך הפך הניוזלטר הפידיאפי לאתר ישראלים בברלין.

אלא שהרבה ישראלים חלפו בשרוולי אייר ברלין מאז ימי הגלויות. אולי אני כמו אישה הרה שמגלה פתאום שכולן מסביבה בהריון, אבל בכל זאת נראה לי שגם באופן אובייקטיבי הנוכחות של ברלין במדיה הישראלית קיבלה תנופה רצינית. כל מוסף שמכבד את עצמו כבר הכין לפחות שתי כתבות על תופעת הישראלים בברלין (בדרך כלל הן מתמקדות באנשים מתחת לגיל שלושים שחיים עם שותפים בנויקלן ואין בהן זכר לקהילה גדולה של משפחות עם ילדים שחיות מחוץ לסצנת המועדונים), וגם ברשת יש יותר ויותר תכנים שקשורים לישראלים בברלין (למשל קבוצת ישראלים בברלין בפייסבוק, שנראית יותר תוססת מהאתר שמבוסס על הניוזלטר המיתולוגי, הבלוג של כתב חדשות 10 אילן גורן, הבלוג של כתבת לאשה שלומית לסקי).

היוזמה האחרונה שנתקלתי בה שייכת למדריך הטיולים יואב ספיר,  שהקים את האתר "שלום ברלין – השאלון", שמבוסס על רעיון פשוט ויפה: שאלון זהה לישראלים שחיים בברלין. מכיוון שאני חובבת פורמט השאלון, ובסתר לבי תמיד קיוויתי שמישהו יתעניין בתשובותיי, נעניתי בשמחה.

shalom berlin