יש משהו שתמיד מרגיש לי קצת הזוי בהפגנות. אולי זה הפער בין תחושת חוסר הפרקטיות שלהן לבין פוטנציאל שינוי המציאות שלהן, הדמיון הנדרש כדי להאמין בכך שחבורת אנשים נושאי שלטים יכולה באמת להשפיע. ואולי זה הדי-אן-אי של עורכת החדשות שבי, שכופה עלי תמיד לראות את הדברים גם מהצד. הפגנות קטנות מאתגרות יותר מהפגנות גדולות, משום שהן לא מאפשרות להיבלע בהמון, מבליטות את הפער בין המפגינים לכל מי ומה שסביבם. ההמחשה טובה ביותר לכך הן ככל הנראה הפגנות של איש אחד, שהן לעתים קרובות פתטיות ועוצמתיות בו זמנית. ולמרות הכל, העובדה שהפגנות בכל זאת מחוללות מהפכות אמיתיות אי שם בעולם, גם אם לא באופן תדיר, היא כנראה סוד כוחו של המדיום, הפוטנציאל התיאורטי המרומם את רוחם של מפגינים באשר הם.


בתחילת הדרך - ליד השוק הטורקי ב-Maybachufer

הפגנה ברליןone, two, three, four-we don't want another war! Eins, zwei, drei, vier-we don't want to live in fear
המשך קריאה »