רגע לפני הצלילה לתיבת האינבוקס העולה על גדותיה אחרי כמעט שבוע של הזנחה, פעולה שאין ממנה חזרה במובן של שחזור התחושות שקדמו לה, ברור שאין זה המעשה הנכון להקדיש זמן לכתיבת פוסט. אבל דווקא משום שלא מדובר בצעד המתבקש מרשימת ה-todo's האינסופית, דווקא משום שזה צעד כמעט בלתי אחראי, בוודאי מנותק מרשימת סדרי העדיפויות הנכונה ליום הזה, התחושה היא שיש לעשותו, אולי כפעולת סיום לששת הימים שחלפו.


ים

אז הייתי לבד בישראל. כלומר הגעתי לשם לבד, בלי ילדים ו(לכאורה) בלי מטלות, אם כי מרגע שנחתתי הייתי מעט מאוד רק עם עצמי. זה קרה בשלוש ההליכות/ריצות שאליהן יצאתי, הישג לא מבוטל לביקור של שישה ימים ברוטו, שבמהלכו ישנתי בערך חצי מממוצע שעות השינה שלי (וסליחה מכל מי שעלול להיעלב מהגילוי שהייתי בתל אביב ואפילו לא ידעתם מזה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא הספקתי). מסתבר שגדלתי במרחק 12 דקות הליכה מהים. אלא שבאופן די טרגי אני כמעט לא זוכרת את עצמי מגיעה לשם ברגל. אולי כי לא היתה מדרכה וההליכה על שולי הכביש נחשבה מסוכנת, אולי כי לא באמת הבנתי עד כמה הוא, כלומר הים, קרוב, ואולי כי כשהוא פשוט היה שם, זמין ומובן מאליו, לא ידעתי להעריכו. והפעם, כשהשילוב של שמש ונוף לים כבר ממש אינו מובן מאליו ביומיום שלי, לא כל שכן שמש ונוף ים ללא אחריות על איש מלבדי, הפעם הקירבה הפכה למשהו שאני חייבת לנצל עד תום. וכמה התפעלתי ונהניתי מקטע הטיילת החדש (או חדש בשבילי) בין חוף תל ברוך לנמל. כמו ששי אחי ניסח זאת, אפילו בריכות החומצה של רדינג נראות פתאום נהדר.


ברלין תל אביב

נכון, אמא - כזה אין בברלין

המשך קריאה »