סקס, ספרות וכדורגל — הכוריאוגרפיה של הדור השלישי

פורסם במקור במגזין שפיץ

האדם היהודי הראשון שנורברט קרון (Kron) הכיר באופן אישי היה הפסיכואנליטיקאית שלו. "היה לה שם משפחה שגרם לי לשער שהיא יהודייה, אבל האם זה כלשעצמו לא מחשיד אותי כבר באנטישמיות, לדבר על 'שמות יהודיים'? הרגשתי שאני לא יכול לשאול אותה את השאלה הזאת בלי לחוש אשמה". עמיחי שלו, מצדו, דחה מילדות כל דבר שאמרו לו ש"חשוב" לעסוק בו, כולל היסטוריה ושורשים: "צחקתי בצפירות יום השואה ושמתי פס על הדברים האלה". בסופו של דבר, שניהם יחד חתומים על ספר ייחודי שיצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (אפיק), בגרמנית ובעברית בהתאמה: "לא נשכח נצא לרקוד", קובץ סיפורים של סופרים גרמנים וישראלים הכותבים על הארץ האחרת.

כדי להבין איך התפתחו כך הדברים, צריך לחזור תחילה לסיפורים הנפרדים של השניים.

קרון, בן 50, נולד להורים שגדלו כילדים בתקופת שלטון הנאצים. "גדלתי עם הרבה תחושות אשמה ובושה. אמא שלי דיברה איתי הרבה על הנושא, ולקחה אותי כבר כילד לבקר באתר ההנצחה במחנה הריכוז דכאו. היא מספרת שהקאתי כשיצאנו משם. שאלות על איך זה יכול היה להתרחש ואיך אני יכול להיות בטוח שזה לא עלול לקרות גם לי עיצבו את האישיות שלי, לרבות ההחלטה שלי לבחור במקצוע העיתונות והכתיבה". ואכן, בכתיבתו כסופר (בין השאר הרומנים Autopilot ו-Der Begleiter) ובעיקר בעבודתו כשדרן טלוויזיה ברשת ARD, עוסק קרון רבות בזוויות שונות של ההיסטוריה הגרמנית.

אולם למרות האינטנסיביות שבה צלל להיסטוריה הגרמנית, חש קרון עד לפני כמה שנים שהוא בעצם לא יודע דבר על התרבות היהודית. "הדור שלי במערב גרמניה גדל על הסיפור של גורל היהודים תחת המשטר הנאצי, אבל על היהדות יש לנו רק קלישאות בראש. ובוודאי שרק מעטים בדור שלי יודעים משהו על התרבות היהודית של היום. ההנצחה אמנם קיימת בכל מקום בברלין, אבל היהודים החיים שגרמני ממוצע נתקל בהם הם עיתונאים או סופרים שכותבים בעיתון".

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין צילומים: כפיר חרבי

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין
צילומים: כפיר חרבי

בסופו של דבר העז קרון להעלות את סוגיית השם היהודי בפני הפסיכולוגית שלו. "ניתחנו במשך חודשים את הפחד שלי מפני אנטישמיות אפשרית שקיימת בתוכי. והרי בסופו של דבר גם השאיפה הפילושמית לחוות יחסים נורמליים עם יהודים יכולה לנבוע ממקור אנטישמי. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לנסוע לישראל, אבל תמיד דחיתי את זה. חששתי. גם מהמצב הביטחוני וגם כי לא הייתי בטוח איך אוּכל כגרמני להסתכל לישראלים בעיניים. תחושות האשמה והבושה שלי על העבר היו תמיד מאוד חזקות".

ב-2008 נפלה לחיקו של קרון הזדמנות חד-פעמית: נבחרת הכדורגל הגרמנית של הסופרים, שבה הוא חבר, שיחקה בברלין נגד נבחרת הסופרים הישראלית שזה עתה הוקמה. בעקבות המשחק בברלין הוזמנה הנבחרת הגרמנית למשחק גומלין בישראל. "עדיין קיננו בי חששות וספקות, אבל התאהבתי מייד בתל-אביב. איזו עיר פנטסטית".

אלא שהתוכנית של קרון לבלות ולהכיר את ישראל השתבשה לחלוטין אחרי ששבר את רגלו במשחק מול הנבחרת הישראלית. "במקום להסתובב שכבתי כל הביקור עם גבס במלון בכיכר דיזנגוף. היה ברור שאני חייב לבוא שוב".

כעבור ארבעה חודשים זה אכן קרה. "אוֹרי קרמן מנבחרת הסופרים הזמין אותי אליו הביתה, לחגוג פסח עם המשפחה שלו. הגעתי עדיין עם תחושת חוסר הביטחון שהיתה לי, אבל כולם קיבלו אותי בחמימות רבה ובהמשך הביקור הכרתי עוד ועוד אנשים. מהנקודה הזאת היה לי ברור שלא רק שאני רוצה לבוא שוב לתל-אביב, אלא שאני רוצה גם לכתוב עליה. מאז אני נוסע בכל שנה לישראל".

זה המקום לחזור לצלע הישראלית בסיפור. שלו, בן 42, סופר ("ימי הפופ", "הנפשיים", "ילדה גדולה", "על החתרנות"), מרצה, עורך ומבקר, עשה כאמור כמיטב יכולתו להתרחק מנושא השואה. "משני הצדדים של המשפחה היו הרבה קורבנות, אבל איכשהו אני לא מגיע לזה ואולי לא רוצה להגיע לזה. אמא של אבא שלי הגיעה מפולין ומכל המשפחה רק היא נשארה. מהצד של אמא שלי, האחים והאחיות של ההורים שלה גם 'הלכו' שם. דוד שלי יצא לאיזה מסע בטרבלינקה, אבל אותי לא מעניינים דברים כאלה. איכשהו האנשים האלה שמתעסקים באובססיביות בשורשים שלהם ובמשפחה שלהם תמיד קצת עייפו אותי. רק בעשור האחרון מצאתי את עצמי פתאום מתעניין בנושא מזוויות אחרות, יותר אינטלקטואליות, ופחות דרך הסיפורים הגדולים והאתוס הממלכתי. אני מגיע איכשהו לעניין הזה בלי מטענים רגשיים. הניסויים המדעיים שהנאצים עשו, כלי הנשק שלהם, תפישות העולם המיתולוגיות שלהם — אלה הדברים שמשכו אותי, ומצאתי את עצמי הופך די אובססיבי לנושא. השבוע, למשל, הזמנתי שני ספרים מאמזון — אחד מהם על כלי טיס מסתורי בצורת פעמון שהנאצים התחילו לפתח ולא הספיקו להשלים, והשני על התוכניות שלהם איך לנהל את הכלכלה, הפיזיקה והחלל החיצון אחרי שהם ינצחו את המלחמה". כשהוא נשאל איך אפשר לגדול בישראל ללא רגשות ומטענים בקשר לשואה, שלו משיב: "אני מניח שיש איזשהן אמוציות, אבל אין משהו שמעכב אותי. אני לא אומר שזו דרך שמתאימה לכולם, יכול להיות שאני מקרה אחר. אני עברתי דרך חלופית לזו שמנסים להתוות לך החל מבית הספר היסודי והלאה בהקשר לגרמניה. בתור ילד ניסו ללמד אותי שהנאצים זה הרוע המוחלט ואנחנו הטוב המוחלט, אבל לאט לאט אתה נחשף לגרמנים אחרים, דרך מוזיקה וכדורגל, זה איזשהו תהליך. בתור ילד הערצתי את להקת אלפאוויל ואת היורופופ הגרמני. לתרבות יש תפקיד בכך שהאמוציות לא הופכות להיות פשטניות וחד-משמעיות, משהו קורה במוח לאט לאט, באופן תת-קרקעי. לא הייתי ביד-ושם אף פעם, לא נסעתי לאושוויץ. בגלל שוויתרתי על התחנות האלה יכול להיות שגם האמוציות שלי הלכו למקומות אחרים".

כריכת הספר בעברית

קרון ושלו הכירו כבר באותו משחק כדורגל גורלי בין נבחרות הסופרים של שתי המדינות, אי שם ב-2008. לקראת יובל החמישים ליחסי ישראל-גרמניה הרהר כל אחד מהם בנפרד ברעיונות לפרויקטים ספרותיים שקשורים לנושא. אסף גברון, גם הוא בנבחרת, חיבר ביניהם — וכך נולדה האנתולוגיה. גברון אף כתב בעצמו לספר, וחוץ ממנו ומשני העורכים משתתפים בקובץ גם שהרה בלאו, עידית אלנתן, גלית דהן-קרליבך, יאיר אסולין (שסיפורו מופיע בעמודים הבאים), יפתח אלוני, יפתח אשכנזי, ענת עינהר וליאת אלקיים בצד הישראלי; ואלברט אוסטרמאייר, קתרינה האקר, אווה מנסה, מרקו מרטין, ריינר מרקל, מוריץ רינקה, שרה שטריקר ויוכן שמידט בצד הגרמני.

"יש הרבה ספרות על ההיסטוריה, אבל מה שחסר זו כתיבה עכשווית על יחסי ישראלים וגרמנים", אומר קרון. "רציתי לקרוא סיפורים שלא מתרחשים בעבר, סיפורים שיכולים לענות על השאלה איך אנחנו יכולים לרקוד ביחד מבלי לשכוח את העבר. היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו, ולכן חשוב לי להעביר את זה הלאה. העובדה שהספר יוצא לאור גם בעברית וגם בגרמנית צריכה לשמש קודם כל כהזדמנות ליצור עוד ועוד קשרים בין ישראלים וגרמנים".

"כשיצאנו לדרך לא היתה לנו אג'נדה, חוץ מניסיון לכוון בעיקר לכותבים מהדור השלישי", אומר שלו. "לא ידענו מה נקבל, זה היה מעין ניסוי. כל אחד מהכותבים עשה את זה בדרכו, אם כי אני בהחלט מתחיל להשתכנע שיש כמה מכנים משותפים לכולם. הרבה דברים משמעותיים ורציניים הפכו עם הזמן לקלישאות, אבל זה לא משנה את העובדה שהם עדיין משמעותיים ורציניים".

כך, למשל, אחד המאפיינים שחוזרים באופן מובהק בספר הוא העיסוק ביחסים בין גרמנים וישראלים דרך יחסים אינטימיים. "באופן טבעי, כשצעירים פוגשים צעירים — יש סקס ויש אהבה, זה בלתי נמנע", אומר שלו. "ומכיוון שאחת התימות המרכזיות העולות מהספר היא שהשינוי מתחיל ביחסים הבין-אישיים, ואחר כך זולג לתרבות, ואחר כך לפוליטיקה — יוצא שלסקס יש תפקיד חשוב בשינוי התודעתי של הדור השלישי".

העיסוק האובססיבי בדעות קדומות מתוך הניסיון להימנע מהן (ביקורת על "לא נשכח נצא לרקוד")

בורחים — סיפור קצר מאת יאיר אסולין מתוך הספר

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה