לעוף על ברלין: גרסת החלומות של אנה גלפרין

פורסם במקור במגזין שפיץ

שנה וחצי לתוך התואר בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגוף של אנה גלפרין הפסיק לשתף פעולה עם חיי הפשרה שבנתה לעצמה. הדיכאון השתלט, היא לא הצליחה לצאת מהמיטה, והאופציה היחידה שנותרה היתה לחשב מסלול מחדש. קשה מאוד לדמיין אותה במצב הזה כשיושבים מול פצצת האנרגיה החייכנית והשְׂמחה שהיא היום, שבע שנים אחרי, כשמכל המקומות בעולם היא חיה את החלום שלה, כהגדרתה, ליד שדה התעופה שנפלד, במנהרת הרוח הראשונה בברלין.

היא נולדה ב-1985 בעיר אוּפָה במחוז בשקיריה ברוסיה. כשהיתה בת שש, הוריה החליטו להגר לישראל (״אחי הגדול חזר הביתה ואמר לאבא שלי: ׳אבא, סבא לנין חי׳, זה היה הקש ששבר את גב הגמל״). כיוון שהיו להם קרובי משפחה בירושלים, ההורים בחרו להתמקם בשכונת הקטמונים.

בגיל 16 גלפרין כבר הרגישה רצון עז להתנסות בצניחה חופשית. היא לא בטוחה מה היה הטריגר (״אולי ראיתי איזה סרט הוליוודי, אני לא זוכרת״), וכיוון שהיתה צעירה מדי לקורס צניחה חופשית, הסתפקה בצניחת טנדם (צמוד למדריך). זו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל מדובר בתחביב יקר מאוד, והיא המשיכה בחייה. היא קיוותה לשרת כמדריכת צניחה, אבל בסופו של דבר נחתה דווקא במערך הבקרה של חיל האוויר, לסיטואציה של ״לראותם בלבד״: ״כל יום ראיתי את מטוס ההצנחה של מועדון חוף הבונים מול המסך שלי, היינו איתם בקשר, אישרנו להם גבהים, ורק חיכיתי שכבר אוכל להשתחרר ולעשות קורס צניחה חופשית בעצמי״.

״חינכו אותי להיות עם הרגליים על הקרקע״. אנה גלפרין
צילום: Judith klapper

הקורס המיוחל הגשים את כל הציפיות שלה, והיא המשיכה לצנוח במשך כחצי שנה. ההחלטה הבאה היתה לנסוע לעבוד בחו״ל כדי לחסוך כסף לטיול צניחה. ״מצאתי את עצמי עובדת באנגליה במכירות של מוצרי ים המלח, משהו שחשבתי שאני לעולם לא אעשה. זה היה לי מאוד קשה פסיכולוגית, אבל בסופו של דבר זה איפשר לי לקנות מצנח משלי ולנסוע לטיול צניחה באוסטרליה״.

למרות ההנאה העצומה שהסבה לה הצניחה, היא עדיין לא העזה לדמיין להפוך אותה למשהו שהוא יותר מתחביב. ״לא חונכתי לחיות את החלום שלי… ההורים שלי הם על הכיפאק, הם פתחו לי את הראש ונתנו לי המון עצמאות, אבל הם חינכו אותי ללכת לאוניברסיטה, להיות עם הרגליים על הקרקע״.

ואמנם, אחרי טיול הצניחה החלומי באוסטרליה היא חזרה לארץ ונרשמה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. אחרי שנה וחצי שבהן זנחה את הצניחה הבינה שהיא חייבת לחזור, ואז ניסתה לשלב בין הקרקע לאוויר: לימודים בירושלים בימות השבוע, צניחה בצפון בסופי השבוע. ״זה היה שילוב מאוד מאתגר. בכל פעם כשהייתי חוזרת לירושלים היתה לי נפילת מתח מטורפת. התלבטתי מאוד אם אני עושה את מה שאני צריכה לעשות, ועמוק בפנים ידעתי שהלימודים הם לא המקום הנכון בשבילי״. כשהדיכאון נכנס לתמונה, הבינה שהיא חייבת לעזוב את האוניברסיטה ולבחור במה שהיא באמת אוהבת לעשות.

היא עברה לגור בקרבת חוף הבונים והתחילה לעבוד במשרה מלאה כצלמת של צניחות טנדם. ״זאת היתה תקופה מדהימה, הפעם הראשונה שהתמסרתי לחלוטין לצניחה חופשית, חמש-שש פעמים בשבוע, כ-800 צניחות בשנה״. אבל בשלב מסוים הבינה שגם זה לא בדיוק מה שהיא מחפשת. ״ענף הצניחה החופשית בארץ מתמקד בעיקר בתחום המסחרי, וכמעט אין מקום לצניחה ספורטיבית. מי שצניחה ספורטיבית היא התשוקה שלו בדרך כלל יוצא לחפש את דרכו אחרי כמה שנים״. וזה גם מה שגלפרין החליטה לעשות.

 

בשבת שמשית במאי 2013, שלושה שבועות לפני הטיסה המתוכננת למסע הצניחה שלה בעולם, בני המשפחה שלה היו אמורים להגיע לחגוג איתה ולהתנסות בצניחות טנדם בעצמם. טלפון מאחד מבני המשפחה הבהיר שזה לא הולך לקרות: היה ריב משפחתי גדול ואף אחד לא מדבר עם השני. באותה תקופה גלפרין התאמנה על סגנון נחיתה מהיר ומאתגר, swooping בעגה המקצועית. היא היתה נסערת מהמריבה המשפחתית, אך לא שעתה לתחושות הבטן שלה והחליטה בכל זאת לא לוותר על הנחיתה המהירה. זה נגמר בתאונה לא נעימה בכלל: ״נכנסתי בקרקע במהירות גבוהה, נסדק לי הסקרום, מתחתי רצועות בברכיים, אבל באופן יחסי היה לי הרבה מזל״, היא מספרת.

כמו בכל תחום פיזי, אם את לא גבר חזק וגדול את צריכה לעבוד יותר קשה כדי שיקבלו אותך, כי המחשבה הראשונה כשרואים מישהי כמוני, 161 ס״מ, היא ״את קטנה וחלשה מדי״

אחרי חצי שנה של מנוחה והרבה פיזיותרפיה, גלפרין חזרה לצנוח. ״התאונה שלי היתה בנחיתה, ולכן התכוננתי לצניחה ממוקדת תעופת מצנח, בלי נפילה חופשית, כי גם ככה הגוף והמוח בסטרס בגלל הטראומה של התאונה ואחרי ההפסקה הארוכה בצניחה״.

ודווקא הפעם, בצניחה הראשונה שלה מאז התאונה, וכשיותר מ-2000 צניחות מוצלחות מאחוריה, זה קרה: המצנח שלה נפתח עם תקלה שגרמה לסחרור מאוד מהיר ובלתי נשלט. ״זה מפחיד מאוד, אבל את בעניינים, מגיבה מהר, פותחת את הרזרבי ורק אז נכנסת לשוק, כשהכל כבר בסדר״, היא משחזרת בטון לא דרמטי.

את המצנח עם התקלה, אגב, קיפל מי שהיה בן-הזוג שלה אז, אבל היא צוחקת למשמע השאלה אם זו גם היתה הסיבה לפרידה: ״זה חלק מספורט הצניחה החופשית, לא מחפשים אשמים. גם לי בתור מקפלת מצנחים יצא לפחות פעם או פעמיים לקפל למישהו תקלה. זה קורה, בשביל זה יש רזרבי, שאותו מוסמכים לקפל רק 3-4 אנשים בארץ״.

״חיה את החלום שלי״. גלפרין במנהרת הרוח בברלין.
צילום: Joelle Kunz

התאונה והתקלה שבאה אחריה לא עמעמו את הרצון שלה להתפתח בתחום התעופה, וביוני 2014, אחרי עיכוב של שנה, היא עזבה את הארץ. ״התחלתי באירופה, כי כאן צמח סגנון התעופה שאני הכי מתחברת אליו, סגנון דינמי ומהיר, אבל במשך שלוש וחצי שנים נדדתי בין אירופה לאמריקה, במועדוני הצניחה הכי גדולים, במקומות שידעתי שיש את המעופפים הכי טובים, כדי ללמוד מהם ולנסות למצוא את הבית החדש שלי בתחום, מקום שאפשר לצמוח בו״.

כבר אז, לפני יותר מארבע שנים, התחילה לחפש עבודה במנהרת רוח — שלב אבולוציוני חדש בספורט הצניחה החופשית. המנהרה היא למעשה שרוול מזכוכית שמתחתיתו נושבת רוח במהירות גבוהה, כך שהיא מדמה את שלב הנפילה החופשית בצניחה ומאפשרת לבני אדם לעוף כציפורים מבלי להזדקק למטוס או לציוד. בדומה לצניחה חופשית, גם במנהרות הרוח ניתן לרחף באופן חד-פעמי עם ליווי והשגחה, אבל זהו גם ספורט מקצועני שככל הנראה יוכר כענף אולימפי בשנים הקרובות. ברחבי העולם יש כיום יותר מ-120 מנהרות רוח פעילות, חמש מהן בגרמניה ואחת בישראל.

״פניתי לכל מנהרה בעולם כמעט, אבל קיבלתי עוד ועוד ׳לא׳. זו עבודה פיזית, וכמו בכל תחום פיזי, אם את לא גבר חזק וגדול את צריכה לעבוד יותר קשה כדי שיקבלו אותך, כי המחשבה הראשונה כשרואים מישהי כמוני, 161 ס״מ, היא ׳את קטנה וחלשה מדי׳״.

בינתיים היא הספיקה לצנוח ב-16 אתרי צניחה שונים באירופה, בצפון ובדרום אמריקה, לעוף בעשר מנהרות רוח שונות ולבקר בהמון מדינות, אם כי את כל כספה העדיפה תמיד להשקיע בחוויות צניחה ותעופה, על פני חוויות תיירותיות קונבנציונליות. תוך כדי המשיכה לשלוח קורות חיים למנהרות רוח, ובסוף זה השתלם — בתחילת הקיץ הקודם היא הוזמנה לקחת חלק בצוות ההקמה של מנהרת הרוח הראשונה בברלין (והגדולה ביותר בגרמניה), הוריקן פקטורי.

מעיפה גם אחרים. גלפרין בעבודה. צילום: Joelle Kunz

מאז, היא נהנית מכל רגע. כדי לא לבזבז זמן ואנרגיה, היא מתגוררת באדלרסהוף הסמוכה יחסית למנהרה, וכדי לשמור על כושר היא רוכבת לעבודה ובחזרה על אופניים, 40 דקות לכל כיוון. לדבריה, ״אדלרסהוף הא שכונה נהדרת — רגועה, שקטה, עם הרבה צעירים ומשפחות״. בגלל פציעות העבר והעבודה הפיזית האינטנסיבית במנהרה היא גם מקפידה לתרגל יוגה שיקומית, ואף השלימה קורס הכשרת מורי איינגר יוגה.

למרות שגלפרין בצוות המנהרה, עדיין רוב המשכורת שלה מושקעת בחזרה בתעופה. אנשי צוות האוויר במקום אמנם יכולים לקנות זמן תעופה במחיר נמוך יותר מהמחיר לקהל הרחב, אבל עדיין מדובר בסכומים משמעותיים. רק כדי לקבל מושג, שלוש דקות תעופה במנהרה באמצע השבוע עולות 79 אירו למבוגר (ו-59 אירו לילד). המחירים הגבוהים הם פועל יוצא של עלויות ההקמה והתפעול של המנהרה: בבניית המקום, לרבות הגנרטור האדיר שנדרש כדי לייצר את הרוח לתעופה, הושקעו כ-11 מיליון אירו; ואילו שעה אחת של חשמל להפעלת המנהרה שוות ערך לצריכת החשמל השנתית (!) הממוצעת של משק בית בגרמניה. גלפרין מציינת שהחשמל למנהרה לפחות מגיע מחברה ירוקה.

ברוב שעות היום היא מתדרכת ומלווה אורחים מעופפים במנהרה, אבל הבונוס הוא שבין לבין היא משלבת גם את אימוני התעופה האישיים שלה, וגם עם מעופפים אחרים. ״רמת הקושי עולה ככל שעפים ביחד יותר אנשים, הכל קורה מאוד מהר וצריך להיות מתוזמן עם מי שאתה עף איתם״, היא מסבירה. לשאלה אם זה מסוכן היא עונה: ״תמיד יש אופציה לסכנה בכל דבר שיש בו מהירות ודברים קשים שמתנגשים בהם כמו זכוכית. אם את מתנגשת בזכוכית זה כואב, במיוחד במהירויות היותר גבוהות, אבל שורדים, זה לא נורא״.

צילום: Joelle Kunz

בהמשך הדרך היא מקווה להשתתף גם בתחרויות, ועוד אפשרות שמאוד מושכת אותה היא שיתופי פעולה בין-תחומיים: ״אני רוצה לקחת את התחום הזה לכיוונים של אמנות, מוזיקה, מחול, הופעות, אנימציה — זה כלי שנמצא רק בתחילת הדרך שלו, תחום בתולי, ואפשר לעשות עוד כל כך הרבה דברים שלא נעשו״.

אחרי שנים של נדודים וחיפושים היא מרגישה שמצאה את המקום שלה. ״היה לי חלום גדול ולא היה לי מושג איך להגשים אותו. לקח לי זמן למקד את המטרה שלי, להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. המנהרה היא האקדמיה הכי טובה כדי ללמוד לעוף עם הרוח. בצניחה חופשית יש לך כל פעם רק דקה וקצת, כך שאפילו עשר צניחות ביום מביאות אותך לעשר דקות, שזה כלום במונחים של אימוני ספורט. כאן במנהרה אני חיה את החלום שלי, ומה שיפה הוא, שבתחום שלי אני גם מוקפת בעוד אנשים שחיים את החלום שלהם״.

צילום מעל הכותרת: Joelle Kunz


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה