אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

יש הרבה סטריאוטיפים בקשר לגרמנים. נו, אתם כבר יודעים: דייקנים, לא-גמישים (אם למדת להיות מנקה רחובות רחבים, אין סיכוי שתתקבל לעבודה כמנקה רחובות צרים), פורמליים (עם מי שאינו חבר קרוב יש לדבר בגוף שלישי רבים) וכו'. בקיצור: נון-אל"ף-צדיק-יוד-מם סופית.
כמו עם סטריאוטיפים, במבט מקרוב את מוצאת שלעתים הם נכונים ולעתים לא. מצד אחד המורה בקורס גרמנית הבהירה שאיחור של שלוש דקות הוא בכל זאת איחור, ומצד שני לא פעם ולא פעמיים ראיתי שעון רחוב או שעון כנסייה דו כיווני שבכל אחד מצדיו השעה שונה. מצד אחד רוב הצעירים מדברים היום בגוף שני יחיד זה לזה, גם אם הם זרים גמורים, ומצד שני אם למדת להיות מנקה רחובות רחבים, באמת שאין סיכוי שתתקבל לעבודה כמנקה רחובות צרים.
יש כמובן פערים תרבותיים ומנטליים ענקיים בין גרמניה לישראל, גם אם לעתים ההשוואה בין ברלין לתל אביב מצמצמת אותם בצורה ניכרת. אבל קבלו את זה על תקן "איטס א דיפרנט מנטליטי": נועם, בני בכורי, תלמיד כיתה ב', כולה בן שבע וחצי, יוצא מחר לטיול כיתה של ח-מ-י-ש-ה ימים.


החבוב הזה? לחמישה ימים?! כמה שעות לפני שעת השי"ן


בפעם הראשונה שמעתי על כך משהו באסיפת ההורים של תחילת השנה, אבל הייתי בטוחה שכנראה לא הבנתי טוב בגלל הגרמנית. לקראת אסיפת ההורים השנייה, שהטיול כבר היה הנושא המרכזי שלה, הגיע מייל מאמא אחת מוועד ההורים שיודעת אנגלית, וניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותה אם זה אמיתי. כלומר, האם תלמידי כיתות א'-ב'-ג' (השיטה כאן היא שכבה צעירה רב גילאית) באמת יוצאים לטיול שכולל שינה מחוץ לבית. היא השיבה לי שאכן כן, וניכר היה שהיא קצת מופתעת מהשאלה. הבת שלה יצאה לטיול דומה כבר בגן.
הייתי ברגשות מעורבים כשגיליתי שהטיול נקבע לתאריכים שבהם נהיה בחופשה בישראל (מצד אחד הוקל לי, מצד שני בכל זאת הצטערתי בשביל נועם שיפסיד), וכתבתי מייל למורה שבו הודעתי לה שנועם לא יוכל להשתתף. המייל שחזר אלי הפתיע בעצמתו: ההודעה שלך מקשה עלי מאוד, כתבה פראו קולר (תחת השם הפרטי פולי זה נשמע פחות מאיים, אלא שתהיה זו חציית קווים מטורפת לקרוא לה כך), מכיוון שהמדיניות שלי מאוד ברורה: הטיול מתקיים רק אם כו-לם יוצאים אליו.
ייאמר לזכותה שעד אסיפת ההורים כבר היה לה תאריך חלופי, ואז גם התברר שאני אחרונת צרותיה: לאחד הילדים הטורקים בכיתה ג' יש אחות בכיתה א'. האבא לא מרשה שהילדה תצא לטיול, והאמא מאיימת שאם הבת לא תצא, גם הבן לא יוצא.
פראו קולר באה מאוד מוכנה לפגישה: עם מצגת תמונות מפתות של הטיול מלפני שנתיים (כולל מסיבת פיג'מות בערב האחרון) ועם מענה לכל השאלות הקשות של ההורים. אם הגעתי למפגש מזועזעת מעצם הרעיון שנועם ייצא לטיול כה ארוך, הרי שיצאתי ממנו כל כך משוכנעת, עד שממש חששתי שהאבא הדאגן יטרפד לנועם את חוויית החיים הזאת.


Groß Fredenwalde. בתקווה שכשהוא יחזור יהיו תמונות יותר טובות


פראו קולר הסבירה גם בצורה מאוד משכנעת את ההיגיון שעומד מאחורי "כולם או כלום": במשך כחודשיים לפני הטיול הוקדשו שעות לימודים רבות להכנות. הילדים התחלקו בעצמם לחדרים (ההנחיה היתה שהחלוקה לא תאושר עד שכל הילדים יהיו מרוצים. נועם, אגב, ישן עם שלושה חברים טורקים בחדר), בנו את התפריט, למדו להציע מיטה, לקפל בגדים, להכין תיק כלי רחצה. היו שיחות ארוכות על כך שלא צוחקים על ילדים שעדיין בורח להם פיפי בלילה, ושאין שום בושה לבוא עם הדובי/בובה שאתה ישן איתם, גם אם בכיתה מכירים אותך בדרך כלל כשחקן כדורגל קשוח.
לפני שבועיים התקיימה עוד ישיבה, והפעם ההורים עברו יחד על הצ'קליסט הארוך. פנקס החיסונים וכרטיס ביטוח בריאות הועברו למורה מבעוד מועד. גם אולרים נאספו מראש, כדי שהילדים יוכלו לגלף בעץ (!). מבחינת מזג אוויר צריך להתכונן לכל תרחיש – החל מחליפת גשם ועד בגד ים. פנס כמובן, ספרים, שתי מעטפות מבוילות עם כתובות למשלוח מכתבים (את המכתב שלנו ומכתב מסבא וסבתא שלחנו כבר אתמול, כדי שיגיעו בזמן). נועם התנדב להביא שחמט, ואני התנודבתי (על משקל התפוטרתי) לקנות חמישה כיכרות לחם אורגני מקמח מלא (נשבעת שזו לא היתה יוזמה שלי. המורות סיפרו שבשנה שעברה היתה אמא שהתעקשה על כך, כי במקום שהם נוסעים אליו יש רק לחם לבן, ועל אף שהן סיפרו על כך בצורה מעט אירונית, הן הוסיפו מייד שזה היה דווקא נחמד ושהן מאוד ישמחו אם מישהו יתנדב לעשות זאת גם הפעם).
העלות לילד היא 125 יורו (פלוס כ-15 יורו לחמישה כיכרות לחם אורגני ועוד הוצאות מסביב). למרבה ההפתעה המורות משלמות את העלות שלהן מכיסן, כי אין לזה תקציב, אבל הן הסבירו שזה מאוד חשוב ושהן גם נהנות מזה. יוצאות שתי המורות הקבועות של הכיתה (כן, יש שתי מורות כל הזמן על 23 תלמידים), מורה מהצהרון וסמינריסטית. יוצאים גם שני הילדים הנכים שמשולבים בכיתה במסגרת האינטגרציה (בית הספר זכה בפרס יוקרתי על שילוב ילדים מיוחדים בכיתות הרגילות). לא יוצאים: הורים מלווים עם נשק.
נפגשים מחר בשמונה וחצי בבוקר בכניסה לבית הספר. כמה הורים התנדבו להסיע את התיקים והמזוודות, ואילו הילדים והמורות יוצאים לדרך בתחבורה ציבורית רגילה: הולכים ברגל לתחנת רכבת קרובה, נוסעים עד התחנה המרכזית, משם לוקחים עוד רכבת ואז עוד אוטובוס אחד או שניים.

אחרי הפרידה בבית הספר מתחילים חמישה ימים של דממת אלחוט מוחלטת. לילדים אסור להביא טלפונים (לנועם אין בכלל, אבל יש כמה ילדים בכיתה שיש להם), וההנחיה להורים היתה מאוד מפורשת: דונט קול אס – אנחנו נתקשר אליכם אם יהיה צורך (ולטענתן למעט מקרה בודד של ילדה שנעקצה בעין ופיתחה אלרגיה, לא היה אף פעם צורך. אני מקווה שנועם לא ישבור להם את הסטטיסטיקה – בפעם היחידה שהוא ניסה לישון אצל חבר כאן הוזעקנו באחת עשרה בלילה לקחת אותו. אבל אני שומרת על אופטימיות, ויש לי תחושה שהטיול הזה עשוי להוות פריצת דרך בעצמאות שלו).

למעשה זה יותר נופש מאשר טיול. נוסעים ל-Groß Fredenwalde, כפרונצ'יק כשעה וחצי נסיעה ברכב מברלין. כאן לא מדובר על שקי שינה או בי"ס שדה, אלא על צמוד קרקע מתוקתק שיהיה כולו של הכיתה. לוח הפעילויות כולל טיולים רגליים, ביוטופ בביצה (מגפי גומי – צ'ק), גילוף (כאמור – הסכינים כבר הופקדו למשמורת), משחקי כדור (יש במתחם מגרשים מכל הסוגים), טיול לילי ביער (פנס – צ'ק) ואם יקרה נס ויהיה מספיק חם גם טבילה באגם. לפי התמונות שראיתי במצגת גם אני הייתי שמחה להעביר שם כמה ימים.
חלק מהפעילות זו כתיבת יומן טיול משותף של הכיתה, ולאחר מסע שכנועים הסכמתי גם לתת לו (גם אם בידיים רועדות) את המצלמה הקטנה שלי (אני מציינת שזו הקטנה בעיקר כדי שההורים שלי לא ייבהלו שנתתי לו את מצלמת הריפלקס שהם קנו לנו במיטב כספם), כך שאני מקווה שיהיה תיעוד הולם.


טיול שנתי ברלין
התחלנו מתרמיל ועברנו למזוודה, כדי שיהיה לו קל למצוא כל דבר


בצירוף מקרים נחמד, שירה חברתנו נתנה לנו היום עותק כפול שהיה לה של "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של דוקטור סוס, ספר אהוב עלי שלא הגיע איתנו לברלין. נועם לא הכיר אותו, וקראנו אותו לפני השינה. די התרגשתי כשסיכמנו בעמוד האחרון: "אז… אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע, אחמד, עמר, נטע או לאה. המקומות נפלאים! זה היום שלך! ההר מחכה! אז… צא לדרכך!"


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

27 תגובות בנושא “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים”

  1. "בקיצור: נון-אל"ף-צדיק-יוד-מם סופית"

    now, that's a classic! :) poor Israeliets can never get away from this one…
    and as for the rest, great tale of the trail.

  2. פוסט מרגש
    אני לא יכולה לדמיין כזה אירגון אצלנו..
    כשהטיול נמשך עד 15.00 נרשמה התרגשות קיצונית והתארגנות כפולה על אוכל ומה יהיה ,אצל הילד ,לא אצלי ..
    טוב,זה ידוע שהאירופאים לא אוהבים את הילדים שלהם…הגעתי למסקנה זו בחופשה בשוויץ ,כשהילדים הקטנים בכו על המדרונות בבה"ס לסקי ,ההורים שמים אותם שם מוקדם בבוקר ונעלמים עד אחה"צ , או למשל משפחתנו הצרפתית שבה הילדים חיילים קטנים לא זזים משולחן האוכל בלי אישור (הלוואי עלינו)
    אנחנו פשוט אוהבים אותם יותר..
    (:
    איך מסמנים קריצה?

  3. פוסט מרגש עד דמעות,אותי,כי גם אני בעצמי בהתרגשות אדירה לקראת הטיול הזה,לא מדאגה אלא מהמחשבה על עוצמת החוויות שיחזור איתן.רק חסרה לי האפשרות להיות נוכחת לחיבוק ונשיקה.

      1. בתור בוגרת שליחות של 4 שנים בברלין עם ילדים צעירים, כל מילה נכונה…
        יכולה להרגיעך כי עבור ילדי לפחות זאת הייתה חוויה מחזקת נטולת תסביכים חרדות וכו'… וכמובן פליאה על אורך ואופי הטיולים בארץ… ולא לשכוח את הגעגועים לרמת החינוך לגודל הכיתות לכבוד למורה לשקט היחסי בבית הספר.
        לכשחזרנו בחודש הראשון לבית הספר אחד הילדים הספיק לחטוף אגרוף בדרך הביתה, זה לא קרה שם. ובקיצור הם מתגעגעים… גם לאפור ולמזג האוויר…
        ואנחנו המבוגרים גם אם לא מסכימים לבסוף מבינים את התרבות והלך הרוח ואולי ממרחק הזמן מתגעגעים לפעמים,
        לסדר לארגון לנקיון, מילה זו מילה ועוד…. תהני

  4. מה, יכול להיות שההתייחסות החרדתית שלנו היא לא הנכונה ואנחנו קצת מגוחכים? קראתי בהשתאות עצומה, על ההבדל התרבותי העמוק כל כך, ונהניתי מאוד. רק טוב

    1. תודה ריקי :)
      זה באמת קשור כנראה בראש ובראשונה לקונטקסט – כמעט בלתי אפשרי לא להיות חרדתיים בהקשר הישראלי. אבל אני לא פוסלת אפשרות שיש כאן גם מאפיינים נוספים, עמוקים יותר. קראתי פעם בספר של יורם יובל (ואולי הוא ציטט מישהו אחר, אני לא זוכרת), שאם מנתחים את החרדתיות של החברה הישראלית מזווית סוציולוגית-היסטורית, נזכרים שלפחות החלק האשכנזי של המדינה אלה אנשים שמנגנון הפחד שלהם היה מפותח, שאלמלא כן לא היו שורדים את השואה. כלומר אנחנו מראש צאצאיהם של החרדתיים. בשואה זה פעל לטובתנו, אבל היום? לא בטוח…

  5. אגב החברים הטורקיים. אני מניח/מקווה שבשכונתכם מדובר באוכלוסיה איכותית יותר מהמוכר. על חברות בין יהודי לטורקים בשכונה הרבה פחות טובה בברלין (מואביט), יצא לאור בשנה שעברה ספר מצוין, שכתב אריה שרוז־שליקר:
    http://www.perlentaucher.de/buch/35548.html

    לא רק על החברות עם הטורקים, דרך אגב, גם על כשלון הגרמנים בהתמודדות עם הפשע ושאר נושאים רלוונטיים. למיטב ידיעתי הספר עוד לא יצא לאור בעברית, אבל זה יקרה מן הסתם בקרוב. ממש עכשיו אריה הופיע ביריד הספרים בלייפציג.

    אני מתאר לעצמי שבכיתה ב' הזהות הלאומית עוד לא משחקת תפקיד נכבד – אם כי לפי הספר של אריה, הילדים במואביט יודעים לדבר על ההשתייכות שלהם כבר מגיל צעיר מאד. ברגע שהוא סיפר לחבר הכי טוב שלו שהוא יהודי, זה היה סוף החברות. יש להניח שבשכונה שלכם זה שונה. אבל האם כבר מדברים על זה בכלל? כלומר, האם החברים בכיתה של נועם יודעים שהוא יהודי?

    1. זה נושא מעניין ומורכב בפני עצמו, כנראה שאני יכולה (ואולי צריכה) להקדיש לו פוסט נפרד. בכל אופן לשאלותיך: הילדים יודעים שנועם ישראלי, או חצי ישראלי (אבא שלו "גרמני", אף שגם זה נושא מורכב). הוא הגיע לכיתה א' בלי לדעת מילה אחת בגרמנית, כך שהדברים היו לגמרי על השולחן. אני לא יודעת אם הם יודעים שהוא יהודי, כי נועם למשל עדיין לא ממש מבין מה ההבדל בין דת ללאום.
      בכל אופן כפי שמשקיעים בבית הספר באינטגרציה של הילדים עם הנכויות, כך יש דגש גם על סובלנות מסוגים אחרים. אגב, יש בכיתה גם ילד כורדי אחד, ובמובנים מסוימים נראה לי שלהיות כורדי בין טורקים זה יותר מסובך מאשר ישראלי/יהודי בין טורקים.
      עד היום נועם לא ביקש ממני לא לדבר עברית ליד הילדים או משהו כזה, כך שאני מניחה שלפחות מבחינתו הנושא לא בעייתי. חברים טורקים ביקרו אצלנו בבית, אם כי באופן כללי כל נושא הביקורים אצל חברים הוא שונה כאן מאשר בארץ (כפי שבוודאי שמת לב בעצמך). אני ממש שמחה שלנועם יש הזדמנות להכיר ילדים מתרבויות שונות. ברור שככל שהוא יגדל – אם עדיין נהיה פה – שיקולים נוספים ייכנסו לתמונה.

      1. מעניין מאד. לא בטוח שזה קשור לדת, כנראה שלא קשור. אריה לא היה דתי (לפי מה שהוא מספר) ובכלל דת לא שיחקה אצלו תפקיד – כלומר לא היתה לו זהות יהודית במובן הדתי של המילה. הוא פשוט היה יהודי. נושא הדת לא גם לא עניין את החברים-לשעבר. עצם היותו יהודי, זה מה שהפריד ביניהם.

        לגבי הכורדים – אכן. אריה מתאר גם את זה. אגב, גם כאן נראה שדת היא לא נקודה רלוונטית. לפי מה שהוא מספר, הילדים מתחלקים שם ראשית כל לפי קבוצות אתניות-לאומיות. גם אם שתי קבוצות הן סוניות, זה לא יחבר אותן לקבוצה אחת. אז נשמע לי הגיוני שגם במקרה של אריה הם נתפסו לנקודה היהודית ולא היה איכפת להם מהשאלה הדתית.

        אני חושב (או לפחות מקווה) שבסביבה שלכם, בבית הספר הזה, החיכוכים האתנים-לאומיים לא יהיו כ״כ חזקים ומשמעותיים כמו בשכונות אחרות, גם כשהילדים יגדלו קצת.

        לגבי הביקורים – נדמה לי שסיפרתי לך פעם על הידידה שהזמינה אותי אליה הביתה רק אחרי שנה ומשהו? למרות שביקרה אצלי כבר מההתחלה. כשחושבים על זה, זה נראה לי ממש מוזר שהם יוצאים לטיולים ארוכים מחוץ לבית כבר בתור ילדים, אבל מתנהגים לפעמים בצורה טראומתית בכל מה שקשור לביקורים. מצד שני, יש לי גם הרבה חברים גרמנים שלא סובלים מהמצוקה הזו.

  6. מגוחכים ,לא, אבל בוודאי מגזימים.
    מצד שני….אפשר להבין,אם רק מסתכלים איפה אנחנו חיים.
    וכאן המקום לספר
    נועם אחרי חודש בבית הספר בברלין יצא עם הכתה והמורות לטיול ביער .גם אז ,ברכבת תחילה ואחר כך באוטובוס.אני סבתא ישראלית , בסקייפ מעל לראשו של נועם אומרת לטל :טוב בברלין לא צריך הורים מלווים ולא נושאי נשק.
    נועם מרים את הראש ואומר לי:סבתא,לא היינו צריכים נשק השועלים כבר יצאו מהמאורות שלהם.
    יחי ההבדל הקטן.

  7. כן, גם בצרפת זה ככה. לנו לא היה עונג (עזבנו לפני כיתה א') אבל חמישה ימים, בהחלט, תחבורה ציבורית. הם חגגו לאחרונה מאה שנים להמצאת הקולוניות של הילדים: מחנות קיץ שאליהם שולחים ילדים לשבוע/שבועיים/חודש. משהו שאגב, נתפס כאחת מזכויות האדם, עד כדי כך, שהוא ממומן למשפחות חד הוריות וילדים שהוריהם יכולים לאפשר לעצמם את זה.

    בארצות הברית מחנות הקיץ נמשכים כחודש, מתקיימים במדינה אחרת, וההורים באים לבקר פעם אחת באמצע.

    האם יש טעם לשאול שוב, האם הישראלים חרדתיים יותר?

    שייהנה מאוד, שתיהנו גם אתם מעצמאותו החדשה.

  8. הי טל, הפוסט מרגש מאד מאד! ואולי זה בגלל ההורמונים של ההריון…אבל נחנקתי מדמעות. בעיקר כי הייתי רוצה להיות נועם, ולראות עולם כמותו בגיל שלו, וללמוד לקחת אחריות על החפצים והגוף, ולקבל תחושה שאני ילד העולם הגדול וכל יכול. הלוואי ואצלנו היו מלמדים גם דברים כאלה בבי"ס. אני זוכרת את הסיפורים של חברנו הדיפלומטים מהשגרירות עם ילדים בגיל בי"ס, מלא סיפורים מדהימים על החינוך בבי"ס שלא מסתפק רק בחומרי לימוד אלא בלמידה על התנהלות בעולם, ורק חבל שלי לא היו ילדים אז לחוות את זה איתם. מהחברים האלה גם שמעתי כמה קשה היה לילדים להתרגל חזרה למערכת ה"חינוך" הישראלית אחרי שהתרגלו לשמנת בברלין הם חזרו לבוץ הישראלי. אני הולכת לשתף אצלי בפייס, שכל החברים שלי שהם גם הוריםידעו וישמעו שיש עוד דרכים לגדל ילדים, והם לא כוללות להחזיק אותם כמה שיותר בבית.

    1. הי, בשעה טובה! :)
      זה באמת מלחיץ קצת לחשוב על חזרה למערכת הישראלית… מדחיקים בינתיים ;)
      נשיקות

  9. " בפעם היחידה שהוא ניסה לישון אצל חבר כאן הוזעקנו באחת עשרה בלילה לקחת אותו."

    הוא מזכיר לי מישהי :) …. נשיקות!!

    1. באופן כללי את כמובן צודקת :) אפילו חשבתי לכתוב על הפעמים הרבות שרציתי לחזור הביתה מטיולים, מחנות קיץ (כולל חרם של כל הבנות- מואי כיף), נסיעות לחו"ל ואיך אפשר בלי הטירונות כמובן, אבל הפוסט כבר נהיה ארוך מדי…
      ויחד עם זאת, במקרה הספציפי שנדמה לי שאת מכוונת אליו, הגיעה השעה ההיסטורית לטהר את שמי הטוב: הייתי בת חמש, ונתבקשתי לא לספר לאח של סבא שלי שאחיו, כלומר סבא שלי, נפטר זמן קצר לפני כן… כשהוא שאל אותי מה שלום סבא עמדתי בגבורה ולא גיליתי (בת חמש, כן?!), אבל פלא שרציתי הביתה אחר כך?…

  10. וואו, איזה אומץ. אני זוכרת שבכיתה א' פחדתי לשלוח את שגיא לחצי יום בריכה בקייטנה. מצד שני, אצלנו רווחת תרבות החפיף, אז אולי היה מקום לחשש. בכל זאת, זה נשמח מה זה חוויה בלתי נשכחת. מקוה שיהיה לו כיף גדול. אני באופן אישי הייתי מתקשה לעמוד בדממת האלחוט, אבל אני מניחה שזו חוויה מבגרת לילד ולהורים.
    והספר – נפלא. כל כך אוהבת להקריא להם, ולי.

    1. יש לי באמת אמון רציני בפראו קולר, ואולי משום כך אני רגועה. הלילה הראשון עבר בלי שהתקשרו אלינו, אז אני מניחה שהוא עושה חיים :)

  11. אולרים??? גילוף בעץ???אולי ייחתכו???דממת אלחוט???
    לא יודעת אם הייתי עומדת בזה….. זה נשמע לא אמיתי, מפרה בטירוף את הילד, ביה"ס להורים דאגנים כמונו בעניין "לסמוך" גם על הילד וגם על ביה"ס, וכו'.
    זה היה פוסט מרגש במיוחד, ובהחלט חומר למחשבה. כשחושבים על זה ללא פקטור ההיסטרייה, זה נראה באמת מעניין, וחוויה אדירה לילד.
    אמה שלי יוצאת השנה לטיול בן יומיים (לילה אחד), ואני כבר רועדת מעכשיו. היא גם רועדת מעכשיו, אבל מההתרגשות….. והיא ממש לא מראה סימני דאגה להיות לילה מחוץ לבית, אלא להיפך.
    אז כנראה שאנחנו הישראלים (ואני עולה ישנה ממולדובה) חברה דאגנית, אבל לא בכדי.
    בכל מקרה, אם כל ההורים היו מרשים, אני מניחה שהייתי נכנעת ללחץ החברתי.
    את חייבת לספר איך היה לו.
    מחזיקה לכם אצבעות!

  12. פוסט מקסים וכתוב בחן והומור. כשקוראים על התארגנות הגרמנית לטיול, לא מבינים בכלל איך אנחנו כאן, בכל זאת מצליחים לצאת לטיולים וגם לחזור בחיים…

  13. פוסט מרגש.
    (התגובה הזאת קיימת; נראה שכבר אמרת את זה!- נכתב לי בוורדפרס משום מה…)
    ואני גם רוצה למחות על כך שקשה למצוא את הבלוג דרך גוגל. בלוג שהוא פנינה אמיתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *