מטבוליזם בולעני ושמו ישראל

הקשר בין החוויה הרגשית לתחושת הזמן מתעתע לעתים קרובות, ולשני הכיוונים: סוף שבוע אחד מחוץ לשגרה מרגיש כמו חודשיים, אירוע משמעותי מלפני חמש שנים חי בתוכנו כאילו התרחש אתמול. אך בעוד שבחיים האישיים הזמן מתעתע בנו בדרכים שונות, בכל הקשור למרחב הציבורי הישראלי, הכיוון הוא אחד ויחיד.

אילו ניתן היה להתנתק תודעתית מלוח השנה, לעצום עיניים ולנסות לחוש לפני כמה זמן התקיימו הבחירות, שבועיים לא היו תשובה מתקבלת על הדעת. קצב חילוף החומרים של השיח הציבורי הישראלי לא דומה לשום דבר אחר. נראה כי תהליכים פנימיים שלוקחים חודשים ושנים במקומות אחרים, נדחסים באינטנסיביות עזה לימים בודדים, לעתים ליממה אחת, לפעמים אפילו לשעות ספורות. כל קשת הרגשות, על קצותיה העזים ולעתים המפחידים, מושלכת ללא הבחנה למיקסר רב עוצמה, שממנו יוצא עד מהרה שייק שרכיביו אינם מזוהים עוד, וטעמיו דוחים כמעט לכל חיך.

לפעמים נדמה שבעצם מדובר באורגניזם ענק שסובל מפעילות-יתר של בלוטת התריס, לרבות חלק ניכר מתופעות הלוואי המוכרות של הפרעה זו: עצבנות, אי-יציבות רגשית, אי-שקט פנימי, דופק מהיר, לחץ דם גבוה, היפראקטיביות, הקאות והתגברות יציאות (וסליחה על התיאור הפלסטי).

לפעילות היתר הזו, למטבוליזם הנפשי והציבורי הבולעני הזה, יש לעתים יתרונות: הוא מעניק לכל חלקי האורגניזם אשליה של תנועה מתמדת, התפתחות לכאורה, גם אם למעשה התחושה הזאת נובעת מתנועות הערבול הפנימיות, ההרסניות למעשה. לעתים המטבוליזם המהיר מדי אף מנפק רגעים של נחת מדומה, קצת כמו הנחמה האידיוטית הנלווית להרזיה כתוצאה מווירוס בטן. אבל רוב הזמן הוא בעיקר גובה מחיר כבד. המחיר אינו בא לידי ביטוי רק בשטחיות המאוד לא בריאה שתהליכים מהירים מדי ונטולי כל איזון מייצרים, אלא גם ברפטטיביות האוטומטית והבלתי נשלטת שלהם, בידיעה שכל מה שייאמר, כל מה שייכתב, כל מה שייעשה – ייזרק ממילא עד מהרה למגרסה האימתנית, שממנה ניתן לצאת רק במרקם מרוסק.

חברה קרובה, פסיכואנליטיקאית, מעלה את ההשערה שהעיבוד המהיר מדי הוא ביטוי למצב הבלתי נסבל של לא לדעת, של הימצאוּת באי ודאות, שהוא כידוע המצב הכי בעייתי לנפש האדם. ממנו נובע הצורך להסיק מסקנות עוד לפני שנאספו הנתונים. באופן פרדוקסלי, ה"ידיעה" טרם זמנה, שבאה להרגיע לכאורה את המתח והחרדה שבציפייה לקראת הדבר החדש, מגבירה את החרדות מפני אפשרות של שינוי בלתי ידוע, ואולי מחזקת את הכוחות הדואגים לשמור על הקיים והמוכר. הפעילות היתרה נועדה לסגור פערים, לסתום חורים ולייצר ודאות או ידיעה במקום שהן אינן קיימות. וזה כמובן הולך נהדר עם רפטטיביות, כי אין יכולת להמתין לדבר החדש. ניסיונות כאלה, מסבירה החברה, שכבר ראתה כמה מקרים קשים בחדר הטיפולים, תמיד בנויים על יצירת אשליה, ולכן מהווים קרקע פורייה להרבה בעיות בעת המפגש עם המציאות. בעיות בעת המפגש עם המציאות? לא שמנו לב.

לכאורה, אפשר היה להניח שכמה שנים של מגורים מחוץ לישראל יסייעו למתן את ההפרעה התפקודית הזאת. סוג של טיפול שאם לא יפתור את הבעיה, לכל הפחות ימתן את הסימפטומים שלה. אולם מכיוון שזירת הופעת התסמינים העיקרית ממילא אינה גאוגרפית כיום, נדמה שלהתרחקות הפיזית יש השפעה מינורית, אם בכלל, על הטבת הסינדרום. מניסיון אישי, יעילות טיפול ההתרחקות עוד פוחתת בצמתים אינטנסיביים כמו בחירות, שם מגיעה פעילות-היתר הקיבוצית לרמות כה גבוהות, עד שהיא גורסת לתוכה את כל מי ומה שנקרים בדרכה.

אז מה אפשר לעשות? כאן נדרשת דיאגנוזה עמוקה ומקצועית: אם מדובר בהתפרצות של פעילות-יתר בשל מצב בר-חלוף (בדומה להתפרצות פעילות-יתר של הבלוטה לאחר לידה), הרי שהחלמה עשויה להגיע עם הזמן וטיפול נכון. לחלופין, אם מדובר במחלה אוטואימונית, הרי שייתכן שאנחנו מתמודדים כאן עם תופעה חשוכת מרפא, שניתן רק לשאוף להקל על תסמיניה. אולי להתקין בישראל טלסקופ כמו זה שהוצב בגרין בנק שבמערב וירג'יניה.

הטקסט מבוסס על מאמר הפתיחה של גיליון 16 ופורסם בגירסה זו לראשונה ב"הארץ".


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה