ברלינרית Berlinerit

פורסם במקור במגזין שפיץ

ד״ר עפרי אילני התארח בעבר בשפיץ ככותב (מועדף!), אבל הפעם אנחנו מראיינים אותו לרגל פרסום ספרו ״החיפוש אחר העם העברי — תנ״ך ונאורות בגרמניה״.

שלום עפרי! הספר שלך עוסק במיתוס של העברים הקדמונים כייסוד מרכזי בעיצובה של תרבות לאומית גרמנית, קביעה שסותרת לכאורה את ההנחה שלפיה ההיסטוריה הגרמנית היתה מהלך רציף ועקיב של עוינות ליהודים. ויחד עם זאת, אתה מציין שיש להבחין בין היחס כלפי היהודים לבין העיסוק בעברים הקדמונים. כיצד הם נבדלים אלה מאלה?

״קודם כל, מהלך רציף ועקיב בטח לא היה. במאה ה-18, במעגלי הנאורות של ברלין שעליהם נמנו אישים כמו המחזאי גוטהולד אפרים לסינג, היחס ליהודים היה די חיובי יחסית לתקופה — יותר מאשר במעגלים המקבילים בצרפת. גם במאה ה-19 המאוחרת יהודים גרמנים החשיבו עצמם בני מזל, בטח יחסית למה שקרה באותו זמן במזרח אירופה, עם פרעות ופוגרומים, וגם למשפט דרייפוס בצרפת. זה לא שלא היתה אנטישמיות חזקה בגרמניה, אבל הזיהוי המוחלט של גרמניה כליבת האנטישמיות נוצר בדיעבד, אחרי השואה.

יחד עם זאת, התופעה שאני עוסק בה בספר קשורה רק באופן עקיף ליחס כלפי היהודים, ונוגעת ליחס כלפי העברים הקדמונים — בני ישראל התנ"כיים. באופן טבעי, הברית הישנה (התנ"ך) היא חלק מרכזי בכתבי הקודש הנוצריים, גם אם הוא כפוף לרוב לברית החדשה. סמלים שלקוחים מהתנ"ך קיימים בכל תרבות נוצרית. גם בברלין אפשר לראות שמות כמו Zionkirche ו-Jerusalemkirche. התופעה החדשה שמופיעה בגרמניה במאה ה-18 היא עיסוק בתנ"ך במושגים לאומיים. קצת לפני המהפכה הצרפתית, יוהאן גוטפריד הרדר קורא את התנ"ך בתור מיתוס לאומי של העברים. הוא הקדיש ספר שלם למשטר העברי וראה בעברים מופת של לאומיות, שהגרמנים צריכים ללמוד ממנו״.

למה דווקא עם ישראל הקדום? מה הגרמנים מצאו בעברים?

״ראשית, בבסיס עומדת ההזדהות הדתית הנוצרית. שנית, זה בא מתוך מוטיבציה גרמנית ותיקה: להיות שונים מהצרפתים. אז בזמן שהצרפתים העריצו את העולם היווני-רומי, אינטלקטואלים גרמנים מסוימים העלו על נס את העברים בתור מיתוס לאומי חלופי. בנוסף, הרדר ראה במדינה העברית מודל גם מכיוון שזו פדרציה של שבטים. מבחינתו זה היה מודל פוליטי שהתאים לגרמנים, שהיו מפוצלים להרבה נסיכויות ובד בבד רצו להיות עם אחד״.

לא מתגעגע להרבה דברים ספציפיים בברלין, עפרי אילני. צילום: דני איסלר

המשך קריאה »

ברלינרית :: 15.יול.2016 :: היסטוריה, כללי :: אין תגובות »

הראיון פורסם לראשונה בשפיץ, וצוטט בכלי תקשורת רבים, בהם ״הארץ״ (עברית ואנגלית), זודדויטשה צייטונג, פרנקפורטר אלגמיינה והטלגרף.

אביטל יומדין המוכשרת גם תרמה קריקטורה נהדרת: 

בתחילת השנה סיים קאי דיקמן (52) את תפקידו כעורך הראשי בפועל של ה״בילד״, העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. אם בתפקידו זה, שאותו מילא במשך כ-15 שנה, הוא נחשב לאיש החזק והמשפיע ביותר בעולם התקשורת הגרמני, הרי שהטייטל החדש שלו — עורך-העל והמו״ל של כל קבוצת ה״בילד״ מבית אקסל שפרינגר (שכוללת את בילד, בילד אם זונטאג, בילד אונליין ו-.B.Z) — מיצב עוד יותר את מעמדו כמי שיכול לקדם בשלל אמצעים ופלטפורמות כל אג׳נדה שיקרה ללבו.

אחד הנושאים שנמצאים גבוה מאוד בסדרי העדיפויות של דיקמן הוא הידידות עם מדינת ישראל. עובדה ידועה היא שכל העיתונים של הוצאת אקסל שפרינגר הם פרו-ישראליים, ושכל עיתונאי שמועסק בה מתחייב בכתב לפעול להגן על זכויותיה של מדינת ישראל. אבל נדמה שהמסירות של דיקמן לנושא חורגת מעבר למחויבות חוזית כלשהי.

בצירוף אירועים מקרי אך סמלי, בסמוך לפרסומה של כתבה יוצאת דופן ב״דר שפיגל״ תחת הכותרת "גוברת הסקפטיות בברלין לגבי הידידות עם ישראל", יצא דיקמן בתחילת חודש מאי עם משלחת עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים בגרמניה לביקור בירושלים. בראיון שקיימנו עימו לאחר שובו, ביקשנו לבדוק בין השאר האם הכתבה ב״שפיגל״ אכן עשויה לסמן שינוי אפשרי ביחסים בין ישראל לגרמניה, ומדוע ביקור נדיר של קבוצה כה בכירה של עורכים גרמנים בישראל הוקדש ברובו לסמינר אינטנסיבי ב״יד ושם״.

אך עוד לפני שצללנו לענייני השעה, דיקמן הפתיע כשחשף את השתלשלות העניינים האמיתית שהובילה למסירת התוכניות המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו לידי ישראל. התוכניות הוענקו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-27 באוגוסט 2009, בטקס שהתקיים בבניין אקסל שפרינגר בברלין ושתמונות ממנו פורסמו בכלי התקשורת בישראל ובגרמניה. הטקס התקבל אז כמהלך סמלי מתבקש בדרכם של המסמכים הנדירים ל״יד ושם״, אך דיקמן מגלה עתה מה באמת הוביל להזמנתו של נתניהו:

קאי דיקמן. צילום: Reto Klar

המשך קריאה »

ברלינרית :: 15.יול.2016 :: היסטוריה, כללי, שואה, שפיץ :: אין תגובות »