שפיץ יוצא לדרך חדשה + גיליון מס' 4

הפוסט הזה הוא בעצם תוספת אישית ל"דבר העורכת" של שפיץ 4. תחילה, הכותרת: אחרי שלושה גיליונות שיצאו לאור בתמיכת חב”ד ברלין, החל מגיליונו הרביעי, שפיץ הוא מגזין עצמאי לחלוטין. במילים אחרות, לראשונה בחיי אני מתפקדת גם כמו"ל. וכשאני אומרת מו"ל, אולי עולות לכם בראש תמונות של נוני מוזס, או של עמוס שוקן, או אם לנקוט לשון מקומית – אקסל שפרינגר. אז זהו, שלא. כל כך כל כך לא. נסו להחליף את התמונות האלה עכשיו בתמונה הבאה: אני, מכוסה בבגדים הכי חמים שלי מכף רגל ועד ראש, יוצאת ל"אביב" המושלג והקפוא של ברלין באחד הערבים האחרונים, אחרי שהילדים הלכו לישון, ומחלקת את גיליונות שפיץ החדשים למנויים שבאיזור המיקוד שלי. הייתי רוצה לכתוב שעשיתי זאת כדי "להכיר מקרוב את הקוראים", אבל האמת היא שהמטרה היתה לחסוך קצת בעלויות הדואר. ואחרי שעה וחצי שבהן הספקתי להגיע לפריסה האדירה של עשר כתובות, אני חושבת שהבנתי דרך הרגליים עוד זווית של גסיסת הפרינט. מצד שני, ככל שהסיטואציה היתה הזויה, היא גם היתה כיפית. מסוג החוויות שבתל אביב היו אולי גורמות לתחושת אפסות והשפלה, אבל כאן בברלין הן מרגישות לא רק לגיטימיות, אלא אפילו מלאות חן.

 

שפיץ spitz 4 ברלין מגזין עברי

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

אז מי לעזאזל מקים מגזין מודפס בימים אלה? מסתבר שאני. ככה יצא. ואפילו הצלחתי לממן את עלויות הגיליון הנוכחי באמצעות מודעות ושיתופי פעולה. אבל האם יש היתכנות כלכלית לסיפור הזה? זה שאין מדובר בסטרטאפ זה ברור (אם כי היחס בין כמות העבודה ל<אין>תגמול מאוד מזכירים לי את ימי הסטרטאפים שלי). אבל השאלה היא אם אפשר להגיע לאיזושהי פרנסה. האמת היא שאני לא בטוחה (טוב, כרגע אני גם לא בטוחה עוד כמה זמן בכלל נהיה בברלין, אבל על זה אולי כדאי שנדבר שוב כשהשלג יימס והטמפרטורות יעלו מעל האפס). אבל אני כן בטוחה שיש הצדקה תוכנית לקיום המגזין, ושאנשים מגיבים אליו בשמחה ובהתלהבות, ושאני נהנית מהעשייה, ושבשלב הזה יש משמעות גם מבחינת הקוראים וגם מבחינת המפרסמים לכך ששפיץ הוא לא רק "עוד אתר" ברשת (אם כי הוא יהיה גם אתר ממש בקרוב: spitzmag.com)

כמובן שהרפתקאה מטורללת שכזאת לא יכולה להתאפשר ללא תמיכה ועזרה של לא מעט אנשים, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות להם מעומק הלב: לחברי יואב ספיר, שעשה את החיבור הראשוני עם חב"ד, כותב בקביעות שני מדורים במגזין ותמיד מוכן לעוץ עצה; לרב יהודה טייכטל ולרב שמואל סגל על תרומתם לעצם לידת המגזין ועל כך שכיבדו את רצוני לצאת לעצמאות; לחברי היקר, המוכשר והתומך בועז ארד, שתרם לגיליון כמה צילומים משובחים, כולל צילום השער; למעצב המהמם אשר וולך; למיקי ריס, גם צלמת וגם כותבת, שמתגייסת תמיד לעזור בשמחה; לאריאל מואטי בעל עיני הנץ, שהתנדב להגיה את המגזין; לנשמה הטובה אסף דבורי, שדואג ששפיץ יופץ ברחבי ברלין; לרוני שני, שנכנסה לחיי רק לא מזמן אבל כבר עתה אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מסתדרת בלעדיה; לחנה יגר, שהאמינה שיש מקום למגזין עברי בברלין כשאני עוד הייתי סקפטית (עוד באירופה), והפכה לכותבת מרכזית בשפיץ; לשירה סברדלוב חברתי היקרה, שגם תרמה מכישרונה וגם תומכת מהצד; לכותבים הנהדרים תומר דותן, עידו פורת ויונתן ויצמן; למאיירת הבית, אביטל יומדין; למפרסמים שנתנו אמון בשפיץ למרות שהוא בתחילת דרכו; וכמובן לקוראים ששולחים תגובות מפרגנות וגם מעבירים את השמועה הלאה. ואחרון חביב לאולף, שמתפקד כחד-הורי בימים של הסגירה, שחותך בזריזות וביעילות עם סכין יפנית את המדבקות של הכתובות כשאני כבר על סף התמוטטות עצבים מול המדפסת, שמספר לכולם על שפיץ כאילו הקמתי את הניו יורק טיימס לפחות, בקיצור – הבן זוג הכי תומך ואוהב שיכולתי לבקש (טוב, נהיה קצת אוסקר כאן, סליחה אם נסחפתי).

כרגיל, אתם מוזמנים לאהוב את שפיץ בפייסוש,  וגם לספר עליו לחברים.

תודנקה :)

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

 

7 תגובות

  1. וואו. אין הרבה בני ובנות אדם שהיו יכולים לעשות מה שאת עושה באיכות שאת עושה. כל הכבוד לך.
    אגב, הפתעת אותי עם משפט אחד כאן…

    1. טיפה נסחפת יקירי, אבל תודה! ואני חושבת שאני יודעת איזה משפט הפתיע אותך ;)

  2. הפרינט מת הפרינט חי, כן סטארטאפ לא סטארטאפ,
    כשהציר המרכזי הוא משמעות (לך ול"אחרים"), ועושה רושם שזה הספור,
    וכשזה בא עם פרופורציות והומור (כן, גם הומור עצמי) –
    אין מענג מזה.

להגיב על הדוד חני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *