ארכיון לחודש דצמבר, 2014

אפל שם בפנים – שיחה עם שלומי אלקבץ לקראת עליית "גט" בגרמניה

פורסם במקור במגזין שפיץ

"גט — המשפט של ויויאן אמסלם", שהתקבל בהתלהבות הן על ידי הצופים והן על ידי המבקרים בישראל, ואף החל לגרוף פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, נרכש להפצה מסחרית ברחבי העולם וייצא לאקרנים בגרמניה ב-15 בינואר.

"גט" הוא השלישי בטרילוגיית הסרטים של הבמאים-אחים שלומי ורונית אלקבץ, הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" (2004) ו"שבעה" (2008). הסרט מתאר את מסע הייסורים שגיבורת הטרילוגיה ויויאן (רונית אלקבץ) עוברת בבית הדין הרבני כדי לקבל גט מבעלה אלישע (סימון אבקריין).

על פי ההלכה היהודית, יכול בית הדין לכפות על גבר לתת גט לאשתו רק אם השתכנע שקיימת עילה לגירושין. בהיעדר עילה "מוצדקת", מלבד אי רצונה של ויויאן לחיות עם בעלה (מילה הנושאת כשלעצמה את רעיון בעלוּת הגבר על האישה), היא והטוען הרבני שלה, עו"ד כרמל בן-טובים (מנשה נוי, שזכה בפרס על תפקידו בפסטיבל ירושלים) ניצבים בפני תהליך מתיש, מתסכל וארוך, ארוך מאוד.

העלילה כולה מתרחשת בתוך חדר אחד בבית הדין הרבני, ומשרה אווירה כמו-תיאטרונית. לצד אלקבץ, אבקריין ונוי מופיעים בו גם ששון גבאי (שזכה בפרס אופיר על תפקידו), אלי גורנשטיין, רמי דנון, אוולין הגואל, זאב רווח, רובי פורת שובל, גבי עמרני, רוברטו פולק, דליה בגר, אברהם סלקטר ושמיל בן-ארי.

הסרט זכה בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ומתמודד גם על השתתפות מטעם ישראל בקטגוריית הסרט הזר באוסקר (המועמדים יפורסמו במהלך ינואר 2015). "גט" זכה גם בפרס חבר השופטים ובפרס הקהל בפסטיבל ירושלים, ובזירה הבינלאומית בין השאר בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל המפטון בניו יורק (שם הוסיפו השופטים באופן חד פעמי קטגוריה לשחקנית הטובה ביותר כדי לציין את משחקה ה"פנומנלי" של אלקבץ) ובפרס Art Cinema Award בפסטיבל המבורג. מטבע הדברים, עורר נושאו הנפיץ של הסרט דיון פוליטי בישראל. לפי נתוני מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, בישראל יש כמאה אלף נשים שהתמודדו עם סחיטה ו/או סרבנות גט מצד בעליהן (נשים שממתינות לגט פחות משנתיים אינן נכללות בסטטיסטיקה זו). חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) פרסמה פוסט נרגש בפייסבוק לאחר שצפתה ב"גט", שבו כתבה בין השאר: "זה סרט שמציף בדיוק ובכאב את ההשפלה שעוברות נשים מסורבות גט בישראל ואת האופן שבו הממסד הרבני הגברי מפלה אותן, סוחט אותן וגוזל מהן את חייהן כשהן מעזות לבקש להיפרד מגבר שאינן אוהבות או שאינן רוצות עוד לחיות לצדו. אני גאה שהסרט החכם והחשוב הזה מייצג אותנו בעולם, ומוסיפה תקווה שמעבר לערך האמנותי האדיר שיש בו הוא יתרום תרומה נוספת למאבק שאנחנו — חברות כנסת וארגוני נשים, מנהלות כבר שנים לשינוי מצבן של מסורבות הגט".

לאחר שהתפרסם כי הסרט יוקרן בכנס ההשתלמות השנתי של הנהלת בתי הדין הרבניים שיתקיים בפברואר, הגיבה רונית אלקבץ בהתרגשות רבה: "זהו רגע מרגש ומהפכני, אין משהו שאפשר היה לקוות לו יותר. ביקשנו להעלות את המודעות, רצינו לפתוח את הדלת הסגורה הזו לקהל הרחב, כאשר המטרה הגבוהה ביותר היא להגיע אל מקבלי ההחלטות".

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

מעבר לעיסוק הישיר בנושא הסרט, נפתחה בעקבותיו חזית נוספת. זאת לאחר שהעיתונאית ורד לי פרסמה ב"הארץ" מאמר שטען כי "'גט' מעז לעשות את שפמיניסטיות אשכנזיות לא יעזו", וכי "האחים אלקבץ מרשים לעצמם לשפוט ולבקר את שילוב הידיים בין הממסד הרבני לגבר המזרחי, הפועלים יחד לדיכוי האישה המזרחית ולשימור הערכים הפטריארכליים". במאמר תגובה של ד"ר הני זובידה, שהאשים את מוסף "הארץ" בגזענות והשתמש בין השאר במאמרה של לי להדגמת טענתו, הוא טען כי לי משתמשת בסרט כדי למחוק שנים ארוכות של דיכוי ממסדי וחברתי של האישה המזרחית בישראל על ידי הפניית האשְמה כולה לעבר הרבנות והגבר המזרחי. עימות זה, שהיו לו עוד המשכים וספיחים, מצביע על הרבדים הרבים והמורכבים שהסרט עוסק בהם בהקשרים ישראליים-פנימיים, הקשרים שברוב המקרים יעברו מעל ראשו של צופה גרמני או לא-ישראלי אחר.

המשך קריאה »

מפת האוֹצֵר – ראיון עם אוהד דסאו לרגל התערוכה שאצר למשה גרשוני

פורסם במקור במגזין שפיץ
אנחנו יושבים בבית קפה בקרויצברג, ומדי פעם עולים בראשי הבזקי ארכיון. גדלנו באותו בניין, ולמרות שלא היינו ממש חברים — הוא צעיר ממני בארבע שנים ובילדוּת הרי מדובר בנצח — אני נזכרת בקלוּת בעיניים הנוצצות ובחיוך השובבי. אבל אנחנו לא כאן לצרכי נוסטלגיה. אנחנו כאן כי אורי דסאו התפתח לאוצר מצליח, שכבר בתערוכה המשמעותית הראשונה שלו בברלין כבש פיסגה שרוב הקולגות שלו יכולים רק לחלום עליה.

שנתיים וחצי בברלין הספיקו לו כדי להיות חתום על התערוכה הראשונה של אמן ישראלי באחד מחללי האמנות החשובים בגרמניה, הנויה נציונל גלרי; ולא סתם אמן, אלא משה גרשוּני; ולא סתם חתום, אלא כאוצר-שותף של אודו קיטלמן, אחת הדמויות החשובות והחזקות בעולם האמנות הגרמני. "זה לעבוד עם שני גיבורים", הוא מודה אחרי מאמצי דיבוב. מתברר שהילד החמוד הפך לאינטלקטואל שלא ממהר להסגיר את רגשותיו.

גיבור #1: קיטלמן

דסאו הגיע לגרמניה אחרי עשור פורה בישראל, שבמהלכו מיצב עצמו כאחד האוצרים הצעירים המוערכים בארץ. הוא אצר בין השאר תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון עין חרוד, אבל החליט שהוא זקוק לשינוי. "הרגשתי שלא קולטים אותי, ושגם אם קולטים אותי, אני לא באמת רוצה להיקלט, להפוך לאוצר ישראלי במערכת הפוליטית של האוצרות בישראל. אני קורא לזה 'לעמוד בתור', ואולי לקבל מדי פעם את הפירורים שזורקים לילדים". הבחירה בברלין היתה טבעית: "כבר בישראל עשיתי דברים שמאוד קשורים לאמנות עכשווית גרמנית, וחוץ מזה די ברור שכדי להשתרג היום, ברלין זה המקום. כולם עוברים כאן". הוא התחיל להתעמק במה שהוא מכנה "ההקשר האוצרותי הגרמני", ובין השאר גילה עניין מיוחד באודו קיטלמן, שבכלל התחיל את דרכו המקצועית כאופטיקאי, אבל כיום מנהל את הנויה נציונל גלרי, האלטה נציונל גלרי ומוזיאון המבורגר בנהוף, וקשה להפריז במעמדו בסצנת האמנות.

הם הכירו באופן אישי בחטף כשקיטלמן ביקר בארץ ב-2010. ביקור גורלי, שכן במסגרתו ראה את התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה שרה ברייטברג-סמל לגרשוני במוזיאון תל אביב — והתאהב. אבל רק מאוחר יותר, בברלין, נפלה לידי דסאו הזדמנות להעמיק את ההכרות: "ערב אחד, באיזה פאב אחרי פתיחה, במצב של בישום קל או כבד, הרשיתי לעצמי לפנות אליו ולהתחיל לדבר איתו בצורה שגרמה לו להבין שאני בקיא בכל התערוכות שלו וגם העסקתי את עצמי בהחלטות שהוא קיבל בכל אחת מהתערוכות האלה". למחרת חלפה השפעת האלכוהול, ודסאו המשיך בנפתולי הקליטה בעיר החדשה.

כעבור כשנה, הצליח להגיע לפגישת עבודה עם קיטלמן, במטרה להציע לו תערוכה שלא היתה קשורה כלל לאמנות ישראלית. אבל לקיטלמן היה רעיון אחר: "כבר בתחילת השיחה הוא אמר שהוא חושב לעשות תערוכה לגרשוני בנויה נציונל גלרי. השתדלתי להראות לו שאני בקיא, שיש לי מחשבות מקוריות ושאני לא רק מדקלם את הקנון. חודש אחרי כבר היינו יחד בישראל".

גיבור #2: גרשוני

דסאו מדבר על גרשוני לא רק במונחים של אמן גדול, אלא במונחים של אישיות דגולה. "אין מישהו שמתעניין באמנות פרוגרסיבית בישראל שלא עובר דרכו. גרשוני הוא קונצנזוס. המילה קריירה היא קטנה מדי, זו יישות ללא רבב. בישראל הרי מדברים המון מאחורי הגב, הכל בקריצה, אבל לא במקרה שלו. היום אני כבר באינטימיות מסוימת איתו ואני יכול להבין למה. יש בו משהו שגורם לך מאוד לאהוב אותו".

מבחינה אמנותית מתאר דסאו "שני גרשונים": "יש את הגרשוני של שנות השבעים — אמן שפה מושגי, מאופק עד כמה שהוא יכול היה להיות, אבל יותר אנליטי, דקונסטרוקטיבי. ב-1980 הוא נשלח לייצג את ישראל בביאנלה וחוזר למשבר גדול, יוצא מהארון, עוזב את אשתו ואם שני ילדיו, וממציא את עצמו מחדש כצייר שהכי קל לקרוא לו ניאו-אקספרסיוניסטי. תוך כדי הוא מפתח מתודת עבודה מאוד מעניינת, של ציור עם הידיים בזחילה על נייר שמונח על הרצפה".

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

גרשוני אמנם נולד בישראל, אבל בעבר העיד שהשואה ניצבה במרכז התודעה שלו. ב-2003 נבחר לקבל את פרס ישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי הוא "הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, במימד היהודי, אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". גרשוני הודיע כי הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, ובג"ץ קבע כי לא ניתן להעניק לו את הפרס ללא השתתפותו בטקס. קשה שלא להיזכר באפיזודה הזאת בכניסה לתערוכה בנויה נציונל גלרי, כשנתקלים בכתובת באותיות ענק אדומות: "מי ציוני ומי לא". דסאו מספר שזאת היתה ההחלטה הראשונה שקיטלמן קיבל, עוד לפני שהזמין אותו להיות אוצר-שותף. "זו עבודה מ-1979, כלומר דקה לפני 'הגרשוני השני', שיושבת על קו התפר שבין שפה לציור. הכתובת הזאת מדברת לצופה. את נדרשת להחליט אם את ציונית או לא. זה אמור להזניק אותך לתערוכה עצמה, שמתמקדת יותר ב'גרשוני השני', משנת 1980 ואילך, שלדעתי הוא יותר מעניין. אבל זו הברקה, אחת מני רבות של קיטלמן".

המשך קריאה »