פורסם במקור במגזין שפיץ

בין אם נשארתם הקיץ בברלין ובין אם נסעתם לביקור בישראל או אי שם, קשה היה להימלט מרוחות המלחמה ומהשלכותיהן השונות – רגשיות, פוליטיות, משפחתיות ואחרות. המרחק מההתרחשויות בוודאי הופך חלקים גדולים מההתמודדות לקלים יותר, אבל מצד שני מוסיף רבדים מורכבים אחרים. עבור חלק מהאנשים חוויית המלחמה מעלה שאלות לגבי הימצאותם בברלין או המעמד שלהם בה (כפי שאמר אחד המרואיינים לכתבה: "אשליית ה'קפצתי לרגע אבל אני עדיין בפייסבוק אז זה כאילו אני שם' לא שורדת ארוע כזה"); לאחרים מתחזקת או מתבהרת דווקא ההכרה שאינם רוצים לחיות בישראל. אם בקצה האחד ניצבים המתגייסים ל"הסברה" ומוכנים לשמש כשגרירי המולדת בכל שפה ובכל קבוצת פייסבוק, ובקצה השני אלה הנושאים עימם – ליטרלית או סמלית – שלט שעליו כתוב "אני מתבייש להיות ישראלי", נדמה שרבים הלכודים באמצע ומתמודדים עם תחושות סותרות או לכל הפחות אמביוולנטיות, גם מול ישראלים בארץ וגם מול בני שיח מקומיים.

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

 

מונה מירון, ישראלית שסיימה לאחרונה התמחוּת בבונדסטאג, נחשפה באופן אינטנסיבי במהלך המלחמה לנקודת המבט הגרמנית: "קל לי הרבה יותר להקשיב ולהבין אנשים עם דעות הפוכות משלי אם אני מרגישה שהם מודעים לשני הצדדים ומבינים את הבעייתיות שבכל הבעת עמדה נחרצת. מצד אחד ניסיתי לשתף את המשפחה והחברים בארץ במידע שהם לא נחשפים אליו בתקשורת הישראלית, ומצד שני, גם רבים מהגרמנים חשופים בעיקר לצד הפלסטיני. אני מנסה תמיד להראות למי שעומד מולי את הצד ש'חסר' בהסתכלות שלו על המצב ולפעמים זה יכול ליצור רושם שיש סתירות בדבריי. אני מנסה לדבר על הפער הזה ועל הבלבול שאני חשה, כדי להמחיש עד כמה קשה להיות מודעים לכל התמונה ולראות את כל הצדדים. שמתי לב שכשהפרטנרים שלי לשיחה באמת מקשיבים, הם נעשים מאוד שקטים והססניים בעצמם".

המשך קריאה »