מחנה קיץ בפולין

הרשו לי לדלג על הניסוי בפועל ולהניח במידה מסוימת של ביטחון, שאם היינו מאלתרים עכשיו משחק אסוציאציות קטן בקרב קוראי הבלוג שבמרכזו המילה "פולין", נופש בבית קיץ קסום לא היה עולה בו כתסמיך נפוץ. אני מעזה להמשיך ולהניח, שמחנות השמדה היו מככבים בענק, ומלבד שאר הקשרי שואה למיניהם שבוודאי ילבלבו במוחותיכם, תבצבצנה אולי גם כמה אסוציאציות הקשורות ל"פולניוּת" ככותרת למקבץ תכונות אנושיות, שהן למעשה אוניברסליות, אבל משום מה אצלנו מקושרות לנקבות שמוצאן מפולין.



בכל אופן גם עבורי פולין, או בואו לא נתחסד לרגע – פולניה, לא נדמתה מעולם כיעד חופשה נחשק, ולמעשה כף רגלי לא דרכה בה, עד לשבוע שעבר. ולמרבה הפליאה חלפו רק כמה דקות מהרגע שחצינו את הגבול (המדומיין בלבד מאז הצטרפו הפולנים לאיחוד האירופי ב-2004, אבל ניכר באופנים אחרים), עד ששמעתי את עצמי מסבירה לנועם שבעצם רוב המשפחה שלנו הגיעה מפולין. שיש לנו שורשים כאן, כמו שלאבא יש בגרמניה. ומכיוון שלא הרגשתי שזה בדיוק הרגע המתאים לבשר לו מה בדיוק אירע לכל אותם קרובים וקרובות, שלמרבה הצער את שמותיהם ועלילותיהם איני מכירה, קיבלו הדברים לפתע מין נופך נורמלי כזה, מוזר, מנותק. כי הרי באמת רוב המשפחה שלי הגיעה מהמקום הזה שעכשיו אני מגיעה אליו לראשונה, ולמעשה עד לרגע זה לא נתתי דעתי על כך שהם לא רק נספו כאן, אלא גם חיו כאן לפני כן. וזה היה ביתם. ומכל המקומות שבהם לא נולדתי, זה המקום שאולי הייתי הכי קרובה להיוולד בו.

אבא שלי לא רצה (ולמיטב ידיעתי לא רוצה) לשמוע על ביקור בקונסקבולה, העיירה שבה התגוררו הוריו עד שעזבו אותה ממש בזמן, תחילה אביו, מנשה אייכנהולץ, ובהמשך, לאחר שראה שאפשר להסתדר בפלסטינה, גם אשתו יפה ובתם הבכורה מלכה זכרונה לברכה. מה יש לי לחפש שם, שמעתי אותו אומר לא פעם. ואולי צדק. מה באמת יש לו לחפש שם? הרי שום שריד חי או ממשי לא יוכל למצוא שם, ואת המשפחה המורחבת שנשארה מאחור ונמחתה כמעט כליל ממילא לא זכה מעולם להכיר. ומהצד של שלמה קפלן, אבא של אמא, אפילו אין לי ממש מושג את מי והיכן עזב, ובאלו נסיבות הגיע סופם. כל שאני זוכרת הוא ויכוחים אם זה היה ברוסיה או בפולין, וכנראה ששתי התשובות היו נכונות בזמנים שונים. עובדה אחת דווקא פומפמה חזק: סבתא רחל היתה ילידת הארץ. ולא סתם, מפתח תקווה. צברית לתפארת. ואכן היתה.



אבל זה לא מוחק את העובדה שבין חמישים לשבעים וחמישה אחוזים ממני קשורים באיזשהו קשר, שהוא עמום וחד כתער בו זמנית, ליערות האינסופיים האלה שעכשיו אנחנו נוסעים בהם. קילומטרים על קילומטרים של עצים, וגם הפעם לא מפתיע שהאסוציאציה העיקרית שלי במשחק הזה היא פרטיזנים, ובריחה, והסצנה הראשונה מ-Inglorious Bastards ועוד סצנות מעוד הרבה סרטים. והנריק, הפולני המקסים שמסיע אותנו, הוא בוודאי היה מסתיר אותנו אם היה צורך. יש לו מבט בעיניים של חסיד אומות עולם.
ואולי היה מאכזב, לך תדע. הרי הרוב אכזבו.



אבל הבית, הו הבית – הוא לא מאכזב בכלל. וגם החצר שסביבו – 12,000 מ"ר לעצמנו בלבד – מאפשרת מרחב נשימה ומעוררת מחשבות על המרחבים שלעולם לא יהיו לנו במקום שאליו הלכו אלו שלא נספו בפולין (ואני לא מתכוונת לאלה שבחרו בצרפת ובארגנטינה). אף אדם לא ראינו שם במשך חמישה ימים. ואין אינטרנט. אבל יש הרבה עצים לאח וגם להבערת מדורה בחוץ. ואפילו אני, שאין לחשוד בי לרגע כילדת טבע או משהו קרוב, נעטפתי ברוגע ובשקט. והילדים, מוקסמים מהעצמאות ומההרפתקנות שהטבע והמרחק מסכנות העיר מזמנים ומאפשרים, פשוט העסיקו את עצמם כמעט בלי הפסקה. והשלמתי את הקריאה של "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", וגם את ביצי הפתעה, שהוא בדיוק ספר לסיים בנשימה אחת.






ובערב, כשהילדים כבר במיטות והמבוגרים מול המדורה, מדברים, איך לא, על השואה. נ' הגרמנייה וס' האמריקאי, שניהם משוכנעים שאין לה שום קשר ל"אופי הגרמני". שזו כמעט מקריות. שזה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן ולכל עם. מה, לרואנדים יש איזה קווי אופי ייחודיים? הטענה שהזוועה קשורה למאפיינים ייחודיים לגרמנים היא מסוכנת מאוד, הם אומרים. כי היא מרחיקה את השואה, ועוזרת לנו להניח שזה לא יכול לקרות שוב. אבל למעשה, זה יכול ועוד איך, וגם קרה. ואני מתווכחת בלהט, איך הם מעזים לטעון שלצייתנות הגרמנית, והפדנטיות, והאגרסיביות, והאובססיה לבירוקרטיה, לא היתה תרומה לזוועות שהתחוללו. הרי אצל רוב הגברים, אני מנסה כוחי באנלוגיה, נטועה איזו נטייה עמוקה לאלימות, אבל בכל זאת לא כולם מממשים אותה. מה מבדיל בין אלה שכן לאלה שלא? ומה מבדיל בין השואה שהיתה לאלה שנמנעו/ת? האם אין אלה הגרמנים עצמם?

ונ' אומרת שרוב הגרמנים לא היו נאצים פעילים. הם היו אנשים שדאגו למשפחות שלהם ולפרנסה שלהם, וכמו רוב האנשים היום, והיא ביניהם, לא יצאו מעורם כדי לעזור לאחרים, בטח לא כאשר המשמעות היתה סכנה מיידית וקטלנית להם ולבני ביתם. והנה אתם, היא אומרת לי, בטון שקט ולא מתלהם, אתם כאן, יש לכם חיים לא רעים בכלל, ואני לא רואה אתכם נוסעים להפגין או לעשות משהו נגד מה שקורה בשטחים.

אז השתתקתי. והחלפנו נושא. ולמחרת היה ויכוח סוער על דת. ולמחרת על תזונה. ומי שניצחו הם בעיקר היתושים, ששתו בצמא את הדם היהודי-פולני שלי, וחסידי אומות עולם הם בטח לא.












23 תגובות

  1. כמה מקסים החופשה הזו נראית, מענין גם אצלי השורשים צומחים מפולין ומגרמניה.ההגיגים שלך על החיים שם מענינים.
    מקווה לראותכם בקרוב ולדון בדברים האלו ואחרים,
    אבל ממש בקרוב,
    נשיקות
    מיכל

  2. מרתק כמו תמיד.
    לאחרונה חזרתי משבוע בפולין עם בתיה דביר, היסטוריונית ומדריכת קבוצות לפולין, שבוע שאחריו החיים כבר לא ייראו אותו הדבר. מאוד ממליצה, גם למי ששורשיו אינם פולניים בכלל. ואגב, שני ספרים מאוד מומלצים בנושא של הגרמנים דווקא – גם אני מרבה לחשוב האם זה משהו שיכול היה לקרות גם במקום אחר או לא. אז שני ספרים, מעיקים אבל מצויינים:
    Into That Darkness, by Gitta Sereny
    Orninary Men

    1. תודה, דפנה. הספר Ordinary Men מאת כריסטופר בראונינג אף תורגם לעברית תחת הכותרת "אנשים רגילים" (מאנגלית: לי שיר. תל אביב: ספרי עליית הגג ידיעות אחרונות, 2004).

  3. מעניין. מאוד.
    כמובן שהאסוציאציה שלי היא על מחנות ההשמדה, ועל יערות ההריגה. ועל פרטיזנים איך לא. בדיוק לפני שבועיים עשיתי בדיקה עם הורי, שהריי הסבים והסבתות שלי הגיעו מבלגיה, שוויץ וישראל אבל בעצם כולם הגיעו לבלגיה ולשוויץ ולישראל מפולין. כך שדם פולני זורם בעורקי.
    ויחד עם זאת, מוזר כל כך, גם הנסיעה הקרובה הממשמשת ובאה לגרמניה, לברלין, אליכם, היא מוזרה מאוד. ולמרות שאתם שם, ולמרות שגרמניה היום היא ידידיה טובה של ישראל, ולמרות הרבה מאוד למרותים, האסוציאציה שלי על ברלין (שאולי תשתנה בקרוב) היא עצרות הנאצים ברחובות.
    אין ספק שאת ואולף בחרתם דרך מעניינת מאוד לעשות שינוי תודעתי. ואין ספק שהדרך שלכם משפיעה על הקרובים לכם ובהם אני ואנחנו.
    תודה.

    1. אין ספק ששוויץ ובלגיה נשמע סקסי יותר מפולין :)
      מאוד סקרנית לראות איך תרגיש ותחווה את העיר. אני חושבת שהאסוציאציות לא מתחלפות או משתנות, אלא מצטברות, ומאפשרות תמונת עולם מורכבת ועשירה יותר. זה לא שמחנות השמדה ומשרפות לא יעלו בראשי יותר כשאחשוב על פולין, אבל יעלו גם תמונות אחרות.

  4. עוד פוסט מבריק ומרגש ביותר. ובכל זאת, בקטנה, אי אפשר שלא להציע להוסיף כיתוב -נטול אירוניה ו/או סרקזם כמובן – לתמונה של התנור/האח המבוערת. זו תמונה מאד סוגסטיבית בהקשר של הטקסט. ולגבי דבריה של נ', למרות שהיו שקטים ולא מתלהמים, אני שואל: "איך אפשר להשוות"?!?!? בכלל, איך אפשר להשוות את הסבל שלנו לסבל של אחרים? סליחה, כמונו יש רק עם אחד, עם סגולה, העם הנבחר – רואנדים, בוסנים, סומלים, כורדים, טיבטים ופלסטינים יש כמו זבל.

    1. אתה מתכוון למשהו כמו: "משרפה פרטית", או "אל תשאלו עם מה השתמשנו כדי להבעיר את האח", או אולי דווקא "עמוד האש – משואה לתקומה"?
      ואם תורשה לי מילה אחת ברצינות לגבי החלק השני של דבריך: כשהיא אמרה את מה שאמרה, חשבתי כמובן עליך, ואיזה מזל שיש לפחות מישהו אחד בסביבתי הקרובה שייצא זכאי.

    2. חני,
      עם כל האירוניה, האם באמת ניתן להשוות את מעשי מדינת ישראל ישראל למעשי הנאצים לדעתך?
      אני חושב שיש דברים נוראים בעולם. אני גם חושב שמדינת ישראל עושה דברים רעים ולא מוסריים ברמות גבוהות. אבל אני חושב שמדינת ישראל לא החליטה מעולם להשמיד עם. וגם לא פועלת לעשות זאת.
      אני, אם כל הביקורת על מגוון סוגי השלטון בישראל בארבעים וארבע השנים האחרונות, חושב שלא ניתן להשוות. אולי אני תמים אבל אני חושב שמדינת ישראל היא שה תמים וזך לעומת השלטון הנאצי ומכונת השמד הנאצית. ועצם ההשוואה דווקא פוגעת בלגיטימיות הביקורת על השלטון והמדיניות הישראלי שהריי רבים פשוט יגידו ואומרים – "נו באמת, אי אפשר להשוות"…

  5. אמרת שאת כועסת אז קניתי לך פרחים
    אמרת שאת גוססת אז קניתי תחריכים
    אמרת שאין לך וסת אז פניתי למומחים
    אמרת שלום, שלום עליכם, אבל זאת לא חוכמה
    כשאין בגטים בגטו
    אין בגטים בגטו
    אין בגטים בגטו
    אמרת שאת הולכת ואמרת שבגללי
    אז השכמתי ומישכנתי את כיסא הגלגלים
    לקחת את החתול אבל השארת את הגמלים
    אמרת שלום, שלום עליכם, אבל זאת לא חוכמה
    כשאין בגטים בגטו
    אין בגטים בגטו
    אין בגטים בגטו
    היו לי בחורות כמוך בכל נמל בעיר
    אחת היתה יפהפיה שיער שחור בהיר
    שניה היה לה סבא שהיה מאוד עשיר
    עם כל הנמלים שיש
    צריך לקנות ת'שיר
    שלישית היה לה אופי, הגוף היה סביר,
    שלישית ידעה לומר דברים על מזג האויר
    הן לא ידעו שחוצמיזה יש לי לב שביר
    יש לי חבר במאפיה והוא אופה בכיר
    אמרו שלום, שלום עליכם
    ע-כ-ש-יו כבר לא אומרת
    כי הן בגטים בגטו
    הן בגטים בגטו
    הן בגטים בגטו

  6. יקירי, טל חן ושי (שעדיין לא הגיב,)אהובים,
    דווקא בגלל שכל כך ריגשתם אותי תפסתי אלם.

    סבא שלמה נולד בישנובקה ליד ביאלסטוק בה נולד סבא רבא גרשון.

    מישנובקה ,עברו כנראה לרוז'נוי ומשם לביאלסטוק חזרה מקום מושבה של המשפחה של סבא גרשון.

    הסיבה לנדודים היתה סבא גרשון ,שהיה חזן והמשפחה עברה אחריו למקומות שהוזמן להיות בהם ש"צ שליח צבור.
    לצערי כל המידע שלי הוא מסבתא רחל .(יש אומנם עוד)אבל זה כמו שאתם היום כותבים, בפרטי.
    לכן המלצה לכל הקוראים אם יש לכם את מי לשאול על עברה של משפחתכם באשר יא תעשו זאת ,כי הרבה פעמים מתעוררים מאוחר מדי ואין את מי לשאול.
    כמו כן תכתבו שמות של אנשים בתמונות כי תמיד יהיה דור שלא יידע את יוסף….

    1. אמא יקרה,
      ראשית, אני יכולה רק לרמוז שגם שי כבר הגיב… שנית, תודה על הרחבות המידע החשובות (לי בכל אופן). לא ציינת אלו מהמקומות שהזכרת הם ברוסיה ואלו בפולין (או היו אז). ההמלצה שלך אכן חשובה, ואני מקווה שאת כותבת הכל… :)

  7. אכן תמהתי מי הוא אותו ……. אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז הפוסטים הקודמים ששכחתי ואיבדתי את הטצ' לזהות:)

  8. טל יקרה, כשקראתי, הרגשתי לרגע כאילו אני נמצאת אתכם ברכב, רואה שומעת וחווה את אותם הדברים שאת מתארת באופן כל כך ריאלסטי, וועם קריצה מחויכת.
    פולין או פולניה, כפי שאת קוראת לה, רחוקות מאוד, מהביוגרפיה שלי, למרות שבעבודת שורשים שעשיתי באחת הכיתות בתיכון, גיליתי שלמרות שהורי שניהם ילידי מצרים, משפחתו של אבי, בעברה הרחוק, מוצאה בערבות רוסיה, ובפרעות כלשהם, החליטו להגר לארצות צפון אפריקה כדי להתרחק מהפוגרומים, אז אולי בכל זאת היה איזשהו חיבור לפולניה בדרך…

    בקיצור עשית לי חשק, לפולניה :)
    נשיקות,
    אורלי

    1. אורלי יקרה, סליחה על התגובה המאוחרת – הפנסיון שלנו היה פול בוקד :)
      בכל אופן, כנראה שפולין נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו בדרך זו או אחרת…
      נשיקות בחזרה

  9. היה שווה לחכות.
    פוסט בהחלט מענין שמנסח בצורה מאד בהירה הרבה מחשבות שיש לי כאן.
    קראתי ואני מניח שתידרש קריאה חוזרת פה. תודה על התובנות.

להגיב על ג'ולס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *