מהגרי האינטרנט

את הפוסט הזה הייתי צריכה בעצם לכתוב ביום שגלעד שליט חזר לישראל, אבל ביום ההוא הייתי דבוקה למדיה, ואחר כך כבר זרמו המון עניינים ונשאבתי למקומות אחרים. אבל מכיוון שהנושא רחב יותר, החלטתי בכל זאת לחזור אליו. כי השאלה ששאלתי את עצמי באותן שעות, בעודי מחוברת בווריד לארץ, היתה מה בעצם ההבדל ביני לבין מי שחווים גם הם את אותו אירוע דרך המדיה, מול המחשב/אייפון/טלוויזיה, אבל בארץ? האם יש שוני מהותי בין היצמדות לשידור החי בברלין או בתל אביב?


תש"ח בברלין

גם וגם, גרסת האופליין (צולם במאי 2011)


ונזכרתי בקישור ששלח לי חברנו י', ותיק מאיתנו בברלין, למאמר שפורסם באקונומיסט בדצמבר 2009. הייתי אז כנראה מהגרת טרייה מדי, כי רק עכשיו, בקריאה חוזרת, ממש התפעמתי ממנו. אז אם זמנכם מוגבל ואתם צריכים להחליט אם להמשיך לקרוא את הפוסט הזה או לקרוא את הכתבה באקונומיסט, אני אומרת: לכו לשם.

אם נשארתם, אולי סתם כי אין לכם כוח לקרוא עכשיו יציקה באנגלית, אגלה לכם שלמרות רוחב היריעה והעומק של הכתבה ההיא, מרתקים ביותר ומרחיבי דעת, חסר בה מימד אחד קריטי, כזה שאי אפשר להדגיש מספיק את חשיבותו. כי הרשת הפכה זה מכבר למובנת מאליה, כמעט בנאלית, ושינתה כמובן את חיי כל המחוברים באשר הם. אך מה היא עשתה למהגרים ולמהגרות?

במקורו, המונח digital immigrant מתייחס למי שנולד לפני היות העידן הדיגיטלי ואימץ חלק ממאפייניו בהמשך חייו. הטכנולוגיה נכנסה לשגרת יומו, אך היא אינה חלק מובנה מאישיותו. זאת לעומת המושג digital native, שמתייחס לעתים לבני דור האיקס, שגדלו במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות, וכיום יותר לדור שנולד כבר עם מסך מגע ביד. כותרת הפוסט עושה שימוש בעולם המונחים הזה, אך מוסיפה לו את המימד הגיאוגרפי. אני רוצה להעלות את הסברה, שמי שהוא digital native (ואני חווה את עצמי ככזאת, גם אם את הטלפון הסלולרי הראשון שלי אחזתי בגיל 20), חווה את ההגירה במובנה הלא-וירטואלי באופן שונה מהותית מהאופן שבו נחוותה על ידי הדורות הקודמים.

האם הייתי בוחרת להגר לפני היות האונליין? הרי שנים היו לי מחשבות ואף פעם לא יישמתי אותן. וזה לגמרי לא מקרי בעיניי שהייתי מסוגלת לקבל את ההחלטה דווקא בשנים האלה. שכן מבחינות מסוימות הגירה כיום – לפחות הגירה מבחירה, "הגירת לוקסוס" אם תרצו, כזו שיש לה תאריך פקיעה גם אם אינו ידוע – היא רק שלושת-רבעי-הגירה; הגיאוגרפיה כבר אינה מכתיבה את כל מאפייני החיים.

בראש ובראשונה, האפשרות לדבר ולראות את בני המשפחה בסקייפ, בתקופות מסוימות בתדירות דומה לזו שהיתה בארץ. אז ברור, זה לא אותו דבר כמו להיפגש ולגעת, וגם הטכנולוגיה עדיין טעונה שיפור, אבל בכל זאת נשמר הרצף; וכשנפגשים באמת, אין תחושת נתק.

או הגישה למקורות המידע על מה שקורה בארץ: הם נותרו פחות או יותר כשהיו בתל אביב. כמה פעמים שאחליט לקרוא את ה-Tagesspiegel, עדיין אני מתחילה את הבוקר באופן טבעי עם סקירת העיתונות של העין השביעית ווולווט. גם המילייה החברתי והמקצועי נשמר דרך פייסבוק, טוויטר, מיילים (ברור שזו במידה רבה אשליה, אבל היא אינה שונה מהותית מהאשליה המקבילה בגבולות ישראל. בואו נניח שכולנו מבינים שבאופן קיומי אנחנו לבד בעולם, וכל השאר זה שמיכות פוך).

במובנים רבים אני חיה בשני המקומות, אף שאינני מרבה לטוס. לעתים נדמה שזו למעשה הנוסחה ליהנות מהטוב שבשני העולמות: כשאני רוצה אני עוקבת בדריכות כאחת העם אחר שובו של גלעד. אבל, וזה אבל גדול, פתוחה בפניי בכל עת גם האפשרות לרוץ לצד התעלה עם Flux.fm – Die Alternative im Radio, וליהנות מסופ"ש של יומיים וחצי, ולקנות ליטר חלב אורגני ב-5 שקלים, ולחיות חיים שפויים באופן כללי.

יש גם חסרונות, תמיד יש: מרוב שהחיים הכפולים נעשו אפשריים, אני מרגישה שמבחינות אחדות לא התעריתי כאן כפי שהייתי אולי יכולה. תרבותית, חברתית, פוליטית – אני צוברת אט אט קילומטרז', אבל ככל הנראה אם הייתי נאלצת להיות רק בעולם האופליין, כבר הייתי משולבת עמוק יותר בכל החזיתות. מבחינת הגרמנים אני עדיין מהגרת משקיענית לעומת למשל חלק מהנשים הטורקיות, שחיות כאן שנים מבלי ללמוד את השפה אפילו (זו לא אשמתן כמובן, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). אבל בהשוואה למי שאני בארץ – כלומר באופן יחסי בלבד – אפשר לומר שכאן אני סוג של זומבי. זו אחת הסיבות שלפעמים, למרות שאני ממש אוהבת לעבוד על הלפטופ בבית, אני חושבת שאולי זה רעיון לא רע למצוא משהו בחוץ, לפחות לתקופה, עם גרמנים וזרים אחרים, ולחיות את החיים מרוכזים במקום אחד. אבל זה גם מפחיד נורא.

לדור המהגרים הקודם היה טלפון, אולי גם אפשרות להאזין לרשת ב' בכל מיני דרכים עקלקלות, בארה"ב אפשר היה לקנות ידיעות אמריקה, ובכלל, מאז ומתמיד מהגרים בכל הדורות ובכל המדינות נטו להתכנס לקהילות המקור שלהם, ומצאו דרכים מגוונות לשמר את "הבית" – דרך השפה, האוכל, החגים. אבל עדיין הפער בין להיות כאן ללהיות שם היה למיטב הבנתי עצום בהרבה, והיכולת ליהנות בו זמנית גם מהנאות החופש וגם מהנאות השייכות – היתה מצומצמת בהרבה.

דבר אחד לא השתנה: אצל בני הדור השני, ילדי המהגרים, הכפילות אינה קיימת באופן טבעי ותיחזוקה מוטל על ההורים – גם אם הם מהגרי אינטרנט. זו אולי גם הסיבה שעל אף הפתטיות האיומה של קמפיין משרד הקליטה להחזרת ישראלים לארץ, אני בהחלט יכולה לצפות שנועם ושחר יהיו בסופו של דבר הסיבה לחזרתנו.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

27 תגובות על “מהגרי האינטרנט”

  1. מאת צפירה אלון:

    דווקא בגלל שהפוסט הזה הוא כל כך נכון ,למהגרים ולאלה שנשארים מאחור , הוא כל כך קשה.
    הצורך לעבור בנמלי תעופה כדי להיפגש, הצורך להיות בגילים הנכונים ובעיקר גם בבריאות סבירה לא ניכנס בכלל .
    אז כמו שכבר כתבת בהזדמנות אחרת ,תודה לאלוהי האינטרנט והסקייפ…..להתראות בקרוב לחיבוק אמיתי.

    • מאת ברלינרית:

      זה קשה? חכי עד שתקראי את התגובה של אירית…
      אבל יהיה בסדר :)

      • מאת צפירה אלון:

        אני בטוחה שיהיה בסדר,
        מאלף לקרוא את שתיכן,
        כתבתי לשתיכן תגובה ארוכה אבל החלטתי לגנוז אותה .חששתי שהיא עלולה להתפרש שכדאי לבחור את ההתלבטויות שלכן שם מההתלבטויות שיש לאמהות כאן.אז תהנו כמה שנים ושובו בשלום.:)

  2. מאת ניקול:

    מצד אחד זה לגמרי נכון שהאינטרנט כ"כ יעיל לשמירה על קשר, עד כדי כך שכאשר באמת נפגשים פנים מול פנים, לא חשים בנתק. מאידך, כשכבר טסים לארץ, כל השבוע-שבועיים של הביקור הם אינטנסיביים להחריד. כולם רוצים פיסה ממך, כל הזמן.
    לי אישית חסר מאוד "לקפוץ להורים". כבר שנתיים וחצי שכל פעם שאני נמצאת פיזית עם המשפחה (בישראל או בברלין), זה חייב להיות מלווה בטיולים, תיירות, והרגשה של להספיק הכל עכשיו.
     

    • מאת ברלינרית:

      ניקול, זו אכן נקודה כאובה. לקפוץ להורים או לאחים-והגיסות – משאת נפש. ולגבי הנקודה האחרת – כבר תקופה שיושב לי בראש פוסט שכותרתו "המשימה: חופשת מולדת שפויה", אבל אני חוששת שאם אכתוב אותו הוא רק יסבך את מצבי בביקור הבא… :)

      • מאת ניקול:

        כן, זה יכול לסבך מאוד. חברה שלי פעם אמרה לחבריה בישראל ש"נמאס לה שכולם מציקים לה ומתקשרים כל היום ונעלבים אם היא עסוקה" ובפעם הבאה שהיא באה כולם פחדו להתקשר אליה.
        מצד שני, איזה כיף זה יכול להיות סתם לרבוץ אצל המשפחה בכיף, בלי לחץ…
        שנה שעברה נסענו ל3 שבועות לישראל כי חשבנו שככה יהיה לנו זמן לכל הטיולים וגם ל"קפיצות רגועות".. אז זהו שלא.
        :)

      • מאת חנה:

        יצא לי לקרוא את הפוסט המשובח הזה בדיוק אחרי ביקור שני ומאוד עמוס בארץ. הצלחת לקלוע להרבה תחושות שלי (בעיקר על הרצון להתערות יותר ולצאת מהבית). תענוג כתמיד.

  3. מאת דניאל:

    מדהים (ולא מדהים) כמה שזה רלוונטי לי. למחשבות לפחות. זו שאלה מאוד מענינת ומאוד חשובה. סוג ההגירה הזה מעלה עוד שאלות. שאלות של אזרחות, של זכות בחירה ועוד. האם את יותר ישראלית או יותר גרמנית? ואולף? והילדים? היום? ובעוד חמש או עשר שנים? ואני, איך לי זה ירגיש אם אני אחייב במקום אחר אבל רוב זמני במחשב גם מול הארץ? האם יש דבר כזה אזרח העולם?
    שאלות רבות ללא תשובות…

    מה שמעניין זה שסיימת את הפוסט עם סוג של מסקנה, שהיא קצת חדשה לי.

    • מאת ברלינרית:

      אני רוצה להאמין שיש דבר כזה אזרח/ית העולם, או לפחות שהקונספט הזה מתהווה בימינו אנו.
      הדעות של אולף, אגב, מעניינות מאוד (גם) בנושא הזה – אולי פעם גם הוא יכתוב :)
      מה חדש לך – זה שנחזור בסוף או זה שהילדים יהיו כנראה הסיבה לכך?… בכל אופן לא מדובר ב"מסקנות", אלא מחשבות והלכי רוח שנכונים להיום. האמת לאמיתה היא שאין לי מושג מה יוליד יום/חודש/שנה.

  4. מאת אסף:

    פוסט מעניין ביותר.
    זה נושא שמדבר מאוד למי שחי בחו"ל ונמצא בקשר עם אנשים מהארץ.
    זה אכן מעט את האינטגרציה במקום – כי אתה חי בעצם בישראל הדיגיטלית.

  5. מאת אירית:

    כמי שגרה בגולת אנגליה (בעיירה הנלי-און-תמז – "הנלרית"?), אני מבקרת בבלוג שלך מדי פעם, משווה חוויות ותחושות, ותכופות מזדהה. יופי של בלוג.

    מאוד אהבתי את הפוסט הזה וגם את התגובות עליו, לרבות הקטע של "לקפוץ להורים" שהזכירה ניקול והמחשבות של דניאל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה בעולמות מקבילים, וממליצה לעבוד בחצי משרה עם המקומיים מניסיון – למרות שזה יבליט את השונות). אבל בעיקר רציתי להגיב לעניין הילדים.

    הבן שלי היה בן 6 כשבאנו לחיות פה. גם אצלנו אל ההי ברור לכמה זמן (ובעלי אנגלי). הבן שלי כבר איש צעיר – הוא סיים אוניברסיטה לפני שנה. בשנה שבה הגרנו לפה הוא דיווח לכולם שהוא ישראלי. כשהערתי שהוא גם חצי אנגלי, הוא ענה שהוא מה שהוא בוחר להיות. וכך היה. כשפגש בני מהגרים אחרים שהעדיפו להסתיר את תרבות המקור (סין, יפן, בנגלדש)הוא התפלא, אמר שהוא גאה שהוא ישראלי והיה דווקא רוצה לדעת יותר גם על התרבות שלהם.

    כיום הוא רואה את עצמו במידה רבה כאנגלי (האנגליות שלו בולטת בעיניו כשהוא בארץ) אבל הוא עדיין מרגיש ישראלי מעל לכל. הוא שמר על קשר דרך הביקורים בארץ וגם יצר שם קשרי ידידות חדשים. הוא קרא תמיד הרבה על ישראל והתעניין. כיום הוא גם פעיל פוליטית בענייני ישראל ועדיין מציג את עצמו כישראלי (גם בטיולים בארצות אחרות). ומכיוון שהביקורים בארץ תמיד היו כאלה כייפים, הארץ עדיין מתקשרת אצלו לכיף גדול, מקום של חופש. הוא תמיד אמר שכשיסיים ללמוד יעבור לחיות בה.

    העניין הוא, שלמרות האהבה שלו לארץ והמחויבות הרגשית אליה, שבה בחר (ואולי גם קצת בגלל שטיפת מוח מצדנו?..) כיום לא נראה שהוא יחיה בה. למה? כי הוא גדל פה באנגליה, כי הוא למד פה, הוא פיתח פה קשרים חברתיים אמיצים וגם או אולי בעיקר כי פה יהיה לו יותר קל לפתח קריירה בתחום שלו (מלחין).

    הסיפור אצל חברים אחרים שלי שחיים בגולת אנגליה והילדים הם מין אנגלים-ישראלים הוא זהה.

    ולכן מה שאני מציעה הוא שאם יש מחשבות רציניות על חזרה לארץ, עדיף עכשיו מאשר אחר כך.

    • מאת ברלינרית:

      אירית יקרה,
      תודה על התגובה המושקעת. לא קל לי לקרוא את הדברים… את בעצם נותנת לי סוג של הצצה לעתיד אפשרי, שאני יכולה לחוש אותו באינטואיציה, אבל באופן טבעי מדחיקה אותו רוב הזמן. העניין הוא שכדי לענות באופן מלא אני בעצם צריכה לכתוב פוסט נוסף – למה זה לא קל? מה הדבר שמפחיד כל כך בכך שהילדים שלנו לא ירצו לחיות בארץ? איך נראים המאזניים בין מה שאנחנו מעניקים להם לעומת מה שאנחנו "גוזלים" מהם? מה בכלל המשמעות של להגדיר את עצמך כ"ישראלי"? ועוד ועוד.
      אגב, אולי רק נדמה לי, אבל אני לא מזהה צער בדברייך. נראה שאת פשוט מקבלת את המציאות כפי שהיא. אם היית יודעת איך הדברים יתפתחו האם היית חוזרת מוקדם יותר? האם את נשארת היום בגלל שאם תחזרי תהיי רחוקה ממנו? את כמובן לא חייבת להשיב אם אלה שאלות אישיות מדי.

      • מאת סיון:

        סקרנת אותי עכשיו. מה באמת מפחיד בזה שהילדים לא ירצו לחיות בארץ? הרי לא זו בדיוק הבחירה שעשיתם גם אתם? אם להסתכל על זה באופן קצת קר וקצת פחות סנטינטלי- למה בכלל הילדים אמורים לרצות לחיות בישראל בבוא הזמן? הרי חייהם נבנים במקום אחר

        • מאת ברלינרית:

          רציונלית, את לגמרי צודקת. אבל כמו שאירית ציינה, הדברים האלה לא בדיוק רציונליים. זה בהחלט שווה מחשבה וכתיבה נפרדות, מבטיחה פולו-אפ :)

      • מאת אירית:

        השאלות שהעלית הן השאלות ששאלתי את עצמי אינספור פעמים במהלך השנים, ואני אשמח לקרוא פוסט(-ים) על המחשבות שלך בנושא. את גם יכולה לכתוב אלי ישירות אם את רוצה.

        סליחה שהבהלתי אותך. כדי לאזן קצת את הדברים, אני יכולה להגיד שבדיעבד ברור לי כיום שעצם החשיפה לשני העולמות וההשוואה התכופה ביניהם, הביאה לצאצא רווח אדיר, שיש לו ביטוי בהרבה מישורים. ולשאלת המאזן של רווח והפסד – לעולם לא תהיה דרך למדוד. הרי אם היינו נשארים בארץ הוא היה היום מישהו אחר, ולא הבחור הנהדר, האנגלי עם שפיצים ישראליים, שהוא. גם עדיין לא לגמרי ברור למה בעצם היתה חשובה לי הישראליות שלו, ולמה באיזה שהוא מקום, ובניגוד למה שאני חושבת ומאמינה, הייתי רוצה שלילדים שיהיו לו יום אחד תהיה איזו שהיא זיקה לישראליות (הסיכוי כמובן קטן). האם זה לא יותר מקטע אבולוציוני שקשור בצורך שלנו בהמשכיות? או שזה קטע שהוא יותר אופייני לישראלים?

        ההחלטה שלו לא לחיות (בשלב זה) בארץ נבונה ונכונה, ובכל זאת, בניגוד להיגיון, היא כן ציערה – והכי מדהים – הפתיעה אותנו. חוץ מזה, הורה ישראלי לא בקלות משאיר את הילד שלו (גם כשהוא כבר איש) בארץ אחרת, ולכן מעבר לעניין הזהות, זה משנה בפעם הראשונה באופן עובדתי את ההרגשה שפשוט אפשר לחזור כשרוצים. אני עדיין לא פוסלת לגמרי את האפשרות שנחזור בלעדיו, אבל כרגע היא מזעזעת אותי וקשה לדמיין איך זה ישתנה.

        ולשאלת השאלות – האם הייתי פועלת אחרת אילו ידעתי איך הדברים יתפתחו? אולי, ואם כן אז בעיקר בשנים הראשונות. ככל שהזמן חולף זה יותר ויותר מסובך. העניין הוא שממילא כולנו מחליטים לעשות מה שנראה הכי נכון באותו הזמן על סמך הנתונים שיש בידינו. אז אם היה יותר נכון לנו להיות פה באותו הזמן, אולי זה מה שהיינו עושים ממילא.
        ומצד שני – הנה, הרגשתי צורך להזהיר אותך…

        • מאת ברלינרית:

          תודה אירית, נגעת בנקודות שמאוד מעסיקות אותי, ואני מעריכה את הכנות והבהירות שלך.
          כרגע אני לא מרחיבה, אבל אני מקווה שנמשיך את הדיון המרתק בנושא בקרוב.
          לילה טוב :)

  6. מאת מרקו:

    מעניין.
    מעורר מחשבה. האם הקשר הווירטואלי שאני מקיימת עם חברים בארץ שונה מזה שאת מקיימת איתם בחו"ל. זה כמו לגור בת"א – האופציה לצאת קיימת אבל המימוש שלה הוא מינימלי.
    מטריד. כי מדהים עד כמה השתלבת מהר עד כדי כך שהילדים עשויים להיות הסיבה לחזרתך. האם גם הגרמנים מרגישים שאת חלק מהם? מגרמניה? האם יש געגועים לארץ שהם לא געגועים למשפחה?

    • מאת ברלינרית:

      תודה מרקו. העובדה שציינתי את הילדים כסיבה אפשרית לחזרה אינה באה כלל וכלל להעיד על כך שאני כבר או עומדת להיות "חלק מגרמניה" או "חלק מהגרמנים". אולי דווקא משום שהזהות שלי מעוצבת וחזקה, בסופו של דבר חיים במקום אחר לא נתפשים בעיניי כיום כמו דבר כל כך דרמטי. זה מתחבר למה שכתבתי: במובנים מסוימים העולם הווירטואלי מאפשר לי לחוות חיים חדשים מבלי לוותר על חלקים משמעותיים בזהות שלי (בראש ובראשונה היכולת להתבטא בצורה שמספקת אותי, מה שעדיין לא מתאפשר לי בגרמנית, וספק אם אי פעם יתאפשר). לעומת זאת, הזהות של הילדים (וממש לאו דווקא הזהות הלאומית, אלא במובנים רחבים של תרבות, שפה, חברים, משפחה), מתעצבת כאן ועכשיו. וזה אולי מה שמפחיד כל כך – הפערים שעלולים להיווצר, העובדה שבהחלטה אחת שלנו אנחנו למעשה מקבלים המון החלטות עקיפות על חיינו וחיי ילדינו, כאלה שלא בהכרח התכוונו לקבל. זה כמובן נכון להחלטות הוריות באשר הן, אבל זה מתחדד מאוד בהקשר הזה.
      אני לא יכולה לדווח על געגועים "לארץ" במובן של געגועים "למולדת". הגעגוע, אם מגיע, הוא נקודתי: ארוחת שישי אצל ההורים, שמש נעימה בחורף, כאלה.

  7. אני מסכים עם הניתוח שלך ויותר מזה. יכול להיות שהאינטרנט מקשה על ההתאקלמות בסביבה החדשה (נשמע הגיוני) אבל גם כמי שמעורה בחברה ובתרבות הגרמנית, לא הייתי שורד כאן אלמלא החיבור לארץ, מבחינה אישית ותרבותית כאחד (כאחת?). טכנית, הייתי יכול לחיות כאן חיים מלאים. אבל פנימית, הייתי מרגיש עקור ולא נטוע.

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה