דמעות זה טוב

אז יש מקום חדש שצריך וכדאי להוסיף לסבב המאסטים בברלין, לפחות לחובבי ההיסטוריה ו/או הדמעות: תערוכת הקבע שנפתחה זה לא מכבר (ב-14 בספטמבר) ב-Tränenpalast.
ה-Tränenpalast, "ארמון הדמעות" בתרגום מילולי, הוא מבנה זכוכית הממוקם בין תחנת הרכבת פרידריכשטרסה (Friedrichstraße) לנהר השפרה. המבנה שימש מ-1962 ועד 1990 טרמינל מעבר בין מזרח ברלין למערבה ולהפך (בצ'ק פוינט צ'רלי עברו מכוניות, ואילו כאן ניתן היה לעבור רגלית). את כינויו הבלתי רשמי הרוויח ב(דם, יזע ו-) דמעות, שכן כאן נאלצו מדי יום קרובי משפחה, חברים ואף אהובים להיפרד מבלי לדעת מתי, אם בכלל, ישובו להיפגש.


IMGP4502.JPG


עם איחודה של גרמניה ב-1990 (שיצוין, אגב, כמדי שנה ב-21 השנים האחרונות, ביום שני הקרוב, 3.10), הוכרז המקום כמבנה לשימור, אולם לא היה ברור מה ייעשה בו. במשך השנים הוא שימש בית לאירועי תרבות ואף למסיבות, אך לפני כשלוש שנים החלו עבודות לשיפוצו ולהקמת תערוכת קבע בתוכו המתעדת את חיי היומיום בעיר החצויה.

אני מוכרחה להודות שמוזיאונים היסטוריים מרגישים לי לעתים מעט ארכאים. הניסיון לספר סיפור שמורכב טלאים טלאים מטקסטים/תמונות/חפצים/מסמכים מעורר בי תמיד הערכה עצומה על עבודת התחקיר הרצינית שנעשתה (אם נעשתה), אני ממש מוצאת עצמי חושבת באמפתיה על מי שעבד כה קשה, אבל הבעיה היא שלעתים קרובות זה לא מספיק מעניין, וגם לא באמת נוגע. כך, למשל, בסיום ביקור בתערוכה המיוחדת במוזיאון היהודי בברלין על עבודות כפייה, התחושה שלי היתה שסרט דוקומנטרי טוב היה עושה את העבודה בצורה הרבה יותר אפקטיבית. למרות רוחב היריעה, הפרטים הרבים ואווירת ההיי-טק באמצעי הצגת המידע, לא הרגשתי שיצאתי משם עם ערך מוסף משמעותי. וגם (כמעט) לא היו דמעות. ואם הדמעות לא נשפכות כמים אצלי בתערוכה שקשורה ישירות בשואה (כמי שגם אחרי שנים ארוכות בדסקי חדשות, המקומות הכי ציניים ביקום, המשיכה לבכות מפתיחים של יונית לוי ומלשמוע "בוקר טוב ישראל" ברדיו, גוד דאמיט, אפילו מפרסומות שמעצבנות אותי רצח אני בוכה לפעמים), משהו כנראה לא תקין.
אחד הדברים שנדמה לי שהבנתי היום, ואולי זו תובנה די בנאלית למי שעוסק בתחום, שאם כבר הנצחה מוזיאלית, אז יש משמעות עצומה למקום שבו היא מתרחשת, או ליתר דיוק לאותנטיות של המקום. אני מאמינה שאם אותה תערוכה שראיתי היום בארמון הדמעות היתה מתקיימת במוזיאון כלשהו ברחבי העיר, במבנה חדש נטול קשר אמיתי וכל כך נוכח לתקופה המתועדת, האימפקט שלה היה נחלש בהרבה (אם כי אני יכולה לחשוב גם על יוצאי דופן להיפותזה שלי, כמו למשל המוזיאון המרגש עד מאוד מתחת לאנדרטת השואה. אבל מצד שני גם שם המיקום – מתחת לאדמה, ומתחת לאנדרטה המטלטלת – עושה את שלו).


IMGP4512.JPG


בכל צעד שעושים בהיכל הזכוכית הזה (שאחד מיתרונותיו הוא גם שאיננו ענקי מדי), ניכרת ההחלטה – והיישום המרשים שלה – לשמר ככל האפשר את האווירה שהיתה שם אז. מעבר לפריטים אמיתיים שהובאו השד יודע מאיפה, ואחרים ששוחזרו, אפילו העזרים המוזיאליים (למשל שפופרות האזנה לקטעי הוידאו) עוצבו בסגנון רטרו, כך שיתאימו לעיצוב הקומוניסטי אה לה שנות השישים.


IMGP4517.JPG


אמנם בסופו של דבר עדיין, עבורי, הקטעים הנוגעים ביותר היו עדויות, ראיונות וקטעי ארכיון בוידאו (חלק גדול מהם ניתן לשמיעה גם באנגלית וכמעט כל הטקסטים בחלל מופיעים גם באנגלית), אבל הם היו רק חלק מהחוויה הכוללת, שהיתה חזקה.
לתערוכה קוראים "חוויות גבול – חיי היומיום בגרמניה המחולקת" (התרגום שלי מן הסתם לא אידיאלי, זה המקור: GrenzErfahrungen. Alltag der deutschen Teilung), והכניסה אליה חינמית. כאן אפשר לראות את שעות הפתיחה, כתובת מדויקת וכו' (אגב, אסור לצלם. אני לא ידעתי ואחרי כמה תמונות ניגש אלי מאבטח נימוסי בהגזמה – כנראה בגלל ההיסטוריה של המקום תדרכו אותם להיות רגישים במיוחד  – והבהיר).

ולפני פיזור: ברכות חמות לשנה החדשה, מי ייתן ודמעותינו בה יהיו בעיקר כאלה של התרגשות.

 

 

7 תגובות

  1. כל יום משהו חדש בברלין. כשביקרנו הרגשנו ששני סיפורים בהיסטוריה הקרובה של העיר. החלוקה והאיחוד. ולפני זה עיר הבירה של הרייך השלישי. עדיין אני לא לגמרי מבין מהו הסיפור העכשווי של העיר.

  2. תודה ברלינרית על פוסט שנוגע בדיוק בנקודה שמעסיקה אותי כבר תקופה וזאת העובדה שהפסקתי לבכות.אני לא זוכר מתי פתחתי ידעות אחרונות וקראתיידיעה כמו "הבת של המגד שהרג שבוי בענבי זעם מתחתנת עם התותחן מפרשת שיבטה ג'" ופרץ דמעות בלתי נשלט כמו היה מדלל את המסבחה שמתחתי.או כתבה על "יצחק שלא הכרנו" שיכלה לגרום לבלוטות הדמעות לייצר ולהפריש דמעות בצורה מוגברת(למרות שאני במקרה הייתי מאוד קרוב ליצחק אפילו יותר מאת יודעת מי הוא אפילו אמר לי בככר "אותך אני הכי אוהב")מה לא ניסיתי כדי לחזור ולחוות בכי שכזה? למיטב המוזיאונים באירופה הגעתי-על מוזיאון החסרי חוש טכני בשפיצפלאייר-פלאץ שמעת?באנדרטה לזכר הגרושות הלא מרוצות ביקרת? בפארק לרגישים למוצרי חלב ב"גלוטנברג" לא זז לי ריס,אז ככה שעשיתי עבודה עד שנכנעתי לאמת- שאולי לי דמעות זה לא טוב

  3. לשמעון היקר (או אולי אתה מעדיף קצ'ה?)

    אנו חווים אירועים שונים בחיינו, יש אירועים מעוררי פחד ובהלה החולפים מהר ואנו מתגברים עליהם על ידי מערכת ההסתגלות העצמית שלנו. אלא שיש אירועים שאינם מרפים, מופיעים בחלומות, חוזרים במהלך היום פתאום כפלאשבק, גורמים לנו סבל רב ופוגעים משמעותית באיכות החיים שלנו.
    מצבים כאלה מכונים בעגה המקצועית: הפרעה פוסט-טראומתית, "הלם קרב" או "תגובה בתר חבלתית". אלו עלולים להשפיע על החיים והתפקוד היום יומי גם לאחר זמן מה מהאירוע, או מייד לאחריו, ולכן דורשים אבחון וטיפול אינטנסיבי מוקדם ככל הניתן.

    בקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית במרכז ד"ר טל הקמנו צוות מטפלים המורכב מאנשי מקצוע (פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועוד) להם ניסיון רב באבחון וטיפול בפוסט טראומה. אנו ערוכים לסייע לכל פונה באשר הוא, בין אם מיד לאחר האירוע או לאחר תקופה ממושכת.צור קשר ונשמח לסייע

  4. דמעות זה טוב. לא יכולתי שלא לחשוב שאלו שהתמחו בהעלאת דמעות עצב מתיימרים כעת להעלות דמעות של התרגשות… מצד שני, זה עדיף על הדחקה..
    וחוצמזה, אני נפעמת כל פעם מחדש ממדינות שיודעות לשמר את עברן בצורה ראויה, גם אם הוא שחור ואפל, לישראל יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד בנושא. שהרי מי שלא זוכר את עברו, לא יכול ליצור את עתידו. ואולי זה עניין של תרבות, ופה התרבות הזו לא הושרשה מעולם..
    זו גם תשובה עקיפה לדנה, במקום לומר "בחיים לא"..

להגיב על יואב ספיר Yoav Sapir לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *