פורסם במקור במגזין שפיץ

אנחנו כבר בפרק השמיני בעונה השלישית של בית הקלפים. פרנק מסתובב למצלמה, ומוכן לשתף אותנו במחשבה דרמטית, כשהוא נעצר פתאום. אנחנו מסתכלים רגע זה בזה, ושוב במסך — מעגל של נקודות אפורות עוקבות חגות סביב עצמן, מרתיחות את הדם. תנסה לכבות ולהדליק את הראוטר. זה לא זה. בסלולרי קולטים? גם לא. מיותר לציין שחבילת הדאטה החודשית, הקטנה והיקרה, נגמרה כבר מזמן. מה קורה כאן? הרי רק אתמול קראנו (שוב) בעיתון (המודפס, בבית הקפה) שברלין היא בירת הסטארטאפים של אירופה. ובתמונות שליוו את הכתבה הכל נראה כמו אפליקציה מעוצבת ומלוטשת.

כמו בהרבה שדות אחרים בברלין, גם בכל הקשור לטכנולוגיה — העבר, ההווה והעתיד מנהלים בה משא ומתן תמידי. לעתים מצליחים לחיות זה לצד זה, לעתים נלחמים על מקומם. על כן, הסיפור של יחסי ברלין והאינטרנט הוא במובנים רבים תמצית האתגר הברלינאי העכשווי: האם העיר יכולה לשמור על יתרונותיה הידועים (שקשורים, לפחות בחלקם, דווקא לעולם מיושן ולואו-טקי, אולי אפילו אנטי-טקי) תוך כדי המסע למימוש הפוטנציאל שלה? האם היא יכולה לקיים את ההבטחה הגלומה בה בשנים האחרונות מבלי לוותר על מה שהפך אותה מלכתחילה לכה מבטיחה?

spitz17_cover1

צילום השער: כפיר חרבי

את מקורות היחס החשדני הבסיסי של הרבה ברלינאים כלפי טכנולוגיה אפשר להבין די בקלות. שתי דיקטטורות עברו על המדינה הזאת רק במאה האחרונה, מימין ומשמאל, שתי משטרות חשאיות, עשרות שנים של פרנויה וחוסר יכולת להבדיל בין חבר לאויב, בין משת"פ של המשטר לבין אפילו בן-זוג לפעמים. מי שנכוו ברותחין נזהרים עכשיו שבעתיים בפושרין, ועל הרקע הזה מתבהרות תופעות כמו רתיעה כללית מרשתות חברתיות שאוגרות עלינו מידע (ואם כבר מצטרפים אליהן, אז כמובן לא בשם האמיתי), העדפה של שירותי דואר אלקטרוני שמבטיחים פרטיות (בניגוד לג'ימייל), או הפרשה הידועה שאילצה את גוגל להסכים לטשטש את בתיהם של גרמנים שירצו בכך בגוגל סטריט-וויו.

המשך קריאה »