סקס, ספרות וכדורגל — הכוריאוגרפיה של הדור השלישי
האדם היהודי הראשון שנורברט קרון (Kron) הכיר באופן אישי היה הפסיכואנליטיקאית שלו. "היה לה שם משפחה שגרם לי לשער שהיא יהודייה, אבל האם זה כלשעצמו לא מחשיד אותי כבר באנטישמיות, לדבר על 'שמות יהודיים'? הרגשתי שאני לא יכול לשאול אותה את השאלה הזאת בלי לחוש אשמה". עמיחי שלו, מצדו, דחה מילדות כל דבר שאמרו לו ש"חשוב" לעסוק בו, כולל היסטוריה ושורשים: "צחקתי בצפירות יום השואה ושמתי פס על הדברים האלה". בסופו של דבר, שניהם יחד חתומים על ספר ייחודי שיצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (אפיק), בגרמנית ובעברית בהתאמה: "לא נשכח נצא לרקוד", קובץ סיפורים של סופרים גרמנים וישראלים הכותבים על הארץ האחרת.
כדי להבין איך התפתחו כך הדברים, צריך לחזור תחילה לסיפורים הנפרדים של השניים.
קרון, בן 50, נולד להורים שגדלו כילדים בתקופת שלטון הנאצים. "גדלתי עם הרבה תחושות אשמה ובושה. אמא שלי דיברה איתי הרבה על הנושא, ולקחה אותי כבר כילד לבקר באתר ההנצחה במחנה הריכוז דכאו. היא מספרת שהקאתי כשיצאנו משם. שאלות על איך זה יכול היה להתרחש ואיך אני יכול להיות בטוח שזה לא עלול לקרות גם לי עיצבו את האישיות שלי, לרבות ההחלטה שלי לבחור במקצוע העיתונות והכתיבה". ואכן, בכתיבתו כסופר (בין השאר הרומנים Autopilot ו-Der Begleiter) ובעיקר בעבודתו כשדרן טלוויזיה ברשת ARD, עוסק קרון רבות בזוויות שונות של ההיסטוריה הגרמנית.
אולם למרות האינטנסיביות שבה צלל להיסטוריה הגרמנית, חש קרון עד לפני כמה שנים שהוא בעצם לא יודע דבר על התרבות היהודית. "הדור שלי במערב גרמניה גדל על הסיפור של גורל היהודים תחת המשטר הנאצי, אבל על היהדות יש לנו רק קלישאות בראש. ובוודאי שרק מעטים בדור שלי יודעים משהו על התרבות היהודית של היום. ההנצחה אמנם קיימת בכל מקום בברלין, אבל היהודים החיים שגרמני ממוצע נתקל בהם הם עיתונאים או סופרים שכותבים בעיתון".

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין
צילומים: כפיר חרבי
בסופו של דבר העז קרון להעלות את סוגיית השם היהודי בפני הפסיכולוגית שלו. "ניתחנו במשך חודשים את הפחד שלי מפני אנטישמיות אפשרית שקיימת בתוכי. והרי בסופו של דבר גם השאיפה הפילושמית לחוות יחסים נורמליים עם יהודים יכולה לנבוע ממקור אנטישמי. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לנסוע לישראל, אבל תמיד דחיתי את זה. חששתי. גם מהמצב הביטחוני וגם כי לא הייתי בטוח איך אוּכל כגרמני להסתכל לישראלים בעיניים. תחושות האשמה והבושה שלי על העבר היו תמיד מאוד חזקות".
ברלינרית :: 08.אפר.2015 :: שפיץ :: אין תגובות »