פרופורציות בלחמניה

אני עסוקה בימים אלה במחשבות על עתידי המקצועי. לא שיש כאן משהו חדש, מהיום שבו עמדתי על דעתי אני עסוקה במחשבות על עתידי המקצועי. או ליתר דיוק מאז חופשת הקיץ של כיתה ח' שבמהלכה משה (במלעיל), הבעלים של חמשוש (גם במלעיל), נאות לתחנוניי להעסיק אותי כמלצרית למרות גילי הפעוט, עבודה שבגינה הדביקו לי אחיי כעבור משמרות ספורות את התואר האלמותי "מיס קובה" (בסגול), על שום ניחוחות הטיגון שהפכו לעורי השני באותו קיץ.


נקניקיות ברלין
זה לא סוס


עד גיל 18, כשברזומה שלי כבר שורת עבודות שנעות בין השגרתי (בייביסיטינג, מלצרות בקייטרינג שפשט את הרגל ומעולם לא שילם את חובו) לכמעט-אזוטרי (עמידה חייכנית בדוכן של כלי עבודה להסרת גרדי מתכת בגני התערוכה, ספירה של משהו אינסופי במשרד מעופש – הדחקתי מה בדיוק), הספקתי להבין שאני מעוניינת להרוויח כסף מהראש שלי ולא משום עבודה פיזית, תודה (בהנחה שאנחנו מסכימים שהקלדה אינה נחשבת עבודה פיזית).

אולי משום כך הם תמיד נוגעים ללבי, דוכני הנקניקיות האנושיים. יש אינספור עבודות איומות בעולם הזה, הגרועות שבהן בדרך כלל נסתרות מעינינו, מה שמאפשר לרובנו להדחיק את קיומן ובעיקר את קיומם של האנשים שמבצעים אותן. אבל דוכני הנקניקיות האנושיים בברלין עומדים במרכז החגיגה העירונית, בכניסות להיכלי הצרכנות: באלכסנדר פלאץ בלבד אפשר לראות אותם בכניסה לקניון אלקסה, מול גלריה קאופהוף ולצד תחנת הרכבת. הם תמיד שם, עמודי אש.

ואולי זה לא נורא כל כך? בכל זאת, הם פוגשים אנשים (במקרה הטוב אפילו יסתכלו להם בעיניים כשמגישים את היורו ועשרים), הם באוויר הפתוח (מי לא רוצה לחמם את הידיים ליד הגריל במינוס חמש?), ואולי בכלל הם מרוויחים המון (חבר של חברה שלי ראה פעם אחד מהם יוצא ממרצדס חדשה בתחילת יום העבודה ועולה לפנטהאוז מטורף בסופו. באמ'שלי, הם עושים יותר כסף מכולנו ביחד).

בפעם האחרונה שעברתי שם החלטתי לא להתנקנק, ובחרתי בזה שנראה לי במצב רוח די טוב יחסית לעובדה שהוא מחזיק על גבו דוכן נקניקיות. אמרתי לו שאני אשלם על נקניקייה אבל אני רק רוצה לשאול אותו כמה שאלות והוא הסכים בשמחה. הסתבר שנפלתי על אחד מוותיקי התחום. קוראים לו מרטין והוא מחזיק מעמד בעבודה הזאת כבר שלוש שנים, שזה ממש יוצא דופן – העובד הממוצע מחזיק מעמד שלושה חודשים.


אלכסנדר פלאץ ברלין
מרטין


אז הנה כל מה שאתם צריכים לדעת אם אי פעם תרצו להיות גריל אנושי:

למה בעצם הם נושאים את המתקן על עצמם (כולל בלון גז על הגב)? כי אם הדוכן נייד זה חוסך לבוס דמי רישוי וכל מיני מיסים מול העירייה.


ברלין
מרטין מהגב


לכל בוס יש כמה מתקנים שעובדים בשבילו. לבוס של מרטין יש עשרה. כל מתקן מוכר כ-200 עד 300 נקניקיות ביום (חישוב שלי: הכנסות של בין 70,000 ל-100,000 יורו בחודש).

כמה מרוויח המנגליסט? מינימום 35 יורו ליום, והשאר על בסיס עמלות. מרטין אומר שזה תלוי בתנועת הקונים. בחודש רע הוא מרוויח 800 יורו, בחודש הכי טוב שלו הוא הרוויח 3000.

עובדים בזוגות, שעתיים-שעתיים. זה שבלי המתקן על גבו, אחראי על חידוש האספקה. כשיש הרבה קונים, הוא עובד יותר קשה, כי צריך לרוץ כל הזמן. כשהתנועה חלשה הוא משחק אותה, יכול לשבת לקפה וסיגריה, בזמן שהמנגליסט מתייבש.


נקניקיות ברלין
בזוגות (הבן זוג מבצבץ מאחור)


הגב כואב? לא, בעיקר הרגליים.


אלכסנדר פלאץ ברלין
מינוף


בחורף באמת יותר קל מבקיץ, כי אפשר להתלבש טוב ולהתחמם מהגריל בעוד שבקיץ נצלים.

השאיפה של מרטין היא להפוך לבוס בעצמו, אבל כל מתקן גריל עולה יותר מ-5000 יורו, אז זה כנראה ייקח לו עוד זמן.

לצערי שכחתי לשאול: אם יש נשים במקצוע (אני טרם ראיתי אחת), מה העמלה על כל נקניקייה, כמה בדיוק שוקל המתקן.


ברלין
שלושה בסירה אחת


לפני שנפרדנו הוא שאל אם אני לא רוצה בכל זאת לאכול נקניקייה. השבתי שאני לא אוכלת בשר (למרות שאני עדיין אוכלת מדי פעם, אבל לא רציתי להעליב אותו. נקניקיות מעולם לא היו כוס התה שלי), והוא הסתכל עלי במבט תמה. רק כשהתרחקתי שמתי לב שאני מריחה כמו מיס קובה.


ברלין



FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

22 תגובות בנושא “פרופורציות בלחמניה”

  1. וואו, הארת דבר שלא שמתי לב אליו כשהייתי בברלין או שראיתי ולא תפסתי שמוכרי הנקניקיות נושאים את המתקן על גופם…ובמקרה הזה יש יתרון לנכה שהמתקן שלו מונח על כסא הגלגלים…

  2. גלגולו של הפוסט הזה הפתיע אותי. נכנסתי בגלל המשפט הראשון (טוב, נו, בגלל שבמייל הגיע ריסוס שמדובר בפוסט שלך, ואני תמיד נכנסת, וגם מפני שאני בעיצומה של החלפת קריירה, ועדיין לא בטוחה מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה).
    וכמו שקורה לי עם כתיבתך בדרך כלל – אחרי שלושה משפטים כבר הייתי שלך. תודה על הטיול הזה. הצלחת לייצר מרחב מקסים בין ביקורת לחמלה. ומה תעשי כשתהיי גדולה?

    1. לא, תודה *לך* על התגובה המרגשת.
      מה אעשה כשאהיה גדולה – זו אכן שאלת השאלות. כנראה שלא אשא על גבי דוכן נקניקיות :) וטיפה יותר ברצינות: סוף סוף המחשבות מתחילות להתבהר מעט, אחרי כמה שנים שבהן לא הצלחתי לראות כלום כשעצמתי את עיניי.
      אבל עזבי אותי – את בעיצומה של החלפת הקריירה? זה כבר מצדיק הרחבה בפרטי. מייד נוחתת עלייך. נשיקות

  3. מה שמעניין או מוזר זה שלמרות מה שאומרים לך וכותבים לך אפילו ממש כאן בתגובות שלפני, את לא מקבלת את זה שיש לך יכולת כתיבה (כן כן ממש כתיבה לא רק עריכה) מופלאה.
    יתכן מאוד שלאישה כשרונית וחכמה כמוך יש עוד כשרונות רבים, יחד עם זאת, אחד מהם הוא ברור מאוד והוא כאן.
    אני בעד שתכתבי.
    אפשרויות, על ברלין, על ישראלית בברלין, על ישראלית שנשואה לנוצרי בברלין, על ישראלית שנשואה לנוצרי שגדל בישראל ומרגיש ישראלי יותר מכל דבר אחר ואתם גרים בברלין אם שני ילדים שהם גם וגם…
    ויש גם את האפשרות שאת העלית בפייסבוק לאחרונה, ואם תרצי אציע עוד בפרטי.
    בהצלחה.

    1. תודה שרון. לצערנו מקסום רווחים זו הפרדיגמה השלטת היום בעולם. ממליצה לך לראות את הסרט התאגיד (The Corporation) אם טרם צפית. אפשר למצוא אותו ביוטיוב.

      1. כן, את העולם אני מכירה. אני רק תוהה כמה גבוה המס שזה עדיין משתלם, ולמה אין אף אחד שמוחה על זכויות העובדים (ראי מקרה הקופאיות בסופרפארם).

  4. כתוב נהדר! מקווה שלעולם לא תחדשי את ימייך כמיס קובה. עבודה עם אוכל היא אחד התענוגות המפוקפקים ביותר (אם לא ה).

  5. Didn't plan to comment in English, but just found out that my 10 minutes old computer doesn't write in Hebrew…. So it's either this or nothing..
    Lovely post as usual, perceptive and compassionate. And I'm with Daniel. you know he's right.
    love,
    me

  6. שרדה יקירה,
    קודם כל סליחה על התגובה המאוחרת. משום מה פספסתי את תגובתך בזמן אמת.
    תתחדשי על המחשב! מקווה שכבר יש עברית :)
    תודה על המחמאות ונשיקות

  7. טוב מאוחר מאשר אף פעם..
    ויש עברית.. אבל אין סנכרון של האייטיונס על האייפון, והוא הןלך למעבדה מחר לקבל בראש, ואני בתפילות שיצליחו כשישוב להעלות את כל המידע שעליו..
    והמחמאות בתוקף גם במועד המאוחר הזה. גם אהבתי.
    ואני אוהבת שאת קוראת לי שרדה :-)
    מואה!

  8. …יש גם נשים שמוכרות באלכסנדרפלאץ נקנקיות.
    אפילו צילמתי אחת מהן… (אני לא יודעת איך להדביק תמונה בתגובות…)
    ברור שהם מרויחים המון כסף, אף גרמני לא היה יושב בשקט לנוכח ניצול עובדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *