ארכיון לחודש מרץ, 2013

והכי חשוב (כותרת זמנית)

לעקוב אחרי אתרי חדשות כדי להיות בעניינים במה שהולך בארץ

וגם לקרוא בלוגים, כמובן

וכתבות ארוכות מדי שחייבים

וקצת בגרמנית – לדעת מה קורה כאן מסביבי

וספרים


לענות על אימיילים


לעשות יחסי ציבור לגיליון הנוכחי

וגם לתכנן כבר את הבא

טלפונים

פגישות

וחייבים גם אתר


לענות על אימיילים


לקנות אוכל בריא

להכין אותו

לדאוג שהילדים יאכלו ממנו

להשקיע בזוגיות

ובהורות (רשימה נפרדת)

ובקשרים עם המשפחה שם

ועם החברים שם

אבל גם לטפח קשרים חדשים כאן


לענות על אימיילים


לנקות את הלשון

וגם קיסם דנטלי

וקרמים

לרוץ (והכי טוב גם לחזור לעשות יוגה ולשחק כדורסל)

לחזק את שרירי הבטן ורצפת האגן

והפלטשקעס

לקחת ברזל

ואולי גם ויטמין די

ללמוד לשים אייליינר נוזלי

להוריד שערות מהרגליים


לענות על אימיילים


לצפות בסדרות ובסרטים שכולם מדברים עליהם

אבל גם בהפקות דוקומנטריות אזוטריות

ובקולנוע גרמני

אה, כן, לעבוד על הגרמנית, דחוף


לענות על אימיילים


להיות בהווה

אבל גם להציב מטרות לעתיד

– הקרוב והרחוק

ואולי מדיטציה?

לנגן בפסנתר

ללכת להופעות מדי פעם

להכיר מקומות חדשים בברלין

ובגרמניה

וחייבים גם להספיק לראות משהו מאירופה כל זמן שאנחנו כאן

אה, ויש את העניין הפעוט הזה של לנסות להתפרנס כדי לממן את כל זה


לענות על אימיילים


הנהלת חשבונות

בירוקרטיה

לשכתב להיא

ולערוך להוא

ולארגן את התמונות

ולשלוח אותן

ומה עם הדוקומנטרי?


לענות על אימיילים



לעקוב אחרי הפיד בפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם

ולעבוד בלייצר תדמית פיקטיבית כאילו אני מספיקה הכל


והכי חשוב:

לפרסם סוף סוף פוסט בברלינרית


ברלין ברלינרית

 

 

 

 

 

 

שפיץ יוצא לדרך חדשה + גיליון מס' 4

הפוסט הזה הוא בעצם תוספת אישית ל"דבר העורכת" של שפיץ 4. תחילה, הכותרת: אחרי שלושה גיליונות שיצאו לאור בתמיכת חב”ד ברלין, החל מגיליונו הרביעי, שפיץ הוא מגזין עצמאי לחלוטין. במילים אחרות, לראשונה בחיי אני מתפקדת גם כמו"ל. וכשאני אומרת מו"ל, אולי עולות לכם בראש תמונות של נוני מוזס, או של עמוס שוקן, או אם לנקוט לשון מקומית – אקסל שפרינגר. אז זהו, שלא. כל כך כל כך לא. נסו להחליף את התמונות האלה עכשיו בתמונה הבאה: אני, מכוסה בבגדים הכי חמים שלי מכף רגל ועד ראש, יוצאת ל"אביב" המושלג והקפוא של ברלין באחד הערבים האחרונים, אחרי שהילדים הלכו לישון, ומחלקת את גיליונות שפיץ החדשים למנויים שבאיזור המיקוד שלי. הייתי רוצה לכתוב שעשיתי זאת כדי "להכיר מקרוב את הקוראים", אבל האמת היא שהמטרה היתה לחסוך קצת בעלויות הדואר. ואחרי שעה וחצי שבהן הספקתי להגיע לפריסה האדירה של עשר כתובות, אני חושבת שהבנתי דרך הרגליים עוד זווית של גסיסת הפרינט. מצד שני, ככל שהסיטואציה היתה הזויה, היא גם היתה כיפית. מסוג החוויות שבתל אביב היו אולי גורמות לתחושת אפסות והשפלה, אבל כאן בברלין הן מרגישות לא רק לגיטימיות, אלא אפילו מלאות חן.

 

שפיץ spitz 4 ברלין מגזין עברי

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

אז מי לעזאזל מקים מגזין מודפס בימים אלה? מסתבר שאני. ככה יצא. ואפילו הצלחתי לממן את עלויות הגיליון הנוכחי באמצעות מודעות ושיתופי פעולה. אבל האם יש היתכנות כלכלית לסיפור הזה? זה שאין מדובר בסטרטאפ זה ברור (אם כי היחס בין כמות העבודה ל<אין>תגמול מאוד מזכירים לי את ימי הסטרטאפים שלי). אבל השאלה היא אם אפשר להגיע לאיזושהי פרנסה. האמת היא שאני לא בטוחה (טוב, כרגע אני גם לא בטוחה עוד כמה זמן בכלל נהיה בברלין, אבל על זה אולי כדאי שנדבר שוב כשהשלג יימס והטמפרטורות יעלו מעל האפס). אבל אני כן בטוחה שיש הצדקה תוכנית לקיום המגזין, ושאנשים מגיבים אליו בשמחה ובהתלהבות, ושאני נהנית מהעשייה, ושבשלב הזה יש משמעות גם מבחינת הקוראים וגם מבחינת המפרסמים לכך ששפיץ הוא לא רק "עוד אתר" ברשת (אם כי הוא יהיה גם אתר ממש בקרוב: spitzmag.com)

כמובן שהרפתקאה מטורללת שכזאת לא יכולה להתאפשר ללא תמיכה ועזרה של לא מעט אנשים, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות להם מעומק הלב: לחברי יואב ספיר, שעשה את החיבור הראשוני עם חב"ד, כותב בקביעות שני מדורים במגזין ותמיד מוכן לעוץ עצה; לרב יהודה טייכטל ולרב שמואל סגל על תרומתם לעצם לידת המגזין ועל כך שכיבדו את רצוני לצאת לעצמאות; לחברי היקר, המוכשר והתומך בועז ארד, שתרם לגיליון כמה צילומים משובחים, כולל צילום השער; למעצב המהמם אשר וולך; למיקי ריס, גם צלמת וגם כותבת, שמתגייסת תמיד לעזור בשמחה; לאריאל מואטי בעל עיני הנץ, שהתנדב להגיה את המגזין; לנשמה הטובה אסף דבורי, שדואג ששפיץ יופץ ברחבי ברלין; לרוני שני, שנכנסה לחיי רק לא מזמן אבל כבר עתה אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מסתדרת בלעדיה; לחנה יגר, שהאמינה שיש מקום למגזין עברי בברלין כשאני עוד הייתי סקפטית (עוד באירופה), והפכה לכותבת מרכזית בשפיץ; לשירה סברדלוב חברתי היקרה, שגם תרמה מכישרונה וגם תומכת מהצד; לכותבים הנהדרים תומר דותן, עידו פורת ויונתן ויצמן; למאיירת הבית, אביטל יומדין; למפרסמים שנתנו אמון בשפיץ למרות שהוא בתחילת דרכו; וכמובן לקוראים ששולחים תגובות מפרגנות וגם מעבירים את השמועה הלאה. ואחרון חביב לאולף, שמתפקד כחד-הורי בימים של הסגירה, שחותך בזריזות וביעילות עם סכין יפנית את המדבקות של הכתובות כשאני כבר על סף התמוטטות עצבים מול המדפסת, שמספר לכולם על שפיץ כאילו הקמתי את הניו יורק טיימס לפחות, בקיצור – הבן זוג הכי תומך ואוהב שיכולתי לבקש (טוב, נהיה קצת אוסקר כאן, סליחה אם נסחפתי).

כרגיל, אתם מוזמנים לאהוב את שפיץ בפייסוש,  וגם לספר עליו לחברים.

תודנקה :)

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

 

צופן הגרמניות

פורסם במקור במגזין שפיץ

אם הייתם מתבקשים לדרג את תחושת הנוחות שלכם בגרמניה בין 1 ל-10, איפה הייתם ממקמים את עצמכם? זו השאלה שאיתה פותח טים רידל את הסדנה “להבין את גרמניה”. רידל הוא המייסד והמנהל של חברת Interpool, העוסקת בגיוס בינלאומי של עובדים – וגם בפתרון האתגרים הבין-תרבותיים שנוצרים כתוצאה מכך. כדי להשיב על השאלה, מתבקשים הנוכחים בסדנה – ברלינאים מיוון, הודו, רומניה, ארה”ב, ספרד, סין, רוסיה וישראל – להתמקם בחצי גורן שהקצה השמאלי המדומיין שלו מייצג את מספר 1 – “מרגיש מאוד לא בנוח”, והקצה הימני המדומיין שלו מייצג את מספר 10 – “מרגיש לגמרי בבית”. בפועל, המשתתף שמרגיש הכי בנוח, ממקם את עצמו על 8-9, והמשתתפת שמרגישה הכי לא בנוח ממקמת את עצמה על 3.5 (שניהם ישראלים, אגב). כך שהרוב אי שם באמצע. רידל ושותפתו להנחיה, אן היידוק, מבקשים מכל אחד ואחת לנמק את המיקום שבחרו, אבל בשלב הזה כולם עדיין די מאופקים. רק בהמשך ירווח לכולם לגלות, שרידל והיידוק אומרים בחופשיות את כל מה שהמשתתפים התאמצו קודם לכן לנסח בדיפלומטיות.

רידל (43), נשוי (לגרמנייה) ואב לארבעה בנים בגילאי 6 עד 13, נולד במינכן, ובילדותו נדד עם משפחתו בין ברלין, מינכן ובון. בגיל 16 חי במשך שנה בארה”ב, ולדבריו היתה זו עבורו נקודת ההתחלה של הלמידה הבין-תרבותית. בהמשך למד מדעי המדינה ומשפטים, כתב את עבודת המסטר שלו בירדן, ואחרי שצבר ניסיון ניהולי בכמה פרויקטים בינלאומיים ובין-תרבותיים, החליט להקים חברה שתסייע לארגונים בגיוס כוח אדם רב-לאומי. עם הזמן הבין את הקשיים התרבותיים הכרוכים בשיתופי פעולה בינלאומיים, וכיום החברה שלו מתמחה גם באימון ובייעוץ בין-תרבותי בקבוצות, וגם אחד על אחד.

רידל. צילומים: Kay Siegert
רידל. צילומים: Kay Siegert

החדשות הטובות הן שכל תחושת אי-נוחות, מבוכה או תסכול שאתם מכירים כמהגרים בגרמניה, רידל כבר תרגם לאינפוגרפיקה במצגת שלו. במילים אחרות, אם חשבתם שהמצאתם משהו, או שאתם לבד במערכה – טעיתם, ובגדול. אבל לפני שצוללים לקשיים הספציפיים של תקשורת ובניית מערכות יחסים עם גרמנים, חשוב להבין את התפיסה שמנחה את רידל, שלפיה שלושה ממדים משפיעים על תקשורת בין-תרבותית: האישיות של האנשים המתקשרים, הסיטואציה הספציפית שבה הם נמצאים, והתרבות שממנה הם באים. כל מפגש מכיל פוטנציאל תבערה שרידל משרטט כמעגל: (1) התנהגות כלשהי של האדם השני, (2) נתפסת על ידינו כ”מעצבנת”, (3) אנחנו מעניקים לה פרשנות מסוימת, (4) ומגיבים באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלנו. כאן מתחיל המעגל כמובן מחדש, אך הפעם האדם שמולנו הוא שתופס את ההתנהגות שלנו כ”מעצבנת”, מעניק לה פרשנות מסוימת ומגיב באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלו, וחוזר חלילה. את המעגל הזה, על פי רידל, ניתן לשבור רק אם נטיל ספק בפרשנות הראשונית שלנו. כלומר, המפתח הוא לקיחת אחריות. לקיחת אחריות, על פי רידל, היא גם מה שמבדיל בין “סטריאוטיפים”, שנוטים לדבריו להיות שטחיים, סובייקטיביים, שיפוטיים; לבין “סטנדרטים תרבותיים”, שלוקחים בחשבון רקע היסטורי ונסיבות, ומזמינים התבוננות והשוואתיות. אם לנסח זאת בקצרה – סטריאוטיפים הם הרסניים, בעוד שסטנדרטים תרבותיים הם בונים.

המשך קריאה »