ברלינרית Berlinerit

פורסם במקור במגזין שפיץ

האדם היהודי הראשון שנורברט קרון (Kron) הכיר באופן אישי היה הפסיכואנליטיקאית שלו. "היה לה שם משפחה שגרם לי לשער שהיא יהודייה, אבל האם זה כלשעצמו לא מחשיד אותי כבר באנטישמיות, לדבר על 'שמות יהודיים'? הרגשתי שאני לא יכול לשאול אותה את השאלה הזאת בלי לחוש אשמה". עמיחי שלו, מצדו, דחה מילדות כל דבר שאמרו לו ש"חשוב" לעסוק בו, כולל היסטוריה ושורשים: "צחקתי בצפירות יום השואה ושמתי פס על הדברים האלה". בסופו של דבר, שניהם יחד חתומים על ספר ייחודי שיצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (אפיק), בגרמנית ובעברית בהתאמה: "לא נשכח נצא לרקוד", קובץ סיפורים של סופרים גרמנים וישראלים הכותבים על הארץ האחרת.

כדי להבין איך התפתחו כך הדברים, צריך לחזור תחילה לסיפורים הנפרדים של השניים.

קרון, בן 50, נולד להורים שגדלו כילדים בתקופת שלטון הנאצים. "גדלתי עם הרבה תחושות אשמה ובושה. אמא שלי דיברה איתי הרבה על הנושא, ולקחה אותי כבר כילד לבקר באתר ההנצחה במחנה הריכוז דכאו. היא מספרת שהקאתי כשיצאנו משם. שאלות על איך זה יכול היה להתרחש ואיך אני יכול להיות בטוח שזה לא עלול לקרות גם לי עיצבו את האישיות שלי, לרבות ההחלטה שלי לבחור במקצוע העיתונות והכתיבה". ואכן, בכתיבתו כסופר (בין השאר הרומנים Autopilot ו-Der Begleiter) ובעיקר בעבודתו כשדרן טלוויזיה ברשת ARD, עוסק קרון רבות בזוויות שונות של ההיסטוריה הגרמנית.

אולם למרות האינטנסיביות שבה צלל להיסטוריה הגרמנית, חש קרון עד לפני כמה שנים שהוא בעצם לא יודע דבר על התרבות היהודית. "הדור שלי במערב גרמניה גדל על הסיפור של גורל היהודים תחת המשטר הנאצי, אבל על היהדות יש לנו רק קלישאות בראש. ובוודאי שרק מעטים בדור שלי יודעים משהו על התרבות היהודית של היום. ההנצחה אמנם קיימת בכל מקום בברלין, אבל היהודים החיים שגרמני ממוצע נתקל בהם הם עיתונאים או סופרים שכותבים בעיתון".

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין
צילומים: כפיר חרבי

בסופו של דבר העז קרון להעלות את סוגיית השם היהודי בפני הפסיכולוגית שלו. "ניתחנו במשך חודשים את הפחד שלי מפני אנטישמיות אפשרית שקיימת בתוכי. והרי בסופו של דבר גם השאיפה הפילושמית לחוות יחסים נורמליים עם יהודים יכולה לנבוע ממקור אנטישמי. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לנסוע לישראל, אבל תמיד דחיתי את זה. חששתי. גם מהמצב הביטחוני וגם כי לא הייתי בטוח איך אוּכל כגרמני להסתכל לישראלים בעיניים. תחושות האשמה והבושה שלי על העבר היו תמיד מאוד חזקות".

המשך קריאה »

ברלינרית :: 08.אפר.2015 :: שפיץ :: אין תגובות »

הקשר בין החוויה הרגשית לתחושת הזמן מתעתע לעתים קרובות, ולשני הכיוונים: סוף שבוע אחד מחוץ לשגרה מרגיש כמו חודשיים, אירוע משמעותי מלפני חמש שנים חי בתוכנו כאילו התרחש אתמול. אך בעוד שבחיים האישיים הזמן מתעתע בנו בדרכים שונות, בכל הקשור למרחב הציבורי הישראלי, הכיוון הוא אחד ויחיד.

אילו ניתן היה להתנתק תודעתית מלוח השנה, לעצום עיניים ולנסות לחוש לפני כמה זמן התקיימו הבחירות, שבועיים לא היו תשובה מתקבלת על הדעת. קצב חילוף החומרים של השיח הציבורי הישראלי לא דומה לשום דבר אחר. נראה כי תהליכים פנימיים שלוקחים חודשים ושנים במקומות אחרים, נדחסים באינטנסיביות עזה לימים בודדים, לעתים ליממה אחת, לפעמים אפילו לשעות ספורות. כל קשת הרגשות, על קצותיה העזים ולעתים המפחידים, מושלכת ללא הבחנה למיקסר רב עוצמה, שממנו יוצא עד מהרה שייק שרכיביו אינם מזוהים עוד, וטעמיו דוחים כמעט לכל חיך.

לפעמים נדמה שבעצם מדובר באורגניזם ענק שסובל מפעילות-יתר של בלוטת התריס, לרבות חלק ניכר מתופעות הלוואי המוכרות של הפרעה זו: עצבנות, אי-יציבות רגשית, אי-שקט פנימי, דופק מהיר, לחץ דם גבוה, היפראקטיביות, הקאות והתגברות יציאות (וסליחה על התיאור הפלסטי).

לפעילות היתר הזו, למטבוליזם הנפשי והציבורי הבולעני הזה, יש לעתים יתרונות: הוא מעניק לכל חלקי האורגניזם אשליה של תנועה מתמדת, התפתחות לכאורה, גם אם למעשה התחושה הזאת נובעת מתנועות הערבול הפנימיות, ההרסניות למעשה. לעתים המטבוליזם המהיר מדי אף מנפק רגעים של נחת מדומה, קצת כמו הנחמה האידיוטית הנלווית להרזיה כתוצאה מווירוס בטן. אבל רוב הזמן הוא בעיקר גובה מחיר כבד. המחיר אינו בא לידי ביטוי רק בשטחיות המאוד לא בריאה שתהליכים מהירים מדי ונטולי כל איזון מייצרים, אלא גם ברפטטיביות האוטומטית והבלתי נשלטת שלהם, בידיעה שכל מה שייאמר, כל מה שייכתב, כל מה שייעשה – ייזרק ממילא עד מהרה למגרסה האימתנית, שממנה ניתן לצאת רק במרקם מרוסק.

חברה קרובה, פסיכואנליטיקאית, מעלה את ההשערה שהעיבוד המהיר מדי הוא ביטוי למצב הבלתי נסבל של לא לדעת, של הימצאוּת באי ודאות, שהוא כידוע המצב הכי בעייתי לנפש האדם. ממנו נובע הצורך להסיק מסקנות עוד לפני שנאספו הנתונים. באופן פרדוקסלי, ה"ידיעה" טרם זמנה, שבאה להרגיע לכאורה את המתח והחרדה שבציפייה לקראת הדבר החדש, מגבירה את החרדות מפני אפשרות של שינוי בלתי ידוע, ואולי מחזקת את הכוחות הדואגים לשמור על הקיים והמוכר. הפעילות היתרה נועדה לסגור פערים, לסתום חורים ולייצר ודאות או ידיעה במקום שהן אינן קיימות. וזה כמובן הולך נהדר עם רפטטיביות, כי אין יכולת להמתין לדבר החדש. ניסיונות כאלה, מסבירה החברה, שכבר ראתה כמה מקרים קשים בחדר הטיפולים, תמיד בנויים על יצירת אשליה, ולכן מהווים קרקע פורייה להרבה בעיות בעת המפגש עם המציאות. בעיות בעת המפגש עם המציאות? לא שמנו לב.

לכאורה, אפשר היה להניח שכמה שנים של מגורים מחוץ לישראל יסייעו למתן את ההפרעה התפקודית הזאת. סוג של טיפול שאם לא יפתור את הבעיה, לכל הפחות ימתן את הסימפטומים שלה. אולם מכיוון שזירת הופעת התסמינים העיקרית ממילא אינה גאוגרפית כיום, נדמה שלהתרחקות הפיזית יש השפעה מינורית, אם בכלל, על הטבת הסינדרום. מניסיון אישי, יעילות טיפול ההתרחקות עוד פוחתת בצמתים אינטנסיביים כמו בחירות, שם מגיעה פעילות-היתר הקיבוצית לרמות כה גבוהות, עד שהיא גורסת לתוכה את כל מי ומה שנקרים בדרכה.

אז מה אפשר לעשות? כאן נדרשת דיאגנוזה עמוקה ומקצועית: אם מדובר בהתפרצות של פעילות-יתר בשל מצב בר-חלוף (בדומה להתפרצות פעילות-יתר של הבלוטה לאחר לידה), הרי שהחלמה עשויה להגיע עם הזמן וטיפול נכון. לחלופין, אם מדובר במחלה אוטואימונית, הרי שייתכן שאנחנו מתמודדים כאן עם תופעה חשוכת מרפא, שניתן רק לשאוף להקל על תסמיניה. אולי להתקין בישראל טלסקופ כמו זה שהוצב בגרין בנק שבמערב וירג'יניה.

הטקסט מבוסס על מאמר הפתיחה של גיליון 16 ופורסם בגירסה זו לראשונה ב"הארץ".

איור: אביטל יומדין

ברלינרית :: 01.אפר.2015 :: שפיץ :: אין תגובות »