אלטנוילנד: הסכיזופרניה הדיגיטלית של ברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אנחנו כבר בפרק השמיני בעונה השלישית של בית הקלפים. פרנק מסתובב למצלמה, ומוכן לשתף אותנו במחשבה דרמטית, כשהוא נעצר פתאום. אנחנו מסתכלים רגע זה בזה, ושוב במסך — מעגל של נקודות אפורות עוקבות חגות סביב עצמן, מרתיחות את הדם. תנסה לכבות ולהדליק את הראוטר. זה לא זה. בסלולרי קולטים? גם לא. מיותר לציין שחבילת הדאטה החודשית, הקטנה והיקרה, נגמרה כבר מזמן. מה קורה כאן? הרי רק אתמול קראנו (שוב) בעיתון (המודפס, בבית הקפה) שברלין היא בירת הסטארטאפים של אירופה. ובתמונות שליוו את הכתבה הכל נראה כמו אפליקציה מעוצבת ומלוטשת.

כמו בהרבה שדות אחרים בברלין, גם בכל הקשור לטכנולוגיה — העבר, ההווה והעתיד מנהלים בה משא ומתן תמידי. לעתים מצליחים לחיות זה לצד זה, לעתים נלחמים על מקומם. על כן, הסיפור של יחסי ברלין והאינטרנט הוא במובנים רבים תמצית האתגר הברלינאי העכשווי: האם העיר יכולה לשמור על יתרונותיה הידועים (שקשורים, לפחות בחלקם, דווקא לעולם מיושן ולואו-טקי, אולי אפילו אנטי-טקי) תוך כדי המסע למימוש הפוטנציאל שלה? האם היא יכולה לקיים את ההבטחה הגלומה בה בשנים האחרונות מבלי לוותר על מה שהפך אותה מלכתחילה לכה מבטיחה?

spitz17_cover1

צילום השער: כפיר חרבי

את מקורות היחס החשדני הבסיסי של הרבה ברלינאים כלפי טכנולוגיה אפשר להבין די בקלות. שתי דיקטטורות עברו על המדינה הזאת רק במאה האחרונה, מימין ומשמאל, שתי משטרות חשאיות, עשרות שנים של פרנויה וחוסר יכולת להבדיל בין חבר לאויב, בין משת"פ של המשטר לבין אפילו בן-זוג לפעמים. מי שנכוו ברותחין נזהרים עכשיו שבעתיים בפושרין, ועל הרקע הזה מתבהרות תופעות כמו רתיעה כללית מרשתות חברתיות שאוגרות עלינו מידע (ואם כבר מצטרפים אליהן, אז כמובן לא בשם האמיתי), העדפה של שירותי דואר אלקטרוני שמבטיחים פרטיות (בניגוד לג'ימייל), או הפרשה הידועה שאילצה את גוגל להסכים לטשטש את בתיהם של גרמנים שירצו בכך בגוגל סטריט-וויו.

בקרב קבוצות מסוימות, האנטי-טקיזם הוא ממש אידיאולוגי. ב-2009 ניסו לפתוח מזללת "סאבווי" בקרויצברג. תוך ימים היא הותקפה על ידי אקטיביסטים נגד ג'נטריפיקציה, שסקלו אותה באבנים ובבקבוקי צבע. אמנם מקבלי ההחלטות בברלין ובגרמניה רחוקים שנות אור מהעמדה האנטי-אמריקאית ואנטי-קפיטליסטית של הסקוואטרים בריגרשטראסה, אבל נוכחותם של האחרונים בהחלט מורגשת במרחב הציבורי. תופעות המוגדרות כפועל יוצא של תרבות הצריכה והקפיטליזם — ועולם הסטארטאפים בתוכן — מסומנות כמעט אוטומטית כטמאות בקרב קהלים מסוימים. כשאלה מסתכלים על סצנת הסטארטאפים הברלינאית שזכתה לכינוי Silicon Allee ("שדרת הסיליקון", כמקבילה לעמק הסיליקון), הם לא רואים חדשנות ופוטנציאל צמיחה. הם רואים דירות שעמדו ריקות או נמכרו בגרושים אחרי נפילת החומה והפכו לפיסות נדל"ן יקרות; הם מתקשים לקבל את העובדה שהתרגשות מהפכנית התחלפה בבתי קפה עמוסים בלפטופים של אפל ובדוברי אנגלית.

חצי שעה Wi-Fi חינם!

ויחד עם זאת, משקעי העבר הברורים לא יכולים לשמש הסבר בלעדי לכך שגרמניה דורגה במקום העשירי והלא-מחמיא במחקר שבחן את מידת הדיגיטליזציה של 28 מדינות האיחוד האירופי (דנמרק דורגה במקום הראשון ורומניה באחרון). המחקר של האיחוד האירופי בחן חמישה מדדים: חיבור לאינטרנט, כישורים דיגיטליים אישיים, שימוש באינטרנט למטרות שונות, שילוב טכנולוגיה דיגיטלית ביומיום ושירותים דיגיטליים ציבוריים, ועל אף שהגרמנים אכן רשמו שיעורים נמוכים בהרבה מהממוצע האירופי בכל הקשור לשימוש ברשתות חברתיות (49% לעומת 58%) — הם כנראה לא היו מתברגים למקום העשירי בדירוג הכללי אם זו היתה חולשתם הדיגיטלית היחידה.

כבר שנים שעיריית חיפה מספקת אינטרנט אלחוטי על חוף הים בחינם, ובברלין עדיין אין Wi-Fi חינמי אפילו באלכסנדרפלאץ (שלא לדבר על חופי האגמים). על פי מפה באתר הרשמי של העירייה, רוב מוחלט של נקודות האינטרנט האלחוטי החופשי בפרידריכסהיין-קרויצברג, למשל, נמצאות בספריות עירוניות. רוצה לומר, אם אנחנו כבר מספקים לכם אינטרנט בחינם — כדאי שתעשו עם זה משהו מועיל. תלמדו, למשל. באותו אתר מתפרסמת גם הודעה חגיגית על כך שמעתה (ab sofort!) תינתן חצי שעה (!) Wi-Fi חינם למי שיגיע למשרד הכלכלה, הטכנולוגיה והמחקר של ברלין בשנברג…

גם במרחב הפרטי המצב לא מזהיר. כמעט כל מי שהזמין חיבור ביתי לאינטרנט מאחת החברות (ולא מאוד משנה מאיזו), יכול לספר על פגישות עם טכנאים שבוטלו שוב ושוב, ועל המתנה שמתארכת לעתים אפילו עד שלושה חודשים. ומה עם הסלולר? אנחנו רגילים לפזמון החוזר על כמה הכל יותר זול בברלין לעומת ישראל, אבל בתחום הזה התמונה לחלוטין הפוכה: במחיר שבו אפשר לרכוש חבילת גלישה של 20 ג'יגה (!) ושיחות ללא הגבלה בישראל ובחו"ל (99 שקלים), תוכלו לקבל בברלין חבילה (נוסטלגית?) של 500 מגה מצ'וקמקים לגלישה, שיחות ללא הגבלה ברשת שלכם בלבד ו-100 דקות ברשתות אחרות. החבילה הכי קרובה לחבילה הישראלית שתוארה לעיל, שכוללת 10 ג'יגה גלישה (לעומת 20 בחבילה הישראלית) עולה ב-O2 לא פחות מ-72 אירו בחודש (יותר מפי שלושה מהמחיר הישראלי), וגם זה רק בשנה הראשונה מתוך השנתיים שעליהן יש להתחייב (שכמובן יוארכו אוטומטית אם לא תעשו Kündigung לפחות שלושה חודשים מראש, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקריאה הדיגיטלית אמנם מתחילה לחלחל וניתן לראות יותר ויותר אנשים עם קוראים דיגיטליים ברכבת — הסביבה הנאמנה ביותר למדידת סטטיסטיקת קריאה — אבל גרמנים רבים עדיין מסרבים להכניס את רוצח הנייר הזה הביתה. יש שיאמרו שגם הרגלי כתיבת האימיילים המקומיים מעידים משהו על קצב ההפנמה של העידן החדש: אישור על קבלת עבודה ממרצה באוניברסיטה יכלול פתיחה רשמית, ניסוח של שלושה משפטים לפחות, וסיום רשמי. וזה לא רק בגלל יחסי סטודנט-מרצה — גם בין חברים המיילים נראים ככה בדרך כלל, מינוס הרשמיות. זה קשור כמובן גם לתרבות נימוסים שאין לה בהכרח קשר לטכנולוגיה, אבל אולי יש בכך גם איזושהי עדוּת לדבקוּת בכללי עולם האופליין הטוב והישן.

הנכס המרכזי — כישרונות מכל העולם

ובכל זאת, במקביל לאתריה הלואו-טקיים של המציאות הברלינאית, העיר מסומנת שוב ושוב בשנים האחרונות כמיועדת לכתר "בירת הסטארטאפים של אירופה". לגיל רוזן, סמנכ"ל ניו-מדיה בדויטשה טלקום, אין ספק מהו היתרון המשמעותי המרכזי שלה: "ברלין הפכה למקום שלהרבה מאוד אנשים נוח להיפגש בו. יש כאן משהו שגורם לאנשים מתרבויות שונות להרגיש בנוח. זה לא טריויאלי. זה קרה אולי רק בניו-יורק. השילוב של תרבויות רבות שיוצרות איכויות של אחד ועוד אחד שווה שלוש יכול להביא דה פקטו, ברמה האנושית, לכך שדברים מוצלחים יקרו פה. זה לא קשור לתוכניות הפיתוח של הממשלה ולכך שלוקח חודש להתחבר לאינטרנט. ברלין היא מעין מֶכה לאמנים, מתכנתים ומעצבים".

גיל רוזן ברלין דויטשה טלקום

"משהו כאן גורם לאנשים מתרבויות שונות להרגיש בנוח, וזה לא טריויאלי. זה קרה אולי רק בניו-יורק". גיל רוזן, סמנכ"ל ניו-מדיה בדויטשה טלקום
צילום: כפיר חרבי

עם כל ההערכה שלו לשוק המקומי, לרוזן גם די ברור מדוע הכוחות החדשניים צריכים להגיע מבחוץ: "יש כאן עומק טכנולוגי באוניברסיטאות. יש, למשל, תוכנית עיצוב מדהימה ב-UDK, הייתי מקים שני סטארטאפים לפחות מהרעיונות שיש שם. אבל הגרמנים צפים בעולם האקדמיה הנוח במשך שנים. יש שם דוקטורנט סופר-מוכשר שבעמק הסיליקון או בישראל כבר מזמן היה מייסד סטארטאפ, וכאן הוא יושב כבר כמה שנים באקדמיה, עם המשכורת שלו, שבברלין קל להסתדר איתה… אין כאן את ה-'Killer Instinct'. אבל לאט לאט נוצרת פה אוכלוסייה חדשה, ויכול להיות שעוד עשר-עשרים שנה באמת יהיה כאן כמו בניו-יורק".

רוזן, הישראלי ולמעשה הזר היחידי בשדרת הניהול הבכירה של התאגיד הגרמני אדיר הממדים (שפועל גם ב-12 מדינות נוספות באירופה), "יוּבא" לכאן לפני כשלוש שנים כדי לחזק את תהליכי החדשנות והדיגיטליזציה בחברה. הוא מוביל כמה פרויקטים במקביל, אך את עיקר מרצו משקיע בימים אלה בשירות תקשורת חדש שאמור לטלטל את התפישה שלפיה טלפון, כרטיס סים ומספר קשורים קשר בל-יינתק — ולהפוך את "הטלפון" שלנו למוצר דיגיטלי ונגיש מכל מכשיר. השירות העתידי עדיין תחת מעטה סודיות מסוים, אך רוזן מבטיח "מהפכה אמיתית". אנחנו פוגשים אותו בבניין לבנים ענק ב-Winterfeldtstraße בשנברג, שבאופן סמלי למדי נפתח ב-1929 כמרכזיית הטלפונים והמברקים הגדולה באירופה. היום הוא משמש בית לפרויקטים בתחום החדשנות של טלקום (במסגרת חטיבת T-labs), ובהם גם החממה ותוכנית ההאצה hub:raum.

"באופן כללי, הגרמנים מאוד טובים בשני דברים", אומר רוזן. "הם אלופי התכנון לטווח ארוך, מתודולוגיה, איך עושים דברים, כולל מחקרי שוק מאוד מעמיקים. יש לנו אלף איש שאנחנו בקשר קבוע איתם כדי להתייעץ לגבי מוצרים ופיצ'רים. עבדתי עם המון חברות בעולם — בסינגפור, בארה"ב ובאירופה — ולא פגשתי אנשים שמתייחסים כל כך ברצינות למחקר שוק. לפעמים הם יותר מדי נותנים לזה להוביל אותם. והדבר השני הוא עיצוב — אין כאן דברים מוטרפים, אבל הם טובים, אפקטיביים. לפעמים אולי קצת משעממים. איכות העבודה פה מאוד טובה. היא פחות אינטואיטיבית ובאה עם הרבה מאוד גיבוי. לפעמים זה מאוד מעייף, מדברים על כל דבר שעות וקבלת ההחלטות יותר קשה. זה ארגון מאוד מסודר עם תוכניות לטווח ארוך, מאוד מקשים על פרויקטים קטנים לעשות דברים בצורה אינטואיטיבית. גם אם אני כסמנכ"ל חושב שטוב לעשות משהו, זה צריך להתיישר עם כל התוכניות ארוכות הטווח והטבלאות האינסופיות. אני לא יודע אם זה שונה מלעבוד במיקרוסופט, כלומר אם זה עניין של חברה עם רבע מיליון עובדים, או שזו המנטליות הגרמנית. מצד שני, עבדתי ב-AT&T שהיא לא פחות גדולה, וקבלת ההחלטות שם הרבה יותר פשוטה. יש כאן ניסיון להיפתח, אבל הגרמנים מאוד מסורתיים".

ועם זאת, ראוי לציין שלכבוד רוזן ישיבות ההנהלה מתקיימות באנגלית ("לצערי בגלל זה אני לא דובר גרמנית"), ומכיוון שמשפחתו ממשיכה לגור בתל-מונד והוא טס הביתה כל סוף שבוע ("מבחינתי אין מקום יותר טוב מישראל ולכן אני עושה את הטרטור המטורף הזה"), בישיבות שמתקיימות בהיעדרו משתתתפת "Lola" במקומו. מדובר ברובוטית מאולתרת: אייפד שמשמש לשיחת וידאו מותקן על מעין מיני-סגווי שעליו שולט רוזן בשלט רחוק מביתו בישראל, כך שהוא יכול לנוע במשרדים ולהפנות את מבטו לפי הצורך. הגמישויות הקטנות האלה מעידות אולי בכל זאת על שינויים שמחלחלים אפילו לתאגיד התקשורת הגדול בגרמניה.

הקשר בין הייפ למציאות

ההייפ הטכנולוגי סביב ברלין תפס תאוצה כבר ב-2009, כאשר קרן הון הסיכון סקויה, שבפורטפוליו שלה רשומות השקעות בחברות כמו פייסבוק, אפל וגוגל, בחרה בסטארטאפ הברלינאי 6Wunderkinder (שפיתח אפליקציה לניהול משימות) כיעד השקעה ראשון באירופה. לאחר מכן הגיעו השקעות ב-Wooga (גיימינג) וב -Soundcloud (שיתוף מוזיקה), הוקם בברלין הסניף האירופי של Research Gate (פלטפורמה של מיקרוסופט שמיועדת למדענים ולאנשי אקדמיה) — ומכאן ואילך הבאזז הלך וצבר תאוצה. פיטר ת'יל (Peter Thiel), יזם-על אמריקאי (ממוצא גרמני) ואחד ממייסדי פייפאל, תרם גם הוא לקלחת כשאמר כי "לברלין יש את הפוטנציאל הרב ביותר מכל הערים האירופיות". ואכן, מאז ועד היום הנתונים רק הלכו והשתפרו. על פי דו"ח מאוקטובר 2013 של חברת הייעוץ מקינזי, ב-2012 הושקעו בסטארטאפים ברלינאיים 133 מיליון אירו — יותר מבכל שאר ערי גרמניה גם יחד. מחברי הדו"ח העריכו כי עד שנת 2020 עשויים הסטארטאפים בברלין לייצר כ-100,000 משרות חדשות — לא עניין של מה בכך בעיר שבה שיעור האבטלה נכון למרץ 2015 עומד על 11.2%.

2014 כבר היוותה שנת שיא עבור מיזמי ההיי-טק הברלינאיים, שגייסו יחד סכום כולל של 1.1 מיליארד דולר — גידול של כ-140% בהשוואה ל-2013. בשנה זו אף בוצעו שתי ההנפקות הגדולות הראשונות של חברות ברלינאיות, Zalando ו-Rocket Internet, שתיהן בבעלות שלושת האחים סאמוור (Samwer), ה-יזמים הגרמניים בתחום האינטרנט, שזוכים גם לביקורת על כך שהאסטרטגיה העיקרית שלהם היא יצירת שיבוטים של סטארטאפים מצליחים בתחילת דרכם, על מנת להירכש על ידם בהמשך.

ברבע הראשון של 2015 כבר גייסה הסצנה המקומית 500 מיליון אירו נוספים, והיא כוללת כיום כמעט 800 חברות רשומות, עשרות מרחבי עבודה משותפים (co-working spaces), אקסלרטורים (תוכניות האצה), אינקובטורים (חממות טכנולוגיה), רשת ענפה של אירועי נטוורקינג וחדשנות בינלאומיים ויוזמות שונות ומגוונות הנולדות על בסיס יומיומי כמעט.

אז אם הכל כל כך ורוד, מדוע עדיין מדברים על ברלין במונחים של פוטנציאל ולא כעל עמק הסיליקון האירופי דה פקטו? "כשנכנסים לעובי הקורה רואים שיש הרבה יותר דיבורים מאשר מעשים", אומר ערן דודזון, שנדד לברלין לפני כעשור לבקשת המיליארדר הגרמני ומייסד ענקית התוכנה הבינלאומית SAP, האסו פלטנר. דודזון הקים כאן עבורו את קרן ההון-סיכון הראשונה בברלין, ואחרי שהשלים גיוסים לשלוש קרנות, הוא מקים כיום קרן משלו בתחום ה-Venture Landing (מודל שרלבנטי לחברות בינוניות וגדולות שמחפשות הלוואות להמשך צמיחה ללא דילול מניות ליזמים). "יש אולי שש חברות שגייסו עשרות ומאות מיליונים והגיעו לשווי פרטי (לפני אקזיט) של יותר ממיליארד אירו. יש עוד כתריסר חברות, לא עשרות כמו בארץ, שהגיעו לשווי פרטי של בין 50 ל-100 מיליון. החברות האלה הן כמו קטר שמושך את עדר הסטארטאפיסטים שאין להם מושג מה הם עושים, ולפחות תשעים אחוז מהם ייכשלו. יש הייפ עצום, זה super-geil להיות סטארטאפיסט. המון אנשים צעירים חסרי ניסיון, עם תשוקה והתלהבות, מגייסים קצת כסף, חצי מיליון פה, חצי מיליון שם, מקימים כל מיני חברות שבעיניהם הן מדהימות — my-מוזלי, my-שוקולד, my-נעליים, my-תחתונים וכל השטויות האלה. אבל זה כל כך רחוק ממה שמשקיעים רוצים לראות — מבחינת פוטנציאל אקזיט, מבחינת מקוריות. אין פה הרבה מקוריות. הרוב זה חברות מסחר אלקטרוני. הם יודעים להרים אופרציה, לעשות משלוחים — פרחים אונליין, אוכל לחתולים — דברים כאלה. החברות האלה יכולות להצליח במידה כלשהי עבור היזמים, אבל אף משקיע בר דעת שאני מכיר מהקרנות הגדולות לא ישקיע בהן. הן מצליחות לעבור את מחסום הגיוס הראשוני עם שלושת ה-f'ים (family, friends, fools) או דרך אנג'לים (משקיעים פרטיים) וקרנות ממשלתיות. גם הגופים הממשלתיים כאן לא ממש מבינים מה הם עושים ונותנים כסף כמעט אוטומטית לדברים שאסור לתת להם כסף, לחברות קיקיוניות. אבל אחרי הגיוס הראשון צריך להתחיל להתפתח, ואם אין משקיע תומך מתוך המשקיעים הקיימים, קשה מאוד לשכנע משקיע חדש להצטרף. בסופו של דבר הצלחה בעולם הסטארטאפ לא נמדדת בלגייס כסף — היא נמדדת בלהחזיר כסף למשקיעים. חברות כאן גם לא יכולות להחזיק מעמד יותר מדי זמן בלי מכירות. Waze הישראלית צמחה בלי להתעניין בכלל במכירות. פה אין דבר כזה. אם לא ייכנס כסף, מהר מאוד הם יקבלו על הראש מהמשקיעים שלהם".

"יש פה בועה קטנה, שהתקשורת מנפחת הרבה מעבר למימדים האמיתיים שלה. אבל היא לא תתפוצץ, כי הגרמנים מאוד זהירים". ערן דודזון

"יש הייפ עצום, זה super-geil להיות סטארטאפיסט". ערן דודזון, עשור בעולם ההשקעות הברלינאי

לדברי דודזון, רוב החברות המצליחות בברלין הן כאלה שמייצאות את החוזקות הגרמניות למקומות אחרים בעולם: "הם יודעים לנהל מערכות גדולות עם הרבה פרטים קטנים. תוכנית עבודה מסודרת, עבודה בקבוצות גדולות, בחלל גדול, בלי לריב, בשקט וביעילות. Delivery Hero, שהשקענו בהקמה שלה, זו דוגמא טובה לאיך לקחו תחום נדוש ומשעמם, משלוחי מזון באינטרנט, ובזכות יכולת ביצוע מעולה יצרו חברה בשווי מיליארד וחצי אירו. ואין להם אפילו וספה אחת. אפשר לראות יותר ויותר חברות שפועלות באינדונזיה, מלזיה, ברזיל, ארגנטינה ומזרח-אירופה, שהניהול שלהן נעשה מברלין". ואפרופו Delivery Hero — זו גם החברה שאחראית במידה רבה לנתון ההשקעות הפנומנלי של ברלין ב-2014, שכן היא לבדה גייסה כ-523 מיליון אירו, כמעט מחצית מסכום הגיוס השנתי הכולל.

ועדיין, דודזון סבור כאמור שהדימוי שנוצר לברלין בהקשר לסצנת הסטארטאפים רחוק מהמציאות: "עוד אין כאן את שוק האקזיט התוסס שיש בישראל ובארה"ב, כי הרוכשים עדיין לא מאמינים בחברות הגרמניות. חברות כמו פייסבוק, גוגל, אפל, סיסקו, מיקרוסופט, SAP, IBM — שוק הרוכשים הוא שוק קטן מאוד, אולי כמה עשרות בודדות של חברות בעולם שעוסקות בתעשייה הזאת — עדיין לא מכניסות את היד לכיס כדי לקנות כאן חברות. המעט שכן רכשו עשו את זה בסכומים נמוכים, וחלקן נכשלו. בישראל יש בכל רגע נתון יותר ממיליארד אירו שמחפשים השקעות חדשות בעולם הסטארטאפים. בגרמניה יש אולי מאה מיליון של כסף פנוי אמיתי. יש פה בועה קטנה, שהתקשורת מנפחת הרבה יותר ממה שצריך, הרבה מעבר למימדים האמיתיים שלה. היא לא תתפוצץ, כי הגרמנים מאוד זהירים אז הם גם משקיעים מעט וגם מצמיחים את החברות שלהם עקב בצד אגודל. אמנם בלי הרבה חדשנות, אבל גם במסחר אלקטרוני בסופו של דבר יש הרבה מאוד חוכמה וטכנולוגיה של התאמה אישית. צריך גם לזכור שליזמים המקומיים, להבדיל מהישראלים, יש שוק של יותר מתשעים מיליון דוברי גרמנית באירופה, כך שאפשר להרוויח יפה גם לפני שמתרחבים לחו"ל". לפער בין הדימוי ההיי-טקי למצב הטכנולוגיה הכללי בברלין דודזון דווקא לא מייחס חשיבות רבה: "תעשיית ההיי-טק היא תמיד שמורת טבע נפרדת מהמדינה. יש את בועת ההיי-טק שצומחת ופורחת, יש בה המון כסף והכל קורה נורא מהר — ויש את המיליונים האחרים שחיים במאה הקודמת".

ישי זומר, שחי בברלין מזה כשלוש שנים וחצי, נמצא אמנם בצד של היזמים, אבל שותף לסקפטיוּת של דודזון. כשרק הגיע לעיר, עבד תחילה כפרילנסר עם כמה סטארטאפים, אבל די מהר החליט להקים מיזם משלו — תוכנה לניהול פרויקטים גדולים ומורכבים, שעושה בצורה אוטומטית הרבה מהעבודה של מנהלי הפרויקטים. "בתחושה האישית שלי ברלין היא עדיין 'מעצמת סטארטאפ' מאוד מאוד מאוד קטנה. למעשה, הרבה יותר בִּיצה מאשר מַעצמה. נכון, כל בן אדם שני אומר שיש לו סטארטאפ, אבל ברוב המקרים זה הוא ושני חברים שחולמים לעשות משהו. בסופו של דבר כל הסטארטאפים מדברים עם אותן קרנות ואותם ארגונים, ומקבלים פלוס-מינוס את אותן התשובות. אפילו גופי השקעה רציניים הרבה פעמים יותר 'לומדים את השוק' מאשר רוצים באמת להשקיע. בתחושה שלי זה הרבה עניין של מזל. ראיתי צוותים שבאמת לא מגיע להם מקבלים מימון, וצוותים עם הרעיון הכי מוצלח והכי הרבה פוטנציאל למי שמבין בתחום מקבלים תשובות שליליות. לצערי גם הקרנות הפרטיות וגם האנשים שיושבים על הכסף הציבורי חושבים במושגים של כמה שנים אחורה, או יותר גרוע, פשוט הולכים אחרי העדר, כי זה הכי בטוח, ולמה להסתכן שיפטרו אותם? בקיצור, חסר כאן בדיוק את סוג המשקיעים שיש בארץ ובארה"ב — כאלה שמאמינים בפוטנציאל של אנשים נטו ואולי גם ברעיון טוב. ברלין אולי תהפוך למעצמת סטארטאפ, כי יש בה כישרון, סביבה פוליטית יציבה, הוצאות מחיה הגיוניות, מולטי-קולטי והרבה תשומת לב מכל העולם, אבל צריך עוד הרבה אקזיטים כאן לפני שזה יקרה".

חמדת שגיא, הנספחת המסחרית של ישראל בגרמניה, שותפה גם היא להערכות הזהירות: "ברלין רחוקה מלהיות ניו-יורק, אבל אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה. יש כאן אווירת יצירה מדהימה, שבאה לידי ביטוי בכל התחומים ומתחילה יותר ויותר לחלחל להיי-טק ולתחומי החדשנות. בהחלט יש תחושה של משהו חדש, קורים פה דברים, אבל צריך לבחון לאורך זמן אם זו באמת בועה או משהו ממשי. זו סצנה מאוד צעירה, ממש בחיתולים. אני חושבת שיש תנאים טובים אבל חסרה יותר תרבות השקעות. צריך פחות תוכניות האצה וחממות, ויותר קרנות הון סיכון".

הבינו בזמן את המחדל והפוטנציאל

יש, כמובן, גם רבים שלא שותפים לסקפטיוּת ומאמינים שלא רק שברלין בדרך להיות בירת הסטארטאפים של אירופה, אלא שהיא כבר כמעט שם. אחת מהם היא מדליין גאמר פון מול (Madeleine Gummer von Mohl), מנכ"לית ואחת ממייסדות חלל העבודה המשותף המוכר betahaus בקרויצברג, שמארגן גם אירועים ומפגשי נטוורקינג מסוגים שונים. פון מול למדה בכלל היסטוריה וספרות, ועבדה בבונדסטאג לפני שהקימה ב-2009 ביחד עם חברים את המיזם שתומך ביזמים. "זו עיר שתמיד פתוחה לרעיון חדש, ומצד שני יש כאן משהו סלחני. כשרעיון עסקי לא עובד, זה לא משנה, כי הסטארטאפ הבא כבר באופק. המטרה שלנו היא לעזור להפוך את ברלין לעמק הסיליקון של אירופה. אני יודעת שזאת מטרה מאוד שאפתנית, אבל אנחנו כבר לגמרי בדרך לשם. זה כל כך מעורר השראה לראות מה התפתח כאן בחמש השנים האחרונות. עכשיו המשקיעים רק צריכים להיות מעט יותר פתוחים ללקיחת סיכונים. סטארטאפים חדשים מוקמים כל שבוע, והדבר הנהדר הוא שברלין עדיין נשארת פרועה, רועשת, מלוכלכת ומזמינה".

"זה כל כך מעורר השראה לראות מה התפתח כאן בחמש השנים האחרונות". מדליין גאמר פון מול, מנכ"לית betahaus

"זה כל כך מעורר השראה לראות מה התפתח כאן בחמש השנים האחרונות". מדליין גאמר פון מול, מנכ"לית betahaus

גם רפאלה ריין (Raffaela Rein) שייכת לחזית האופטימית. כשהגיעה לברלין לפני כשנתיים עבדה בחממה הטכנולוגית של אקסל שפרינגר, ושם נולד הרעיון לסטארטאפ שהקימה: "היינו צריכים לגייס 150 מפתחים שיוכלו להניע את המהפך הדיגיטלי של החברה, אבל איך מוצאים 150 מפתחים בין לילה? זה בלתי אפשרי". זה הרגע שבו עלה הרעיון ל-CareerFoundry, פלטפורמה להכשרת מפתחים אונליין, גם למי שאין להם שום רקע קודם וגם למפתחים מנוסים שמעוניינים להתרחב לתחומים חדשים. למרות האמונה הגדולה שלה בברלין, היא מודה שהדרך עוד ארוכה: "חזרתי לא מזמן מעמק הסיליקון — יש שם גישה לכל כך הרבה מנטורים ויזמים מדהימים, אנשי שיווק, מפתחים — אנשים שכבר הלכו בדרך הזאת בעבר. בברלין יש עדיין מעט ידע וניסיון (know-how) ללמוד ממנו, אז יזמים צריכים לפעול בשיטת ניסוי וטעייה עד שהם מוצאים את הדרך. אבל באירופה — אין ספק שברלין זה המקום הכי טוב להתחיל בו חברה". לפני שהגיעה לברלין ריין עבדה כבר בלא מעט ערים בעולם, כך שהיא האדם המתאים לשאול אם לקצב האיטי יחסית של ברלין ולתרבות (המבורכת!) של הפרדה בין עבודה לפנאי יש השפעה על הפרודוקטיביות של עולם ההיי-טק המקומי. "עבדתי בלונדון, בבייג'ינג, בסידני, בטאיפיי ובמינכן, כך שיצא לי לעבוד בכמה מהערים היותר תחרותיות ולחוצות, במיוחד לונדון ובייג'ינג. ברלין הרבה יותר רגועה בהשוואה אליהן, ועם זאת היא יותר קשה ממינכן או מסידני, שבהן זה לא יוצא דופן לעזוב את המשרד בשתיים בצהריים ביום שישי. אז זה תלוי לאיזה עיר משווים… בכל אופן בשנה-שנתיים הראשונות של סטארטאפ צריך לעבוד בלי הפסקה. אחר כך זה יכול להשתפר. אבל נדמה לי שתשע עד חמש זה בכל מקרה מעט מדי לסטארטאפ. אם מישהו מחפש משהו כזה עדיף לו לעבוד בחברה ממוסדת (corporate)".

"ברלין הרבה יותר רגועה בהשוואה ללונדון או בייג'ינג, אבל יותר קשה ממינכן או מסידני". רפאלה ריין, מייסדת CareerFoundry צילום: Semra Sevine

"ברלין הרבה יותר רגועה בהשוואה ללונדון או בייג'ינג, אבל יותר קשה ממינכן או מסידני". רפאלה ריין, מייסדת CareerFoundry
צילום: Semra Sevine

גם אסף מוזס, אולי היזם הישראלי שהכי מזוהה עם הסצנה הברלינאית, לא שותף לספקנוּת באשר למעמדה ההיי-טקי של ברלין. הוא הגיע לכאן לפני 11 שנים. בתחילת הדרך עבד בשגרירות, לאחר מכן למד כלכלה באוניברסיטת הומבולדט, וב-2010 הקים את הסטארטאפ Upcload, שהיום, אחרי שני סיבובי השקעה וכמה מהפכים אופייניים לסטארטאפים, נקרא Fit Analytics. זוהי פלטפורמה שמסייעת לחנויות בגדים אונליין להתאים ללקוח את המידה הנכונה ובכך להקטין את נפח ההחזרות וההחלפות (שמייצרות עלויות גדולות לחברות). למוזס אין צל של ספק שברלין בדרכה להיות בירת הסטארטאפים של אירופה: "ברלין הבינה את המחדל והפוטנציאל בזמן, ועושה את כל המאמצים האפשריים כדי להוביל את אירופה. המשאבים מתרכזים בעיקר בכוח אדם איכותי — אשרת עבודה לעובדים בתעשייה ניתנת בצורה יותר קלה מאשר רישום בעירייה. לגבי כסף — מכיוון שלא קיימים מספיק משקיעים מנוסים בעיר, העירייה והמדינה פיתחו הקלות מס ועידוד מסיביים ליזמים".

לדברי קתרין טוביס (Katrin Tobies), האחראית על תחום הכלכלה הדיגיטלית במיזם Projekt Zukunft ("פרויקט עתיד") של משרד הכלכלה, הטכנולוגיה והמחקר של ברלין, המאמצים האלה כבר נושאים פרי: כ-7000 חברות בתחומי טכנולוגיות מידע, טלקומוניקציה ותעשיות דיגיטליות פועלות בעיר, מייצרות מחזור עסקי משותף של כ-11 מיליארד אירו בשנה ומספקות כבר היום מקומות עבודה לכ-75 אלף איש. טוביס מזכירה שנכון ל-2014 העיר האירופית היחידה שעדיין חזקה יותר מברלין בתחום גיוס הון-סיכון היא לונדון. הבוסית שלה, שרת הכלכלה, הטכנולוגיה והמחקר של ברלין, קורנליה איצר (Cornelia Yzer, CDU), מוסיפה בראיון קצר לשפיץ כי התעשייה הדיגיטלית אחראית כבר כיום לאחד מכל שמונה מקומות עבודה בברלין. איצר מאמינה שברלין יכולה לעבור גם את לונדון, אבל "בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים לשנות את חוקי המיסוי כדי ליצור תנאים טובים יותר להשקעות הון סיכון, ואני אכן מתכוונת לקדם יוזמת חקיקה בנושא".

הסנטורית מתייחסת לנושא כאוב נוסף שלא עלה עד כה ברשימת האתגרים של ברלין: הבירוקרטיה האינסופית. יזמים ברלינאים רבים חייבים להעסיק עורך דין במשרה מלאה רק על מנת לטפל בהררי הניירת המצטברים על שולחנם מדי יום. גם סטארטאפים קטנטנים עם שני עובדים נאלצים פעמים רבות להתמודד עם אותן דרישות בירוקרטיות שניצבות בפני חברות גדולות. "אני חייבת להודות שאכן יש עדיין יותר מדי מכשולים בירוקרטיים", אומרת איצר. "אבל בכל מה שקשור למשרד שלי אני גאה לומר שהקמנו `Einheitlicher Ansprechpartner´, כתובת אחת מאוד יעילה שנועדה לסייע ליזמים 24/7 להתמודד עם הבירוקרטיה הברלינאית". 24/7?! הפעם באמת התרשמנו.

***

ובינתיים, בזמן שתעשיית הסטארטאפים הברלינאית מפלסת את דרכה בתוך ולצד התרבות ועולם העסקים הגרמני — חנויות תקליטי ויניל, דוכני צילום שחור-לבן ושוקי פשפשים ממשיכים לככב במרחב הפלורליסטי והמכיל של העיר. התחושה שבברלין יש מקום להכל ולכולם תקפה גם ביחסים שבין לואו-טק והיי-טק. ייתכן שברטרוספקטיבה נגלה שהיתה זו שדרת הסיליקון שעודדה את ברלין להרשות לעצמה להיפרד מכמה סדרי עולם ישנים, וייתכן גם שלא. במסורת הברלינאית, מותר ואולי אף רצוי גם להטיל ספק בחלק מהנחות היסוד שעומדות מאחורי הגדרות ההצלחה של תעשיית הסטארטאפים. האם חברות גלובליות בשווי מיליארדים בהכרח טובות יותר לכלכלה מחברות מקומיות בגודל בינוני? האם ה-"Killer Instinct" שהוזכר כיסוד חסר בסצנה המקומית הוא אכן משהו שברלין רוצה וצריכה לשאוף אליו? אם לא ניתן לסיים בתחזית נחרצת, אולי עדיף להישאר עם סימני השאלה.

כתבות נוספות בפרויקט


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה