פורסם במקור במגזין שפיץ

שנה וחצי לתוך התואר בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגוף של אנה גלפרין הפסיק לשתף פעולה עם חיי הפשרה שבנתה לעצמה. הדיכאון השתלט, היא לא הצליחה לצאת מהמיטה, והאופציה היחידה שנותרה היתה לחשב מסלול מחדש. קשה מאוד לדמיין אותה במצב הזה כשיושבים מול פצצת האנרגיה החייכנית והשְׂמחה שהיא היום, שבע שנים אחרי, כשמכל המקומות בעולם היא חיה את החלום שלה, כהגדרתה, ליד שדה התעופה שנפלד, במנהרת הרוח הראשונה בברלין.

היא נולדה ב-1985 בעיר אוּפָה במחוז בשקיריה ברוסיה. כשהיתה בת שש, הוריה החליטו להגר לישראל (״אחי הגדול חזר הביתה ואמר לאבא שלי: ׳אבא, סבא לנין חי׳, זה היה הקש ששבר את גב הגמל״). כיוון שהיו להם קרובי משפחה בירושלים, ההורים בחרו להתמקם בשכונת הקטמונים.

בגיל 16 גלפרין כבר הרגישה רצון עז להתנסות בצניחה חופשית. היא לא בטוחה מה היה הטריגר (״אולי ראיתי איזה סרט הוליוודי, אני לא זוכרת״), וכיוון שהיתה צעירה מדי לקורס צניחה חופשית, הסתפקה בצניחת טנדם (צמוד למדריך). זו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל מדובר בתחביב יקר מאוד, והיא המשיכה בחייה. היא קיוותה לשרת כמדריכת צניחה, אבל בסופו של דבר נחתה דווקא במערך הבקרה של חיל האוויר, לסיטואציה של ״לראותם בלבד״: ״כל יום ראיתי את מטוס ההצנחה של מועדון חוף הבונים מול המסך שלי, היינו איתם בקשר, אישרנו להם גבהים, ורק חיכיתי שכבר אוכל להשתחרר ולעשות קורס צניחה חופשית בעצמי״.

״חינכו אותי להיות עם הרגליים על הקרקע״. אנה גלפרין
צילום: Judith klapper

המשך קריאה »