אפל שם בפנים – שיחה עם שלומי אלקבץ לקראת עליית "גט" בגרמניה

פורסם במקור במגזין שפיץ

"גט — המשפט של ויויאן אמסלם", שהתקבל בהתלהבות הן על ידי הצופים והן על ידי המבקרים בישראל, ואף החל לגרוף פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, נרכש להפצה מסחרית ברחבי העולם וייצא לאקרנים בגרמניה ב-15 בינואר.

"גט" הוא השלישי בטרילוגיית הסרטים של הבמאים-אחים שלומי ורונית אלקבץ, הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" (2004) ו"שבעה" (2008). הסרט מתאר את מסע הייסורים שגיבורת הטרילוגיה ויויאן (רונית אלקבץ) עוברת בבית הדין הרבני כדי לקבל גט מבעלה אלישע (סימון אבקריין).

על פי ההלכה היהודית, יכול בית הדין לכפות על גבר לתת גט לאשתו רק אם השתכנע שקיימת עילה לגירושין. בהיעדר עילה "מוצדקת", מלבד אי רצונה של ויויאן לחיות עם בעלה (מילה הנושאת כשלעצמה את רעיון בעלוּת הגבר על האישה), היא והטוען הרבני שלה, עו"ד כרמל בן-טובים (מנשה נוי, שזכה בפרס על תפקידו בפסטיבל ירושלים) ניצבים בפני תהליך מתיש, מתסכל וארוך, ארוך מאוד.

העלילה כולה מתרחשת בתוך חדר אחד בבית הדין הרבני, ומשרה אווירה כמו-תיאטרונית. לצד אלקבץ, אבקריין ונוי מופיעים בו גם ששון גבאי (שזכה בפרס אופיר על תפקידו), אלי גורנשטיין, רמי דנון, אוולין הגואל, זאב רווח, רובי פורת שובל, גבי עמרני, רוברטו פולק, דליה בגר, אברהם סלקטר ושמיל בן-ארי.

הסרט זכה בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ומתמודד גם על השתתפות מטעם ישראל בקטגוריית הסרט הזר באוסקר (המועמדים יפורסמו במהלך ינואר 2015). "גט" זכה גם בפרס חבר השופטים ובפרס הקהל בפסטיבל ירושלים, ובזירה הבינלאומית בין השאר בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל המפטון בניו יורק (שם הוסיפו השופטים באופן חד פעמי קטגוריה לשחקנית הטובה ביותר כדי לציין את משחקה ה"פנומנלי" של אלקבץ) ובפרס Art Cinema Award בפסטיבל המבורג. מטבע הדברים, עורר נושאו הנפיץ של הסרט דיון פוליטי בישראל. לפי נתוני מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, בישראל יש כמאה אלף נשים שהתמודדו עם סחיטה ו/או סרבנות גט מצד בעליהן (נשים שממתינות לגט פחות משנתיים אינן נכללות בסטטיסטיקה זו). חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) פרסמה פוסט נרגש בפייסבוק לאחר שצפתה ב"גט", שבו כתבה בין השאר: "זה סרט שמציף בדיוק ובכאב את ההשפלה שעוברות נשים מסורבות גט בישראל ואת האופן שבו הממסד הרבני הגברי מפלה אותן, סוחט אותן וגוזל מהן את חייהן כשהן מעזות לבקש להיפרד מגבר שאינן אוהבות או שאינן רוצות עוד לחיות לצדו. אני גאה שהסרט החכם והחשוב הזה מייצג אותנו בעולם, ומוסיפה תקווה שמעבר לערך האמנותי האדיר שיש בו הוא יתרום תרומה נוספת למאבק שאנחנו — חברות כנסת וארגוני נשים, מנהלות כבר שנים לשינוי מצבן של מסורבות הגט".

לאחר שהתפרסם כי הסרט יוקרן בכנס ההשתלמות השנתי של הנהלת בתי הדין הרבניים שיתקיים בפברואר, הגיבה רונית אלקבץ בהתרגשות רבה: "זהו רגע מרגש ומהפכני, אין משהו שאפשר היה לקוות לו יותר. ביקשנו להעלות את המודעות, רצינו לפתוח את הדלת הסגורה הזו לקהל הרחב, כאשר המטרה הגבוהה ביותר היא להגיע אל מקבלי ההחלטות".

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

מעבר לעיסוק הישיר בנושא הסרט, נפתחה בעקבותיו חזית נוספת. זאת לאחר שהעיתונאית ורד לי פרסמה ב"הארץ" מאמר שטען כי "'גט' מעז לעשות את שפמיניסטיות אשכנזיות לא יעזו", וכי "האחים אלקבץ מרשים לעצמם לשפוט ולבקר את שילוב הידיים בין הממסד הרבני לגבר המזרחי, הפועלים יחד לדיכוי האישה המזרחית ולשימור הערכים הפטריארכליים". במאמר תגובה של ד"ר הני זובידה, שהאשים את מוסף "הארץ" בגזענות והשתמש בין השאר במאמרה של לי להדגמת טענתו, הוא טען כי לי משתמשת בסרט כדי למחוק שנים ארוכות של דיכוי ממסדי וחברתי של האישה המזרחית בישראל על ידי הפניית האשְמה כולה לעבר הרבנות והגבר המזרחי. עימות זה, שהיו לו עוד המשכים וספיחים, מצביע על הרבדים הרבים והמורכבים שהסרט עוסק בהם בהקשרים ישראליים-פנימיים, הקשרים שברוב המקרים יעברו מעל ראשו של צופה גרמני או לא-ישראלי אחר.

לאחר אחת משתי ההקרנות של הסרט שהתקיימו בפסטיבל הקולנוע האחרון של המבורג, הנחיתי אירוע שאלות ותשובות עם הבמאי, שלומי אלקבץ, ושאלתי אותו אם התגובות לסרט שונות בישראל ומחוץ לה. "אני מאוד שמח לומר שהסרט עובד באותו אופן בכל מקום", הפתיע אלקבץ, "ההבדל הוא שבישראל כשיש בדיחה מיד צוחקים, וכשמשהו מרגש מיד בוכים. בחו"ל יש אולי דיליי קטן. אבל גם בישראל אנשים נדהמים מהסיפור. לרבים מהם הסרט הוא הצצה ראשונה למה שקורה מאחורי דלתות בית הדין הרבני".

שאלה נוספת שעלתה בדיון היתה מדוע הגט כל כך חשוב לויויאן, כאשר היא ממילא לא חיה כבר עם אלישע? "אם זה לא משנה", השיב אלקבץ לקהל הגרמני, "אולי תסכימו שגם החוק בגרמניה יקבע שרק הגבר יוכל להחליט אם בני הזוג יתגרשו או לא?… מעבר להשלכות המעשיות — חוסר אפשרות להתחתן שוב, העובדה שאם ויויאן תעשה ילדים עם גבר אחר הם ייחשבו לממזרים והאיום שתהיה אחראית לחובות של בעלה למרות שאינה חיה איתו — גם להגדרות כהגדרות יש משמעות. כדי להיות חופשייה ויויאן צריכה שהסביבה החיצונית תתייחס אליה כאל אישה חופשייה".

גם בישראל אנשים נדהמים מהסיפור. לרבים מהם הסרט הוא הצצה ראשונה למה שקורה מאחורי דלתות בית הדין הרבני

הדמויות בסרט מדברות בשלוש שפות בערבובייה — עברית (בעיקר עברית הלכתית, שלאוזניים ישראליות מדגישה את הארכאיות של בית הדין), צרפתית וערבית-מרוקאית. כל הדמויות הן של מהגרים, כך שהמעברים בין השפות מייצגים את השיח הטבעי של מי שחולקים יותר משפה אחת משותפת. אבל אלקבץ מצביע על משמעות מעניינת נוספת של המעברים הללו, ועל התפקיד המיוחד של כל אחת מהשפות: "העברית ההלכתית מייצגת את הרובד המסורתי, היסטורי; הצרפתית היא שפת ההכחשה — בעיקר של הרקע הערבי של המהגרים המרוקאים; והערבית-מרוקאית היא האמת, האמת של הרגע ושל המקום".

אלקבץ התייחס גם לעבודה עם אחותו, המבוגרת ממנו בשמונה שנים, בעיקר על רקע העובדה שנושא המשפחה הוא כה מרכזי בסרטיהם המשותפים. "גדלנו באותו בית, אכלנו את אותו האוכל, הרחנו את אותם הריחות. יש לנו זיכרון משותף ואנחנו משתמשים בו כנקודת קפיצה למשהו חדש. אנחנו אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים. אנחנו אוהבים לבלות ביחד ואוהבים ליצור ביחד. כשאנחנו כותבים, אנחנו נסגרים בדירה ועובדים עשרים שעות ביום. לפעמים אנחנו כותבים על אותו מחשב, לפעמים בחדרים נפרדים. פתאום היא צועקת מהסלון — 'מצאתי!' אני בא מהמטבח ואנחנו נפגשים במסדרון וקוראים אחד לשני בעמידה. יש לנו דיאלוג חזק מאוד ויחסים מאוד אינטימיים. לפעמים מספיק לנו להסתכל אחד על השני כדי להבין מה השני מרגיש או חושב. אולי אנחנו צריכים לעשות על זה סרט…".

הקהל הגרמני שנכח בדיון (שאגב, הורכב ברובו המוחלט מנשים), הופתע במיוחד לשמוע שאפילו זוגות ישראלים-יהודים שמתחתנים בנישואים אזרחיים בקפריסין או במדינה אחרת, נדרשים במקרה של פרידה לעבור תהליך גירושין ברבנות.

כפי שקורה לעתים בקונטקסט אירופי, כמה מהצופות היו משוכנעות שהסרט הוא למעשה אלגוריה ליחסי ישראל והפלסטינים. אלקבץ כבר מורגל בכך: "כשהגעתי לגרמניה בפעם הראשונה עם 'ולקחת לך אישה', הסרט הראשון בטרילוגיה, הופתעתי מאוד כשאנשים שאלו אותי אם הסרט מסמל את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. מצטער, זה סרט חצי אוטוביוגרפי, זה סיפור שמבוסס על ההורים שלי. מצד שני, אני לגמרי מבין ומקבל את זה שאנשים מפרשים אותו גם בדרכים אחרות".

למרבה המזל, הסרט יוקרן בכמה בתי קולנוע בברלין גם בגרסתו המקורית (בעיקר עברית, אך כאמור גם צרפתית וערבית-מרוקאית), עם כתוביות בגרמנית וללא דיבוב.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה