הכירו את שפיץ – המגזין העברי הראשון בברלין

הזמן קצוב. עוד מעט הבית יתעורר, המזוודות ייסגרו (לא לפני שיוכנסו אליהן 50 קרנפים שממתינים עד הרגע האחרון במקרר, בלעדיהם אין לנו מה להראות את פרצופנו), המונית תגיע – ובתוך כמה שעות נהיה כבר בקיץ אמיתי, כנראה שאמיתי מדי. קיץ ראשון שלנו בתל אביב זה שלוש שנים. הזמן טס כשנהנים. בפברואר חגגנו יומולדת חמש לשחר, שהגיע לכאן בן שנתיים וחצי. למאותגרי חשבון: המשמעות היא שהוא חי כבר יותר זמן בברלין מאשר בתל אביב. נוסע לסאמר סקול ב"אשכולית". אבל רגע, זה לא לעכשיו.

מגזין ברלין


לפני שאני נעלמת שוב לזמן מה, רציתי לעדכן אתכם על "שפיץ" – מגזין מודפס בעברית שיוצא לאור היום בברלין ופונה בעיקר לישראלים שחיים בעיר אבל גם למבקרים בה. כנהוג במחוזותיי, זהו עוד פרויקט שכותרתו "never say never". כי הרי בעצם אני מאלה שנפרדו מהפרינט כבר מזמן. גם מקצועית וגם צרכנית. מה זה הדבר הזה שמישהו מחליט בשבילי מה לקרוא? ואין קישורים? וזה לא מתעדכן? ואי אפשר לשתף? ולהגיב? מי צריך את זה?! אז זהו, שלפעמים יש נסיבות מיוחדות.

יש כבר כמה וכמה בלוגים, אתרים ועמודי פייסבוק שמיועדים לישראלים החיים בברלין, אבל מגזין לא היה. ועכשיו יש. מה שמוביל אותי ל"לעולם לא" השני. המגזין יוצא לאור בתמיכת חב"ד ברלין. מי שמכיר אותי (ואפילו מי שרק קצת קרא כאן), יודע שאין חיבור בלתי הומוגני מזה. זאת היתה התלבטות קשה. אני יודעת שכמה מחבריי יותר מירימו גבה. אבל לאחר כמה ישיבות "בעד ונגד" (כמו שמאיה לימדה אותי), הבעד ניצח. בקצרה: הובטח לי חופש פעולה; התמיכה של חב"ד שקופה ויופיע גילוי נאות בכל פעם שיהיה צורך; מכיוון שאני ממספידי הפרינט, אני לא מאמינה שיש היתכנות כלכלית אמיתית למגזין *מודפס*, *בעברית*, *בברלין*. מכאן שהדרך היחידה לעשות זאת היא בתמיכה חיצונית. ובמובנים רבים אני מעדיפה תמיכה של גוף שהאג'נדה שלו ברורה, מאשר מו"לים שעבדתי עבורם בעבר שלעתים קרובות לא היה לי מושג מה האינטרס שלהם בבואם להנחית עלי אייטמים. ואם בכל זאת ארגיש בשלב מסוים שאני נאלצת לעשות שקר בנפשי, תמיד אפשר לפרוש. בהזדמנות עוד ארחיב, לא כשהמונית נושפת בעורפי. עוד כמה שאלות ותשובות מופיעות כאן, מעין "דבר העורכת" שמופיע בתחילת הגיליון הראשון:


מגזין ברלין

 


לשמחתי הרבה הצלחתי להלהיב עוד חבורה שלמה של אנשים מוכשרים שבלעדיהם הגיליון הראשון לא היה יוצא לאור: המעצב המהמם אשר וולך; הכותבים יואב ספיר, סיון שביט, שירה סברדלוב, חנה יגר ותומר דותן; הצלמת אילה רייפן; והאמנית אביטל יומדין, שאחראית לאיור השער. ומגיעה תודה גם ליהודה טייכטל על האמון המלא שנתן בי.

את הגיליון הראשון המלא ניתן לראות כאן (זה קובץ של כ-5 מגה, המתינו עד שייטען כולו אחרת זה ייראה משובש). מקווה שתהנו.

אתם מוזמנים להצטרף לעמוד הפייסבוק הטרי של שפיץ (וכמובן לעמוד של ברלינרית אם עדיין לא עשיתם זאת).

להתראות :)

 


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

18 תגובות בנושא “הכירו את שפיץ – המגזין העברי הראשון בברלין”

  1. מה אגיד, כל הכבוד לך, כבר אני רואה כמה איכותי זה וכמה איכותי כל מה שאת נוגעת בו.
    לעצם העיניין, זה עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש המונח "קהילה ישראלית בברלין" וגם על זה אפשר להגיד never say never.
    מתגעגים אליכם ושמחים שניפגש בקרוב.
    דניאל

  2. יוזמה ברוכה ומסקרנת, ועשויה בקפידה ובמקצועיות. היא עשוייה לתרום רבות להתפתחות והתמסדות של אותה קהילה ישראלית כאן. ועם כל הכבוד למדיומים האינטרנטיים (ויש כבוד), יש משהו בדבר דפוס – ובעצם בכל דבר מוחשי- שמרגש עוד יותר. שיהיה בהצלחה!
    איתי דבורי

  3. מעניין. מצד אחד, עוזבים את הארץ כדי לחיות בברלין (שהיא במידה כזו או אחרת ההיפך מהארץ?), מצד שני – בסופו של דבר, מביאים את הארץ לברלין.

      1. אכן, זה בהחלט אופייני, ויש לכך דוגמאות רבות גם בארצנו.
        זה לא רק אופייני, אלא גם טבעי, עד כדי כך שזה קורה אפילו לגבי מהגרים שעזבו את ארצם לא מתוך אילוץ וכפייה אלא מתוך בחירה, ולעיתים אף מתוך רצון מובהק להתרחק מתרבותה (אם כי יודגש כי באמירה זו אינני מתייחסת חלילה דווקא לישראלים שבברלין, אלא זוהי סתם אמירה כללית ביותר).

  4. שאפו על המקצועיות והמקצוענות. היוזמה מבורכת והתוצאה מרשימה ומכובדת.

    ועם זאת, מצטער, לא מצליח להשתחרר מתחושת האי-נוחות שאוחזת בי לנוכח "צפירת הארגעה" לקוראים, גם בגוף המאמר וגם ב"דבר העורכת", שכאילו באה לומר להם "רילקס אחים שלי… חב"ד רק יתקתקו לנו את המימון… זה עוד לא אומר שגם ניתן להם לדחוף לנו פה יהדות…"

    לדעתי מי שמתיימר להוות "זירה עדכנית ורלבנטית של הקהילה הישראלית בברלין על קולותיה וגווניה השונים", ראוי לו לקחת בחשבון שבאותה קהילה יש וודאי גם לא מעט "קולות וגוונים" שלא ממש מתעקשים להתכחש ליהדותם ולשורשיהם או לראות בחב"ד איום קיומי וסכנה לחופש שלהם, ועדיין נתפשים בעיני עצמם כעדכניים ורלבנטיים…

    תהנו בארץ חמדת אבות. אין עליה כשמגיעים אליה על תקן של מבקרים.

    1. תודה רבה מוטי. ותתפלא, אני מסכימה בהחלט. הכוונה ממש לא היתה שחב"ד רק "יתקתקו את המימון", וכאשר אני כותבת "קולות וגוונים" אני בהחלט מתכוונת גם ליהדות ונושאים שקשורים בה. הגיליון הבא ייצא בספטמבר, לקראת "החגים", ואין לי בכלל ספק שתהיה בו התייחסות או אפילו התייחסויות לנושא. יחד עם זאת, התחושה שלי לפחות היא שרוב הישראלים שמגיעים לברלין בכל זאת מתאפיינים באיזושהי סלידה כוללת מדת, לפחות זו הממסדית, ובטח מהתערבות הדת בפוליטיקה הישראלית. אמיר מישראייר שהתראיין לכתבה על הקבוצה בפייסבוק אף הרחיק לכת יותר ממני ואמר שהוא מרגיש שרובם משתייכים לשמאל הישראלי. יש שיגידו שהם רק רועשים יותר, אין לי דרך לבדוק זאת. בכל אופן, אל הקהל הזה פונה ההבהרה בנושא עצמאות תכני המגזין. ואם תרצה להבין עד כמה היא חשובה, אני מזמינה אותך לקחת נשימה עמוקה ולצלול לדיון הזה: https://www.facebook.com/groups/135888136157/10150867438866158/ הוא מבהיר כמה גדול פוטנציאל החשדנות והעוינות

    2. אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שמי שישן עם כלבים וכו' – וזה דווקא לא בקשר למקור המימון, אלא לסוג האנשים שכותבים במגזין.

  5. הרעיון היצירתי הו בעיני בשורה שרק אנשים עם אמונה ויכולת לחלום לראות את הנולד לעשות את כל שביכלתם כדי לקדם את היוזמה מדובר בתחום משלים ומחבר אל הארץ ומונע התרחקות או ניתוק ממנה עלו והצליחו

  6. רק רציתי לומר שאפו – אתמול קיבלתי אתהמגזין בדואר וזה נראה ונקרא מצויין – ריספקט- נמתין לספטמבר למהדורה הבאה

  7. כיוון שבני יושב שם כבר שנה שלישית (ודרך אגב, שונא את החורף הקר) מעוניינת
    להתעדכן. התרשמתי מהיוזמה, קראתי עלייך ב"הארץ" בסופ"ש.
    איך אפשר לדבר איתך, טל? תוכלי להשאיר כתובת מייל? תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *