וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

רגע לפני הצלילה לתיבת האינבוקס העולה על גדותיה אחרי כמעט שבוע של הזנחה, פעולה שאין ממנה חזרה במובן של שחזור התחושות שקדמו לה, ברור שאין זה המעשה הנכון להקדיש זמן לכתיבת פוסט. אבל דווקא משום שלא מדובר בצעד המתבקש מרשימת ה-todo's האינסופית, דווקא משום שזה צעד כמעט בלתי אחראי, בוודאי מנותק מרשימת סדרי העדיפויות הנכונה ליום הזה, התחושה היא שיש לעשותו, אולי כפעולת סיום לששת הימים שחלפו.


ים

אז הייתי לבד בישראל. כלומר הגעתי לשם לבד, בלי ילדים ו(לכאורה) בלי מטלות, אם כי מרגע שנחתתי הייתי מעט מאוד רק עם עצמי. זה קרה בשלוש ההליכות/ריצות שאליהן יצאתי, הישג לא מבוטל לביקור של שישה ימים ברוטו, שבמהלכו ישנתי בערך חצי מממוצע שעות השינה שלי (וסליחה מכל מי שעלול להיעלב מהגילוי שהייתי בתל אביב ואפילו לא ידעתם מזה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא הספקתי). מסתבר שגדלתי במרחק 12 דקות הליכה מהים. אלא שבאופן די טרגי אני כמעט לא זוכרת את עצמי מגיעה לשם ברגל. אולי כי לא היתה מדרכה וההליכה על שולי הכביש נחשבה מסוכנת, אולי כי לא באמת הבנתי עד כמה הוא, כלומר הים, קרוב, ואולי כי כשהוא פשוט היה שם, זמין ומובן מאליו, לא ידעתי להעריכו. והפעם, כשהשילוב של שמש ונוף לים כבר ממש אינו מובן מאליו ביומיום שלי, לא כל שכן שמש ונוף ים ללא אחריות על איש מלבדי, הפעם הקירבה הפכה למשהו שאני חייבת לנצל עד תום. וכמה התפעלתי ונהניתי מקטע הטיילת החדש (או חדש בשבילי) בין חוף תל ברוך לנמל. כמו ששי אחי ניסח זאת, אפילו בריכות החומצה של רדינג נראות פתאום נהדר.


ברלין תל אביב
נכון, אמא - כזה אין בברלין


אוכל

במקור לא היתה סיבה רשמית לבואי, רק מתנה מעצמי ליומולדת. אבל בטיימינג מושלם, מהסוג שכל ניסיון לתכננו היה נכשל ורק צירוף מקרים יכול היה לאפשר אותו, בדיוק ביום שבו נחתתי, אחי השני, חן, קיבל באופן רשמי את המסמכים שהופכים אותו מ"מר" ל"דוקטור". ומכיוון שליוויתי את הדוקטורט הזה מקרוב בשנים האחרונות, זו היתה סיבה למסיבה. הוא רצה לפנק אותי במסעדה טבעונית מעולה, אז נסענו ממרכז ת"א עד להוד השרון הרחוקה, רק כדי לגלות ש"משק ברזילי" עבר לנווה צדק. כלומר שיכולנו ללכת בעצם ברגל. והלקח המיידי שלי היה שאין שום צורך לצאת מתל אביב. לא בביקור הזה, בכל אופן. ובטח שלא מסיבות קולינריות. ובטח שלא מסיבות טבעוניות. ואני לא מדברת על יוקרה: ההיילייטס שלי הם "הקוסם" ומזה הנפלאה (וכמובן ארוחות משפחתיות שהפכו טבעוניות בחלקן הגדול – משפחה מתחשבת יש לי, פלוס בת דודה טבעונית שבישלה לי מטעמים). גוד דאמיט, אפילו בארומה בנמל אכלתי סלט שורשים אסיאתי מעולה, שאני לא מכירה אף מסעדה בברלין שמגישה משהו שקרוב אליו אפילו, בטח לא מקום עממי. בואו נודה: אוכל בריא, פשוט וטעים נדיר בברלין בערך כמו השמש. אז נכון, יש מקומות כמו La Mano Verde, מסעדה טבעונית מהוללת שאכלתי בה לראשונה רק לאחרונה, אבל הם נדירים ויקרים מדי. ומכיוון שאני כבר מבינה שלצערי לא אגיע לכתוב פוסט נפרד על כך, אני מנצלת את ההזדמנות גם להמליץ על ה-Dinner Club של השף הטבעונאי (Raw Food) בוריס לאוזר, שבזכות חבריי החדשים והמקסימים ל' ו-ד' אכלתי אצלו בסלון ארוחת ארבע מנות מהממת. אז אפשר לאכול בריא וטוב בברלין, אבל הזמינות לא מגיעה אפילו לקרסוליים של תל אביב.


ברלין תל אביב
וגם כזה אין, עם כל הכבוד


השילוש הקדוש

זה לא ביקור בארץ אם לא השלמתי את השילוש הקדוש פדיקור-תספורת-שיננית. תשאלו למה, הרי ברור ששלושתם זמינים לגמרי גם בברלין. אז ככה: פדיקור – מכיוון שבברלין אין ממש הרבה הזדמנויות לנעול סנדלים/כפכפים (כמו שמישהו כתב בפייסבוק: "אני אוהב את הקיץ בברלין – זה השבוע הכי טוב בשנה"), אני מסתפקת לרוב בתחזוקה עצמאית. אבל ברגע שאני נוחתת בארץ, אני חייבת לק מושלם על הרגליים; תספורת – אחרי כמה בגידות במני הספר, הבנתי ששום דבר טוב לא יוצא מזה, ואני שומרת לו אמונים באדיקות; שיננית – ביטוח הבריאות הגרמני מוכן לממן לך פסיכואנליזה, אבל כשזה מגיע לניקיון השיניים, כל טיפול עולה 90 יורו. לכי תביני.


ברלין תל אביב
אפרופו שיננית, אחד המוצרים היחידים שלא מצאתי עדיין בברלין


שפיץ

לפני שנסעתי הייתי עסוקה בהוצאת שפיץ מס' 5, הגיליון העצמאי השני של המגזין. ומכיוון שטסתי לבד וקל, זו היתה הזדמנות טובה לקחת איתי עותקים למכון גתה ולשגרירות גרמניה בתל אביב (או כך לפחות חשבתי: בסופו של דבר שילמתי 43 אירו על משקל יתר, עובדה הקשורה ככל הנראה גם לכך שהתעקשתי לקחת איתי אי אלו צנצנות ממרח קשיו כמתנות). השארתי גם עותק בתחתית, שנדמית לי כמקום הכי קרוב לשגרירות תל אביב של הקהילה הישראלית בברלין (תרגישו בנוח לקרוא את זה שוב). ואף ששפיץ היה איתי ברוחי ובגופי, ואף שהשארתי את אהוביי בברלין, הרגשתי שברגע שאני נוחתת בתל אביב, ברלין הופכת לחלום רחוק ותלוש, מקום שלא קיים באופן ממשי בהוויה שלי. כשאני בברלין, תל אביב קיימת בי ועבורי באופנים רבים ושונים; אבל כשאני בתל אביב, ברלין כמעט נמחקת. ופתאום זה היה מפחיד, התחושה שאם וכאשר נחזור, הדואליות לא תימשך.


ברלין תל אביב
דיסלוקציה. שפיץ במכון גתה בתל אביב


פוליטיקה

הלכתי לסינמטק לצפות בשומרי הסף (בטלוויזיה הגרמנית סירבתי לראות אותו עם דיבוב, הם משוגעים לגמרי; ועל הכרטיס שהזמנתי כדי לצפות בו בפסטיבל הסרטים היהודי נאלצתי לוותר בגלל הדדליין של שפיץ). סרט חזק, אינטליגנטי, מרגש. ניסיתי לספר לעצמי שיש בו גם אופטימיות, מכיוון שבכל זאת הדעות של שישה ראשי שב"כ, אחרי כל מה שחוו וראו, נמצאות בצד הנכון, גם אם באיחור ניכר; אבל גם התקשיתי להשתחרר מהמועקה: תוך כדי הצפייה ניסיתי לדמיין איך בעלי דעות ימניות יחוו את הסרט, והבנתי שהוא לא ישנה להם דבר. שהם יצפו בו דרך פילטרים אחרים לגמרי, וייצאו עם מסקנות אחרות לגמרי. אבל בחזרה מהסינמטק עברתי דרך גן קריית ספר, והאופטימיות שוב נתנה פייט: יש דברים שבכל זאת משתנים, אם יש מספיק אנשים שלא מוותרים.


ברלין תל אביב
התקווה. אחיין ג'ינג'י מתוק בקריית ספר


מצאו את ההבדלים

באחת הריצות נתקלתי בשלט הזה, שהוא מטפורה נהדרת בעיניי להבדלים בין גרמניה לישראל, לטוב ולרע:


ברלין תל אביב
"אין צורך בידע מוקדם"


ועכשיו, לאינבוקס. wish me luck


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

15 תגובות בנושא “וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש”

  1. מקסים כמו תמיד, הרגשתי הזדהות עם המון ממה שכתבת.
    א-פרופו אין צורך בידע מוקדם: נתקלתי השבוע בקורס יידיש שמוצע באחת האוניברסיטאות בגרמניה. קורס מתקדם לספרות יידיש, מתהדר בקריאת טקסטים מתקדמים ביידיש, שירת יידיש וכו', ובסוף: "לא נדרשת ידיעת יידיש". Go figure

    1. תודה לך דפנה. ובאשר לקורס יידיש: נראה לי שאם יגבילו את ההשתתפות לכאלה שבקיאים בשפה, לא יישארו הרבה קנדידטים…

  2. למרות שעל-פי רשימת המטלות שלי להיום הדבר הכי לא נכון לעשות הוא להתחיל לקרוא פוסטים, חטאתי ופשעתי לעצמי (וכמה טוב שכך…). כל חטא כזה מעיר בי כל כך הרבה געגועים ותובנות, שזהו פשוט חטא לא לחטוא בקריאה, אז תודה שעשית לי את הכיף של הקפה ואת היום…

  3. מזדהה לגמרי עם רגשותיך למראה הארץ, הנוף ,היופי, האור והטעם של הבית. זה קרה לי גם בביקור עכשיו לפני כמה שבועות. ממש גיליתי את ישראל מחדש . יש לי לאן לחזור אחרי מליון שנות ברלין. זה עושה טוב על הלב וסדר במוח ,גם אם המחיר הוא 3 קילו מיותרים.
    בצפיה ב שומרי הסף אני משאירה אותך בלעדי. אנטלגנטי או לא, את אותה מועקה שגם את הרגשת רציתי לחסוך מעצמי, בתקוה שיום יבוא ונפסיק להתחנף ונלמד לאהוב את עצמנו לפחות באותה מידה כמו אהבתינו לגויים, שבמבט שני או שלישי נעשים די עלובים וגם עתיד מלהיב לא מחכה לנו איתם. במרוץ הזה בני דודנו נצחו והם עתיד ארופה. אינשאאלה

    1. ענת, את למעשה מחזקת את דבריי: אני הנחתי שמי שדעותיו שונות לא יעבור טרנספורמציה כתוצאה מהסרט, ואת בעצם אומרת לי שהוא/היא אפילו לא יטרחו לצפות בו. קצת כמו עם טבעונות/צמחונות: אני הפכתי לכזאת בעקבות קריאת הספר לאכול בעלי חיים של ג'ונתן ספרן פויר, והאנשים סביבי מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שהשלימו את קריאתו ועשו שינוי בתזונה שלהם (כזה או אחר), ואלה שפשוט מסרבים לקרוא אותו.

  4. ד"ר מה ד"ר, בבלוג הזה הייתי ועודני – הדוד חני.
    פוסט נפלא, מגרה, מסחרר, אני בוורטיגו, כבר לא יודע אם אני בברלין או בתל אביב:
    קריית ספר או גורליצר פארק? פלאפל בקוסם או מתאבן טבעוני בבוריס לאוזר? מזה או לה מאנו ורדה? שב"כ או שטאזי? פדיקור או פסיכואנליזה? שפיץ או ישראל היום?
    קשה.
    קשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *