ארכיון קטגוריית 'שפיץ'

היזם הישראלי שמוכר לגרמנים טופו שעשוי מחומוס

פורסם במקור במגזין שפיץ

כמו לא מעט ישראלים שעושים את צעדיהם הראשונים בעיר, כשזאבי חיימוביץ׳ הגיע לברלין לפני כשמונה שנים, הוא התחיל להכין ולמכור חומוס. ״מכרתי ליחידים ולמסעדות וראיתי שאנשים מאוד אוהבים, אז חשבתי לעצמי, אם אנשים אוהבים חומוס — למה לא מוכרים אותו גם בסופרמרקטים? שקלתי להיכנס לשוק הזה״.

הבעיה היתה שכולם מסביב הזהירו את זאבי שהגרמנים לא ישנו את ההרגלים שלהם וימשיכו לאכול סלט ביצים, סלט שינקן וסלט לקס, והרעיון היזמי התמוסס. כעבור כמה שנים, כשבכל רשת סופרים בברלין כבר מכרו חומוס בקופסה (גם אם ישראלים רבים לא יתקרבו אליו), זאבי אמנם איחר את הרכבת ההיא, אבל היה עמוק בפיתוח הרעיון החומוסאי הבא שלו: ״קופו״ — טופו מגרגרי חומוס, ששמו הוא הלחם של המילה טופו והאות הראשונה של המילה Kichererbsen, גרגרי חומוס בגרמנית. 

״מה שקרה עם החומוס רק חיזק לי את ההבנה שאפשר להכניס מוצר חדש לשוק שהוא לכאורה רווי, ועל אחת כמה וכמה מוצר שעשוי מחומר גלם שנחשב בריא ומזין״. וכך, החל מיום רביעי האחרון, הקופו האורגני של זאבי נמכר ב-56 סניפים של רשת ביו-קומפני, רשת סופרים אורגניים ברלינאית, שלה סניפים גם בהמבורג ובדרזדן. בקרוב הרשת גם תקדם את הקופו באמצעות דוכני טעימה בסניפים.

זאבי (במרכז) עם השותפים יורן גוטובסקי (מימין) ומרקוס טרייבר
צילומים: נוגה שטיינר

המשך קריאה »

מושון זר-אביב ומלחמתו באפוקליפסה

פורסם במקור במגזין שפיץ

המילים דיסטופיה ואפוקליפסה עולות שוב ושוב בשיחה עם מושון זר-אביב, אבל לא בגלל שהוא פסימיסט מושבע, להיפך: כמי שעוסק באופן יומיומי בטכנולוגיה ובמחשבה על העתיד, זר-אביב, בן 41, מודאג מהשתלטות הדיסטופיה והאפוקליפסה על השיח החברתי.

הוא מעצב בהכשרתו, את התואר הראשון השלים בבצלאל ואת השני בלימודי מדיה אינטראקטיבית (ITP) באוניברסיטת NYU. הוא מלמד במחלקות לתקשורת חזותית והנדסת תוכנה בשנקר, מנהל סטודיו שמתמחה בעיצוב ממשקים ובתצוגה חזותית של נתונים (הוא עיצב בין השאר את המפות של Waze ואת האתר של ה-MoMA) ומשמש כסמנכ״ל עיצוב ב-Localize.city, חברה העוסקת בניתוח ובהנגשת מידע על סביבות מגורים. לצד כל אלה הוא מצליח גם להשתמש בכלים הטכנולוגיים והעיצוביים לצורכי פעילות אקטיביסטית אזרחית. כך, בין השאר, הוא המעצב של ״מפתח התקציב״, יוזמה של שקיפות ממשל ומעורבות אזרחית במסגרת עמותה בשם ״הסדנא לידע ציבורי״.

מושון זר-אביב בכנס re:publica האחרון
צילום: Jan Zappner/re:publica

המשך קריאה »

שגריר ישראל בגרמניה: ״אנחנו לא רוצים שום קשר עם אלטרנטיבה לגרמניה. אי אפשר להיות פרו-ישראלי ואנטישמי בו-זמנית״

פורסם במקור במגזין שפיץ

בקרוב ימלאו שנה לכהונתו של ג׳רמי יששכרוף כשגריר ישראל בגרמניה — הזדמנות מצוינת לשוחח עימו על חוויותיו עד כה ולשמוע את עמדותיו בנושאים הבוערים יותר ופחות שעל הפרק. יששכרוף, שנולד בלונדון ב-1955 ועלה לישראל בגיל 22, הוא דיפלומט מנוסה ביותר, והדבר ניכר מן הסתם בתשובותיו. ויחד עם זאת, אפשר ללמוד מהשיחה לא מעט על האיש ועל השקפת עולמו. 

נתחיל דווקא בנימה אישית. אחרי כמעט שנה בגרמניה, מהם הדברים שאתה במיוחד אוהב כאן ומה הדברים שיותר קשה לך איתם?

״מה שאני אוהב קודם כל זה שאחרי כמעט ארבעים שנה במשרד החוץ, עדיין כל יום הוא מבחינתי אתגר מסוג אחר, בכל מיני תחומים — זה יכול להיות בתחום המדיני, הכלכלי, התרבותי. גרמניה זה אחד המקומות הכי רגישים מבחינת מדינת ישראל, ודברים שבמקומות אחרים יהיו סטנדרטיים, מקבלים כאן משמעות מיוחדת. כאשר למשל אתה מוזמן לפרלמנט של נורדריין-וסטפאליה, ואחרי שאתה נואם שם במושב מיוחד לכבוד 70 שנה לישראל מנגנים את ׳התקווה׳, זה דבר שתופס אותך. או למשל, כשאתה פוגש את ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אתה יושב בחדר איתו אחד על אחד, שיחה מאוד נעימה, ויש תמונה של שטאופנברג, דמות מפתח בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ופתאום אתה אומר לעצמך ׳אני שגריר ישראל בגרמניה׳, זה רגע חזק שקשה להסביר במילים, חוויה מאוד עמוקה ומעניינת וייחודית. זה תפקיד עם המון אירועים ודברים מרתקים — אין יום שהוא לא מעניין. הצד היותר בעייתי שאני מתמודד איתו אלה הן תופעות של אנטישמיות שמתגלות מדי פעם גם בברלין וגם במקומות אחרים, וזה כמובן מאוד מטריד. אני חושב שזה מאוד מטריד גם את ההנהגה הגרמנית ואת הקהילה היהודית, ומאוד חשוב לעשות כל מאמץ לפעול נגד התופעה הזאת. זה דבר שהוא לא רק פוגע ביהודים ובישראלים, אלא במהות הפלורליסטית של גרמניה של היום, שבניגוד לעבר היא מדינה דמוקרטית וטולרנטית. אבל לצד הבעייתיות אני גם רואה גינוי חריף מאוד של ההנהגה כלפי המקרים האלה ונכונות גם לפעול — מינו נציב פדרלי להילחם באנטישמיות וגם לקדם חיים יהודיים בגרמניה. וככל שאני רואה דברים רעים אני גם רואה הרבה מאוד דברים נוספים טובים שקורים בין גרמניה לישראל בכל התחומים, והופכים את היחסים להרבה יותר הדוקים וקרובים״.

המשך קריאה »

לעוף על ברלין: גרסת החלומות של אנה גלפרין

פורסם במקור במגזין שפיץ

שנה וחצי לתוך התואר בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגוף של אנה גלפרין הפסיק לשתף פעולה עם חיי הפשרה שבנתה לעצמה. הדיכאון השתלט, היא לא הצליחה לצאת מהמיטה, והאופציה היחידה שנותרה היתה לחשב מסלול מחדש. קשה מאוד לדמיין אותה במצב הזה כשיושבים מול פצצת האנרגיה החייכנית והשְׂמחה שהיא היום, שבע שנים אחרי, כשמכל המקומות בעולם היא חיה את החלום שלה, כהגדרתה, ליד שדה התעופה שנפלד, במנהרת הרוח הראשונה בברלין.

היא נולדה ב-1985 בעיר אוּפָה במחוז בשקיריה ברוסיה. כשהיתה בת שש, הוריה החליטו להגר לישראל (״אחי הגדול חזר הביתה ואמר לאבא שלי: ׳אבא, סבא לנין חי׳, זה היה הקש ששבר את גב הגמל״). כיוון שהיו להם קרובי משפחה בירושלים, ההורים בחרו להתמקם בשכונת הקטמונים.

בגיל 16 גלפרין כבר הרגישה רצון עז להתנסות בצניחה חופשית. היא לא בטוחה מה היה הטריגר (״אולי ראיתי איזה סרט הוליוודי, אני לא זוכרת״), וכיוון שהיתה צעירה מדי לקורס צניחה חופשית, הסתפקה בצניחת טנדם (צמוד למדריך). זו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל מדובר בתחביב יקר מאוד, והיא המשיכה בחייה. היא קיוותה לשרת כמדריכת צניחה, אבל בסופו של דבר נחתה דווקא במערך הבקרה של חיל האוויר, לסיטואציה של ״לראותם בלבד״: ״כל יום ראיתי את מטוס ההצנחה של מועדון חוף הבונים מול המסך שלי, היינו איתם בקשר, אישרנו להם גבהים, ורק חיכיתי שכבר אוכל להשתחרר ולעשות קורס צניחה חופשית בעצמי״.

״חינכו אותי להיות עם הרגליים על הקרקע״. אנה גלפרין
צילום: Judith klapper

המשך קריאה »

כשמתכנת אמריקאי מומחה לפטריות ואמן ישראלי חובב איוואסקה מארגנים ועידה פסיכדלית בברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

מה שהתחיל באוקטובר 2016 כיום עיון צנוע על חומרים פסיכדליים והשפעתם על התודעה, בחנות הספרים טופיקס בנויקלן (שנסגרה בינתיים), גדל בחודש שעבר לכנס בהשתתפות כ-500 איש, שכלל עשרות הרצאות, סדנאות ומפגשים עם דמויות בקהילת הפסיכדליה הברלינאית והבינלאומית. המארגנים, דקס דה פרנקו ועמית אילן, כבר עמלים בימים אלה על ועידת Altered הבאה, שתתקיים בברלין בקיץ 2018.

אף שמוסגר כוועידה/כנס (conference), מהדורת 2017 של Altered היתה שילוב היברידי מעניין — כראוי לאירוע פסיכדלי — בין כנס, פסטיבל ומסיבה, מגמה שעמית ודקס מעוניינים להעמיק ולחקור בפעמים הבאות (ומשום כך בין השאר מכוונים לקיץ, כדי לשלב גם אירועים בחוץ).

בשונה מוועידת Drugscienece 2017, שהתקיימה בשאריטה בספטמבר, וכשמה כן היא עסקה בהתפתחויות המחקר המדעי בתחום השימוש בחומרים פסיכדליים לצורכי טיפול רפואי, Altered עוסק בהיבטים שונים ומגוונים של החוויה הפסיכדלית ונגזרותיה, ועל כן משך אליו קהל מעורב מאוד של גיקים, קלאברים, מטפלים, מדענים, ״אזוטרים״ וסתם סקרנים. לדברי המארגנים, כמחצית מהמשתתפים באירוע, שנערך במשך יומיים מלאים במלון אקולוגי בדרום מזרח העיר, הגיעו אליו במיוחד מחוץ לברלין, בעיקר מגרמניה ומאירופה, אבל גם מרחבי הגלובוס, לרבות מישראל, ארה״ב ואפילו דובאי.

המארגנים, עמית אילן (משמאל) ודקס דה פרנקו. צילום: Anne Annus

המשך קריאה »

לוקינג פור לאב: נצן ברנשטיין עושה את ברלין במבטא עברי

פורסם במקור במגזין שפיץ

נצן (״בכתיב חסר, ההורים שלי פלצנים״) ברנשטיין יוצרת ושרה קברט עסיסי ואירוני בעברית, אנגלית, יידיש וגרמנית, אבל לא מנסה להסתיר את המבטא שלה. להיפך: לאלבום הראשון שלה היא קראה Hebrew Accent, ״מבטא עברי״.

״אני מביאה איתי את המבטא שלי, הזהות שלי, אבל אני מנסה לנצל את זה בצורה חיובית, להשתמש בשורשים אבל גם ליצור משהו שהוא בכל זאת בינלאומי, שעוד אנשים יכולים להזדהות איתו. הרבה אמנים ישראלים רוצים נורא לשיר באנגלית ול׳השתלב׳, אבל כשהתחלתי להופיע בברלין ראיתי שאנשים דווקא אוהבים את זה שאני מביאה משהו ממקום אחר, רוצים לשמוע מה את מביאה מהבית״.

ברנשטיין, בת 33, נולדה וגדלה בירושלים, וכבר מילדות התבלטה לא רק בנטייה לאמנויות, אלא גם ב״צורך עז בדרמה ובתשומת לב״. כאשר החליטה להתחיל באופן רשמי את המסלול להגשמת ייעודה (״להיות דיווה״), היא החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים במחלקה לביצוע ג׳ז. תוך כדי הלימודים כבר הקימה את ״הקברט העברי״, שבו שיחקה ושרה את שיריה בליווי שבעה נגנים.

השלב הבא היה מעבר לתל אביב, אבל ברנשטיין התאכזבה. ״זה לא היה שינוי גדול. רציתי להתפתח אמנותית לכיוונים יותר מפתיעים, והרגשתי שעם הסגנון שלי אין כל כך מקום להתפתח בתוך ישראל״.

המעבר לברלין ב-2013 היה ספונטני למדי. ״התפרנסתי מללמד מוזיקה ומהופעות בכל מיני הפקות וחלטורות. היה לי חופש מהעבודה והפקת תיאטרון שהשתתפתי בה בדיוק הסתיימה״. הדרכון הרומני שלה הפך את המעבר לקל יחסית מבחינה בירוקרטית (אם כי לא רק קל מהרבה בחינות אחרות), ומהר מאוד היא גם הכירה, לדבריה, הרבה אנשים מעניינים. ״הרגשתי שזה מקום אידאלי עבורי ליצור בו. עברתי המון דירות והמעברים נתנו לי הרבה רעיונות לשירים. במקום להתחיל ללמוד גרמנית התחלתי לעבוד על האלבום. גרתי עם מוזיקאי אמריקאי שאני מאוד אוהבת, Roland Satterwhite, והחלטנו לעבוד על עיבודים ולאסוף נגנים שיתאימו לשירים שאני רוצה לבצע. ככה גם הכרתי מוזיקאים מכל העולם״.

״ להמון בחורות, גם הכי חילוניות, יש את האישיו הזה עם הברית מילה״. ברנשטיין צילום: טל אלון

ב-2015 הקימה יחד עם איתי רוזנבאום והבמאית אינדרה בוגדן את ״קברט הדור השלישי״ (The Third Generation Cabaret), טריו שירה, פסנתר וצ׳לו, שמופיע בערך אחת לחודש. הופעת ההשקה ב-25 ביולי תשלב בין חומרי הקברט לחומרים חדשים מהאלבום. המשך קריאה »

אחרי ארבע שנים שבהן צילם את חומת ההפרדה, גלעד ברעם עבר לברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אחרי ותוך כדי שהוא נודד בין עשרות פסטיבלים בעולם ואף גורף פרסים, סרטו התיעודי של הבמאי גלעד ברעם "קודלקה: שוטינג הולילנד" ישודר ביום שני 20 במרץ בטלוויזיה הגרמנית (ראו פרטים בסוף הכתבה).

ברעם, בן 35, חי בברלין מאז 2012, אך את הסרט על הצלם הצ׳כי האגדי צילם לפני המעבר. ״את יוזף קודלקה הכרתי ראשית דרך הצילומים שלו. הוא היה אחד הצלמים הראשונים שלמדנו בשבועות הראשונים שלי במחלקה לצילום בבצלאל. הצלם הישראלי מיקי קרצמן הציג לנו את התצלומים האיקוניים שלו מהפלישה הסובייטית לפראג ב-68' ואת סדרת הצוענים. מיד אחרי השיעור הלכתי לספרייה, הוצאתי את כל ספרי קודלקה שהיו על המדף וצללתי לעולם שלו. אבל רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת במלון משכנות שאננים, פגשתי את האיש מאחורי הצילומים ויצאתי איתו להרפתקה ששנינו לא ידענו איך היא תיגמר״.

קודלקה הגיע לישראל במסגרת פרויקט שיזם הצלם פרדריק ברנר. הפרויקט, שלימים נקרא "מקום זה" והוצג בין השאר גם במוזיאון ת"א, שם לו למטרה להתבונן בישראל והגדה המערבית באמצעות קבוצה בינלאומית של צלמים וצלמות ידועי-שם.

״כשקודלקה הגיע לישראל בפעם הראשונה, פרדריק לקח אותו למעין סיור תיירותי כזה — העיר העתיקה בירושלים, עכו, קיסריה, קצת נגב… ולמרות שהוא התרשם מהמקומות הרבים שראה, הוא לא מצא דבר שעניין אותו מספיק כדי להחליט להצטרף לפרויקט. רק לקראת סוף הביקור הם הגיעו לשכונת אבו-דיס במזרח ירושלים, ושם הוא ראה את חומת ההפרדה החוצה את השכונה. שם קרה לו משהו, הוא מצא את הדבר שנגע בו — אישית וצילומית״.

כסטודנט שנה שלישית לצילום נבחר ברעם לתפקיד האסיסטנט של קודלקה, שהגיע לישראל ופלסטין לשבעה ביקורים שנפרשו לאורך ארבע שנים. ״כל ביקור ארך כחודש ובמהלכו עבדנו מזריחה עד שקיעה כל יום, כל סופ"ש, כל חג — נון סטופ״.

צלם מתבונן בצלם מתבונן. קודלקה וברעם במחסום קלנדיה
Frederic Brenner ©

המשך קריאה »

ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה: ״הגיע הזמן להציג כאן תמונה יותר מורכבת על מה שקורה בישראל ובשטחים״

פורסם במקור במגזין שפיץ

לעפר ולדמן יוצא לא מעט לשמוע את המילה ״התגרמנתָּ!״. בין אם האבחנה הזאת נאמרת בטון משועשע, מתפעל או מזועזע — את ולדמן בן ה-37 היא לא ממש מפתיעה. אחרי הכל תהליך ההתגרמנוּת שלו התחיל כבר בנערותו, כשגמע בשקיקה את ״נרקיס וגולדמונד״ של הרמן הסה ואמר לעצמו שהוא חייב לקרוא את הספר הזה בשפת המקור שלו; המשיך בקריירת מוזיקה קלאסית כנגן קרן יער, תחילה בתזמורת הדיוואן של דניאל בארנבוים בברלין ולאחר מכן בשורה מרשימה של תזמורות גרמניות; ומפעפע גם בימים אלה, בהם ולדמן עמל כאן בברלין על הדוקטורט שלו בהיסטוריה של ספרות מזרח-גרמנית ועובד במקביל כבעל טור פוליטי וככתב אורח בתחנת הרדיו האוּבר-גרמנית דויטשלנד-רדיו קולטור. גם השיחה שלנו בבית קפה בשכונת מגוריו נויקלן, שמתנהלת בשפת אמנו כמובן, מנוקדת בביטויים גרמניים ייחודיים שהוא שולף בטבעיות ואז מתרגם לעברית (גילוי נאות: מכיוון שאנחנו מיודדים אני יכולה להעיד שזו אינה רק פוזה לצורכי הראיון).

אבל גם אם במובנים מסוימים תהליך ההתגרמנוּת של ולדמן נראה כמתקדם בכיוון אחד, הרי שבמובנים אחרים הוא בראש ובראשונה עדיין אקזמפלר של ישראליוּת ירושלמית מהזן שפעם אולי היו מכנים בשמות תואר כמו ״משכיל״, ״ערכי״, ״מלח הארץ״, והיום נודע יותר בקיצור ״אשכנזי-פריבילגי״. מודע היטב לאותה פריבילגיוּת, ולדמן, נשוי לגילי ואב לשלושה (בנו הצעיר נולד זה עתה), לקח על עצמו בדצמבר האחרון בהתנדבות את תפקיד ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה (NIF Deutschland), בין השאר אולי גם מתוך איזשהו ניסיון לאחד בין הגרמני והישראלי שחיים בכפיפה אחת בקרבו.

עזבת קריירה מוזיקלית מצליחה ועברת לעולם האקדמיה והעיתונות. למה לך גם פוליטיקה עכשיו?

״המוטיבציה שבגללה אני לוקח על עצמי את המחויבות הזאת היא אותה מוטיבציה שבגללה הגעתי לעיתונות — מחויבות הן כלפי המקום שבו אני חי, כלומר ברלין, והן כלפי הגוף הפוליטי שממנו אני מגיע כאזרח, כלומר מדינת ישראל. המחויבות הזאת בהחלט נובעת גם מתוך מודעות לעמדה הפריבילגית שלי. גדלתי בין רחביה לאוניברסיטה העברית בירושלים, נהניתי מחינוך נפלא בתור ילד ונער, ואין ספק שהרבה מאוד אפשרויות היו פתוחות בפניי. גם בגרמניה, כיהודי-ישראלי שהגיע לכאן כמוזיקאי, הקול שלי במרחב הציבורי הוא קול פריבילגי, שמבחינתי מביא עימו גם מחויבות לנושאים שקרובים ללבי. הפעילות בקרן החדשה היא לכן לא שינוי כיוון מבחינתי, אלא המשך. מה גם שהקרן החדשה בגרמניה היא לא רק גוף פוליטי — היא פלטפורמה שמאפשרת דיון פוליטי לצד התפקידים האחרים שלה״.

מקרן יער לקרן החדשה. עפר ולדמן

המשך קריאה »

uploading_holocaust#: כך משמשים המסעות לפולין להנצחת הפוסט-טראומה

פורסם במקור במגזין שפיץ

הסרט הדוקומנטרי uploading_holocaust# מוצג על ידי יוצריו, שגיא בורנשטיין (38) ואודי ניר (27), כסרט התיעודי הראשון בעולם באורך מלא שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. ההצהרה הזו עלולה ליצור רושם ראשוני של גימיק, אבל אחרי שצופים בסרט, שעוסק במסעות לפולין של בני נוער מישראל, מתבהר שזה בהחלט לא המקרה: לא רק שהשימוש בסרטונים שתלמידים, מורים והורים העלו בעצמם לרשת אינו גימיקי; למעשה הוא זה שהופך את הסרט לאגרוף עוצמתי בבטן הרכה של מה שבורנשטיין וניר מכנים ״תיעוש זכרון השואה״.  

הקרנת הבכורה העולמית של הסרט נערכה בתחרות הרשמית של פסטיבל DOK Leipzig. זהו סרטם המשותף הראשון של בורנשטיין וניר, שחיים יחד גם מחוץ לחדר העריכה ומשתדלים לחלק את זמנם בין תל-אביב לברלין.

איך הגעתם בכלל לרעיון של שימוש בסרטוני יוטיוב לצורך סרט תיעודי באורך מלא?

המשך קריאה »

הרגע ההוא בהיסטוריה, כשהגרמנים העריצו את עם ישראל הכובש

פורסם במקור במגזין שפיץ

ד״ר עפרי אילני התארח בעבר בשפיץ ככותב (מועדף!), אבל הפעם אנחנו מראיינים אותו לרגל פרסום ספרו ״החיפוש אחר העם העברי — תנ״ך ונאורות בגרמניה״.

שלום עפרי! הספר שלך עוסק במיתוס של העברים הקדמונים כייסוד מרכזי בעיצובה של תרבות לאומית גרמנית, קביעה שסותרת לכאורה את ההנחה שלפיה ההיסטוריה הגרמנית היתה מהלך רציף ועקיב של עוינות ליהודים. ויחד עם זאת, אתה מציין שיש להבחין בין היחס כלפי היהודים לבין העיסוק בעברים הקדמונים. כיצד הם נבדלים אלה מאלה?

״קודם כל, מהלך רציף ועקיב בטח לא היה. במאה ה-18, במעגלי הנאורות של ברלין שעליהם נמנו אישים כמו המחזאי גוטהולד אפרים לסינג, היחס ליהודים היה די חיובי יחסית לתקופה — יותר מאשר במעגלים המקבילים בצרפת. גם במאה ה-19 המאוחרת יהודים גרמנים החשיבו עצמם בני מזל, בטח יחסית למה שקרה באותו זמן במזרח אירופה, עם פרעות ופוגרומים, וגם למשפט דרייפוס בצרפת. זה לא שלא היתה אנטישמיות חזקה בגרמניה, אבל הזיהוי המוחלט של גרמניה כליבת האנטישמיות נוצר בדיעבד, אחרי השואה.

יחד עם זאת, התופעה שאני עוסק בה בספר קשורה רק באופן עקיף ליחס כלפי היהודים, ונוגעת ליחס כלפי העברים הקדמונים — בני ישראל התנ"כיים. באופן טבעי, הברית הישנה (התנ"ך) היא חלק מרכזי בכתבי הקודש הנוצריים, גם אם הוא כפוף לרוב לברית החדשה. סמלים שלקוחים מהתנ"ך קיימים בכל תרבות נוצרית. גם בברלין אפשר לראות שמות כמו Zionkirche ו-Jerusalemkirche. התופעה החדשה שמופיעה בגרמניה במאה ה-18 היא עיסוק בתנ"ך במושגים לאומיים. קצת לפני המהפכה הצרפתית, יוהאן גוטפריד הרדר קורא את התנ"ך בתור מיתוס לאומי של העברים. הוא הקדיש ספר שלם למשטר העברי וראה בעברים מופת של לאומיות, שהגרמנים צריכים ללמוד ממנו״.

למה דווקא עם ישראל הקדום? מה הגרמנים מצאו בעברים?

״ראשית, בבסיס עומדת ההזדהות הדתית הנוצרית. שנית, זה בא מתוך מוטיבציה גרמנית ותיקה: להיות שונים מהצרפתים. אז בזמן שהצרפתים העריצו את העולם היווני-רומי, אינטלקטואלים גרמנים מסוימים העלו על נס את העברים בתור מיתוס לאומי חלופי. בנוסף, הרדר ראה במדינה העברית מודל גם מכיוון שזו פדרציה של שבטים. מבחינתו זה היה מודל פוליטי שהתאים לגרמנים, שהיו מפוצלים להרבה נסיכויות ובד בבד רצו להיות עם אחד״.

צילום: דני איסלר

לא מתגעגע להרבה דברים ספציפיים בברלין, עפרי אילני. צילום: דני איסלר

המשך קריאה »

הבא »