"לישראלים יש פוטנציאל לעשות שינוי בקולנוע הגרמני" – ראיון עם ניקולה גלינר, מנהלת פסטיבל הקולנוע היהודי של ברלין
בעוד פסטיבל הסרטים הישראלי של ברלין עושה את צעדיו הראשונים, פסטיבל הסרטים היהודי הוא כבר מוסד ותיק בעיר – וחוגג השנה עשרים שנה להיווסדו. ניקולה גלינר, ילידת 1950, הגיעה לברלין ב-1970 כדי ללמוד צילום. "הרעיון היה לעשות את הקורס ולחזור ללונדון", היא מספרת, "אבל נשארתי".
"בשבילי ישראל זו מדינת הקולנוע". ניקולה גלינר
ב-1995 יזמה את פסטיבל הסרטים היהודי ביחד עם בני הזוג אריקה ואולריך גרגור, מייסדי קולנוע ארסנל ודמויות מרכזיות בסצנת הקולנוע הברלינאית. "חשבנו בהתחלה שזה יהיה אירוע חד פעמי, אבל זו היתה הצלחה גדולה. אנשים היו כל כך מוקסמים, שזה פשוט הלך וגדל".
לפסטיבל מתקבלים רק סרטים שקשורים מבחינה תוכנית כלשהו ליהדות, ולמרות זאת ההיצע אינו קטן בכלל. "השנה הוגשו לנו יותר ממאתיים סרטים, וכמובן שנאלצנו לאכזב חלק מהאנשים" אומרת גלינר, "תהליך הבחירה לא פשוט. אם היה לנו תקציב גדול יותר היינו מקרינים פי שניים סרטים".
מטבע הדברים, הקולנוע הישראלי תופס חלק לא מבוטל מהפסטיבל. גלינר נוסעת לארץ פעמיים בשנה – לפסטיבל הקולנוע בירושלים ולפסטיבל הקולנוע בחיפה (שבינו לבין הפסטיבל בברלין מתקיים שיתוף פעולה הדוק), והיא מלאת התפעלות מהכישרונות הרבים בתעשייה הישראלית: "תמיד חשבתי שלקולנוע הישראלי יש פוטנציאל גדול, גם לפני שהוא נהיה כל כך מפורסם. היוצרים הישראלים טובים בסרטים קצרים, בדוקומנטרי, בפיצ'רים… בכלל, בשבילי ישראל זו מדינת הקולנוע. יש סינמטקים מקסימים, ואתה מרגיש שהאנשים פשוט אוהבים קולנוע. בישראל יש 14 בתי ספר שאפשר ללמוד בהם קולנוע, בעוד שבברלין, שיש בה בערך חצי מהאוכלוסייה של ישראל, יש בקושי שלושה".
היא עוקבת גם אחרי יוצרי קולנוע ישראלים שפועלים בברלין ובאופן מפתיע מעריכה שהשפעתם על התעשייה המקומית תלך ותגדל. "יש לישראלים פוטנציאל אדיר לעשות שינוי בקולנוע הגרמני. הם יצירתיים בצורה שונה ועושים סרטים אחרים ומעולים".
לדבריה, בשונה מפסטיבלי קולנוע יהודיים אחרים בעולם, הקהל של הפסטיבל בברלין מורכב ברובו מלא-יהודים. "יהודים שמגיעים מהשוק האמריקאי נדהמים מהקהל, כי פסטיבל סרטים יהודי באמריקה זה בעיקר אירוע ליהודים". האם הקהל המקומי מבדיל בין "ישראלי" ל"יהודי"? "זה אכן מבלבל עבור הרבה גרמנים, להבין שלא כל הישראלים יהודים ולא כל היהודים ישראלים. אני תמיד צופה בסרט מתוך מחשבה על הקהל הלא-יהודי. אם זה סרט שמדבר מעל הראש של הקהל אין טעם להקרין אותו. גם סרטים על אנשים מפורסמים בישראל שכאן אף אחד לא שמע עליהם, למשל, זו בעיה. אבל יש גם יוצאי דופן. הסרט על סטפן בראון שהוקרן באחד הפסטיבלים שלנו הוא דוגמא לסיפור נפלא שאתה לא צריך להיות ישראלי או יהודי כדי להבין. זה סיפור אוניברסלי".
ברלינרית :: 14.מרץ.2014 :: שפיץ :: אין תגובות »