מושון זר-אביב ומלחמתו באפוקליפסה

פורסם במקור במגזין שפיץ

המילים דיסטופיה ואפוקליפסה עולות שוב ושוב בשיחה עם מושון זר-אביב, אבל לא בגלל שהוא פסימיסט מושבע, להיפך: כמי שעוסק באופן יומיומי בטכנולוגיה ובמחשבה על העתיד, זר-אביב, בן 41, מודאג מהשתלטות הדיסטופיה והאפוקליפסה על השיח החברתי.

הוא מעצב בהכשרתו, את התואר הראשון השלים בבצלאל ואת השני בלימודי מדיה אינטראקטיבית (ITP) באוניברסיטת NYU. הוא מלמד במחלקות לתקשורת חזותית והנדסת תוכנה בשנקר, מנהל סטודיו שמתמחה בעיצוב ממשקים ובתצוגה חזותית של נתונים (הוא עיצב בין השאר את המפות של Waze ואת האתר של ה-MoMA) ומשמש כסמנכ״ל עיצוב ב-Localize.city, חברה העוסקת בניתוח ובהנגשת מידע על סביבות מגורים. לצד כל אלה הוא מצליח גם להשתמש בכלים הטכנולוגיים והעיצוביים לצורכי פעילות אקטיביסטית אזרחית. כך, בין השאר, הוא המעצב של ״מפתח התקציב״, יוזמה של שקיפות ממשל ומעורבות אזרחית במסגרת עמותה בשם ״הסדנא לידע ציבורי״.

מושון זר-אביב בכנס re:publica האחרון
צילום: Jan Zappner/re:publica

הקשרים המקצועיים שלו עם גרמניה רבים ומסועפים. בין השאר השתתף בפסטיבל transmediale לאמנות ותרבות דיגיטלית ובביאנלה B3 בפרנקפורט (Biennial of the Moving Image), עבודותיו הוצגו בשתי תערוכות ב-HKW (בית תרבויות העולם), הוא משתף פעולה עם ארגון אינפו-אקטיביזם בשם Tactical Tech, ולאחרונה היה דובר מרכזי בכנס re:publica לחברה דיגיטלית. למעשה זו היתה הפעם הרביעית שבה השתתף בכנס, מהחשובים בעולם בתחומו, והפעם זכו הרעיונות שלו לעיסוק רחב בדמות מסלול שלם תחת הכותרת Cancel the Apocalypse (לבטל את האפוקליפסה). ״חשיבה ביקורתית על טכנולוגיה היא חלק משמעותי מהעבודה שלי, ורוב הקשרים שלי בגרמניה, ובעיקר בברלין, הם סביב הסוגיות האלה״, הוא אומר. הכרנו במפגש של קרן פורום העתיד גרמניה-ישראל (גילוי נאות: שעבורה אני גם עובדת), שבו בלט בהשמעת קול יוצא דופן בנושא יחסי גרמניה-ישראל. אבל עוד נחזור לכך.

אחד הפרויקטים שזר-אביב היה שותף להובלתם בשנה שעברה היה סדנה בשם Designing Tomorrow, שיתוף פעולה בין re:publica לפסטיבל אוטופיה הישראלי למדע בדיוני ופנטזיה. ״שני הגופים עוסקים בקשרים שבין טכנולוגיה, חברה, פוליטיקה ומדיניות. הסדנה הפגישה אנשים משתי הקהילות בשתי המדינות כדי לנסות ולשרטט עתידים לכמה מהסוגיות שמייצרות הכי הרבה אי-ודאות במפגש בין טכנולוגיה וחברה: העתיד של העבודה, של הגוף, של העיר, של המדינה ושל יחסי היררכיה חברתית. השתמשנו בשיטה שלקוחה מתוך מדע בדיוני שנקראת Backcasting, כלומר במקום להסתכל על העבר ולהסיק ממנו על העתיד, מנסים לתאר איזשהו עתיד רצוי ולשרטט את התהליכים והאירועים שעשויים אולי להוביל לעתיד שכזה. ניסינו לשרטט תרחישים מאוד חופשיים של מדע בדיוני ולנסות להבין איך אפשר לגזור מתוכם תובנות לגבי מדיניוּת. אחד הדברים שגילינו, זה שהיה מאוד קשה לאנשים לחשוב על עתיד רצוי שאינו עובר דרך איזושהי אפוקליפסה. הרבה מצירי הזמן שהקבוצות יצרו תיארו מצב שבו הסיטואציה הולכת ומדרדרת, ורק אז הופכת להיות רצויה ביחס למקום האפל שאליו היא הגיעה. בעצם היתה לנו שם הבנה, שיש איזשהו כשל ממשי לדמיין עתידים שהם לא אפלים, שהם רצויים ושאפשר להגיע אליהם מתוך המקום שאנחנו נמצאים בו היום בלי לומר ׳זה מה שיקרה אחרי קטסטרופה׳״.

לרוב אנחנו בעיקר מדברים על מה שהטכנולוגיה תעשה לנו ואיך הכל הולך לאבדון, ויש בזה משהו שמאוד מבטל את התפקיד שלנו כסוכנים של שינוי בחברה

התובנה הזאת מעסיקה אותו מאז, וחיזקה את החשיבוּת העמוקה שהוא רואה באוטופיות ככלי להתכווננות לעבר עתידים רצויים יותר. ״הגענו למצב של דיכוטומיה שקרית, בין גישה היפר-טכנולוגית מצד אחד, שמתיימרת לחזות את העתיד על סמך נתונים ומגמות, לא רק מבחינה מדעית אלא גם מבחינת מקומות שהחברה צריכה ללכת אליהם; ומצד שני, אם אנחנו מסתכלים על הברקזיט או על הבחירה של טראמפ, הגישה השנייה, ההפוכה לכאורה, הריאקציונרית, מסתכלת בעצם גם היא אל העבר ושואפת להחזיר את הגלגלים של ההיסטוריה לאחור לתקופה שבה היינו נהדרים ומוצלחים. בין שתי האפשרויות האלה נוצר מצב שאין הערכה למנהיגות, ליצירתיות ולסוג ההשראה והדמיון הפוליטיים שיכולים להצביע גם על כיוונים חדשים ולא רק לנסות לשחזר את העבר. לרוב אנחנו בעיקר מדברים על מה שהטכנולוגיה תעשה לנו ואיך הכל הולך לאבדון, ויש בזה משהו שמאוד מבטל את התפקיד שלנו כסוכנים של שינוי בחברה. אני קורא לזה ׳הטרגדיה הפוליטית של דטרמיניזם מבוסס נתונים׳, וזו גם הכותרת של הרצאה שנתתי ב-re:publica השנה, ששימשה כמבוא למסלול שביקש לאתגר את האפוקליפסה״.

אז איך אתגרתם את האפוקליפסה?

״האמן והאקטיביסט סטיב למברט ביקש מהקהל לדמיין איך העולם יכול להיחרב בשנה הקרובה, והרעיונות שפעו ומילאו את הלוח. אבל כשהוא ביקש מאיתנו לדמיין כיצד ניתן יהיה להציל את העולם בשנה הקרובה, הקהל דמם. למברט הציג דרכים שבאמצעותן הוא מנחה אמנים ואקטיביסטים במסגרת המרכז לאקטיביזם אמנותי (Center for Artistic Activism) להשתמש באוטופיה ככלי פרגמטי כדי לדרוש את הבלתי אפשרי. הסופר והאקטיביסט פיטר פרייז, שכתב את Four Futures, הציג את המודל שלו כדי לחשוב על עתידים כארבע אפשרויות קיצון מקבילות הנוצרות בהצלבה של הציר הכלכלי שבין שפע וחוסר והציר הפוליטי שבין היררכיה ושוויון. בהמשך שלו מורן ואני הצטרפנו אליו והנחינו סדנה לעתידים אפשריים בהשראת המתודולוגיה הזו ופרויקט התיירות הספקולטיבית שלנו. בפאנל המרכזי בנושא הדגישה מאיה אינדירה גנש, שבניגוד להייפ סביב טיסות מסחריות לחלל ושלל רעיונות טכנו-אוטופיסטיים אחרים, אין לאנושות נתיב מילוט (no-exit) מהתמודדות עם המציאות האקלימית, הפוליטית והטכנולוגית. אלה רק כמה דוגמאות״.


ההרצאה של זר-אביב בכנס re:publica האחרון

מבחינת זר-אביב, לצד החשיבות האוניברסלית של ״ביטול האפוקליפסה״, יש עבורו כישראלי משמעות ספציפית ומיוחדת לנושא בהקשר של יחסי ישראל-גרמניה. ״גרמניה המתקדמת של היום חייבת הרבה מהתרבות וההצלחה שלה לאפוקליפסה שהביאה על אירופה במלחמת העולם השנייה. ואני מאמין שאם יש מחויבות או שליחות מסוימת לקשרי ישראל-גרמניה, היא קשורה לשאלה איך אפשר לייצר חברה משגשגת שמיטיבה עם תושביה מבלי לעבור קודם דרך אפוקליפסה. שיתוף הפעולה בין ישראל לגרמניה לא מתחיל מתוך מקום שווה, הוא מתחיל מתוך משקעים, והמשקעים האלה משרטטים תפקידים היסטוריים לישראלים ולגרמנים, על פי רוב אשְמה מהצד הגרמני והאשָמה וקורבנוּת מהצד הישראלי. אני מאמין שהתפקידים האלה מייצרים מצב מאוד בעייתי בראש ובראשונה עבור ישראל. המצב שבו גרמניה וגרמנים בתפקיד האשמים הנצחיים הוא סטטי ומסוכן. כשהעליתי את הנושא הזה במפגש בוגרים של קרן פורום העתיד גרמניה-ישראל, אחד הדברים המעניינים שקרו, שהפתיעו אותי באותו רגע אבל בדיעבד נראים לי מאוד הגיוניים, זה שחלק מהגרמנים בקבוצה קפצו כדי להגן על האשְמה שלהם״.

למה זה הגיוני?

״הם בעצם אמרו אל תיקח מאיתנו את האשְמה, היא כלי מאוד חשוב עבורנו, כי דרכה אנחנו מדכאים כל מיני יצרים אפלים ותנועות פשיסטיות שעדיין מבעבעים מתחת לפני השטח, ודרך האשְמה הזאת הקמנו את האיחוד האירופי, ודרך האשְמה אנחנו מצליחים להיות מדינה שקולטת פליטים, ודרך האשְמה גרמניה הפכה למעצמה פרוגרסיבית. האשְמה הפכה להיות מנגנון מאוד משמעותי עבור החברה הגרמנית, וישראל כנציגת היהדות עלי אדמות הופכת להיות כלי לשימור אותו מנגנון״.

שיתוף הפעולה בין ישראל לגרמניה לא מתחיל מתוך מקום שווה, הוא מתחיל מתוך משקעים, והמשקעים האלה משרטטים תפקידים היסטוריים לישראלים ולגרמנים, על פי רוב אשְמה מהצד הגרמני והאשָמה וקורבנוּת מהצד הישראלי. אני מאמין שהתפקידים האלה מייצרים מצב מאוד בעייתי בראש ובראשונה עבור ישראל

ומה הבעיה עם זה לדעתך?

״יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאנחנו הישראלים נשארים הקורבן הנצחי, גם בדימוי העצמי שלנו, גם בדרך שבה אנחנו מתנהלים מול העולם, וגם כמובן מול הקורבנוֹת של המדינה שלנו. הייתי רוצה לראות עתיד שבו גרמנים וישראלים מחויבים לשרטט דרכים קדימה, דרכים קונסטרוקטיביות ונוגדות אפוקליפסה בהגדרה. זאת אומרת, להסתכל על תהליכים שהובילו לאפוקליפסה הגרמנית לא דרך המשקפת של אשֶם וקורבן, אלא דרך המסגרת ההומניסטית, של הבנת תהליכים פוליטיים, ולדעת שניתן לזהות תהליכים כאלה במקומות נוספים בעולם. דווקא על-ידי התבססות על זיכרון מלחמת העולם השנייה ושימוש בו כמנוע וכצידוק היסטורי, לא על-ידי ביטולו. אני חושב שישראלים וגרמנים צריכים להיות הראשונים שמחויבים לאג׳נדה ההומניסטית הזאת, ואני חושב שמערכות החינוך הישראלית והגרמנית צריכות לשנות את הדרך שבה הן מבנות את היחסים האלה״.

איך צריכה להיראות המחויבות הזאת מבחינתך?

״אני לא צריך עוד מתנדבים בקיבוצים, אלא ישראלים וגרמנים שמסתכלים בעיניים פקוחות מהם התהליכים שמובילים לאפוקליפסה, ואיך אנחנו יכולים לעצור אותם. ברור לי שזה מאוד נפיץ ורגיש, כי התעשייה של האשמים והקורבנוֹת מחזיקה הרבה מאוד מנגנונים עוצמתיים ביותר. אבל חשוב להבין שאם לא נשכיל להתעלות מעל המנגנונים הללו, ואם ישראל תדרדר הלאה מעבר לתהום, לגרמניה תהיה אשמה גם בזה״.


FacebookTwitterGoogle+PinterestLinkedInEvernoteInstapaperEmailשתפו

טראקבק לפוסט זה | RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה