ארכיון קטגוריית 'שפיץ'

הסיפור האמיתי נחשף: מדוע הוזמן נתניהו לברלין כדי לקחת את התוכניות המקוריות של אושוויץ

הראיון פורסם לראשונה בשפיץ, וצוטט בכלי תקשורת רבים, בהם ״הארץ״ (עברית ואנגלית), זודדויטשה צייטונג, פרנקפורטר אלגמיינה והטלגרף.

אביטל יומדין המוכשרת גם תרמה קריקטורה נהדרת: 

בתחילת השנה סיים קאי דיקמן (52) את תפקידו כעורך הראשי בפועל של ה״בילד״, העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. אם בתפקידו זה, שאותו מילא במשך כ-15 שנה, הוא נחשב לאיש החזק והמשפיע ביותר בעולם התקשורת הגרמני, הרי שהטייטל החדש שלו — עורך-העל והמו״ל של כל קבוצת ה״בילד״ מבית אקסל שפרינגר (שכוללת את בילד, בילד אם זונטאג, בילד אונליין ו-.B.Z) — מיצב עוד יותר את מעמדו כמי שיכול לקדם בשלל אמצעים ופלטפורמות כל אג׳נדה שיקרה ללבו.

אחד הנושאים שנמצאים גבוה מאוד בסדרי העדיפויות של דיקמן הוא הידידות עם מדינת ישראל. עובדה ידועה היא שכל העיתונים של הוצאת אקסל שפרינגר הם פרו-ישראליים, ושכל עיתונאי שמועסק בה מתחייב בכתב לפעול להגן על זכויותיה של מדינת ישראל. אבל נדמה שהמסירות של דיקמן לנושא חורגת מעבר למחויבות חוזית כלשהי.

בצירוף אירועים מקרי אך סמלי, בסמוך לפרסומה של כתבה יוצאת דופן ב״דר שפיגל״ תחת הכותרת "גוברת הסקפטיות בברלין לגבי הידידות עם ישראל", יצא דיקמן בתחילת חודש מאי עם משלחת עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים בגרמניה לביקור בירושלים. בראיון שקיימנו עימו לאחר שובו, ביקשנו לבדוק בין השאר האם הכתבה ב״שפיגל״ אכן עשויה לסמן שינוי אפשרי ביחסים בין ישראל לגרמניה, ומדוע ביקור נדיר של קבוצה כה בכירה של עורכים גרמנים בישראל הוקדש ברובו לסמינר אינטנסיבי ב״יד ושם״.

אך עוד לפני שצללנו לענייני השעה, דיקמן הפתיע כשחשף את השתלשלות העניינים האמיתית שהובילה למסירת התוכניות המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו לידי ישראל. התוכניות הוענקו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-27 באוגוסט 2009, בטקס שהתקיים בבניין אקסל שפרינגר בברלין ושתמונות ממנו פורסמו בכלי התקשורת בישראל ובגרמניה. הטקס התקבל אז כמהלך סמלי מתבקש בדרכם של המסמכים הנדירים ל״יד ושם״, אך דיקמן מגלה עתה מה באמת הוביל להזמנתו של נתניהו:

קאי דיקמן. צילום: Reto Klar

המשך קריאה »

הסיפור מאחורי מרכז הקבלה החדש בברלין (ולמה בכניסה יושב ניאו-נאצי לשעבר)

פורסם במקור במגזין שפיץ

1. לוץ-יונתן

בכניסה למרכז הקבלה החדש בברלין יושב בחור תכול עיניים, שיקבל את פניכם באדיבות. אם תשאלו לשמו הוא יציג עצמו כיונתן, אבל למעשה הוריו נתנו לו שם אחר לגמרי, והעובדה שחייו מתנהלים כיום סביב מרכז תורת הסוד היהודית היא תפנית חדה מאוד בעלילה.

הוא נולד במזרח-גרמניה של לפני נפילת החומה, ליתר דיוק בסקסוניה, בשנת 1983, בשם לוץ לאנגר. כשהיה בן שנתיים עברו הוריו למזרח-ברלין, שם נשארו גם אחרי האיחוד. בגיל 12 הצטרף למועדון קראטה, בחירה שבדיעבד השפעה על חייו הרבה מעבר למה שאפשר לצפות מחוג ספורט לילדים. הסתבר שמועדון הקארטה מנחיל לתלמידיו גם קירבה לימין הקיצוני בגרמניה, ובגיל 14 הספורט עצמו כבר היה רק חלק קטן מההוויה של לוץ וחבריו: ״הסתובבנו עם בגדי עור, היינו יוצאים ומנסים להיות קשוחים, להכות, להשפיל אנשים. היינו מעולים בקראטה, ולמרות שזה ספורט שמיועד להגנה, היינו משתמשים בו לתקיפה. האמנו שרק לגרמנים יש זכות להיות בגרמניה, שמענו מוזיקה לא חוקית, ראינו סרטים נאציים משנות השלושים״.

DSC_9667 (1)

לוץ-יונתן

המשך קריאה »

כמה מילים על הגיליון המודפס האחרון של שפיץ (ולמה אין צורך להוסיף כינורות בוכיים ברקע)

פורסם במקור במגזין שפיץ

כשיצאנו לדרך באביב 2012, הוצאתו לאור של מגזין עברי מודפס בברלין היוותה בין השאר חלק מסימון מהותי וסימבולי: מבט לעבר ההיסטוריה מצד אחד, והפניית תשומת הלב לדבר מה שהחל להתהוות מצד שני. מובן שגם מסורת הנייר המפוארת של המקום שבו אנחנו חיים שיחקה תפקיד בהחלטה להדפיס את המגזין.

המשך קריאה »

הסקר המקיף ביותר בקרב ישראלים בגרמניה מאשש את הדימוי: חילונים, משכילים — ושמאלנים

פורסם במקור במגזין שפיץ

ממצאי הסקר המקיף ביותר שנערך בקרב ישראלים בגרמניה, המתפרסמים כאן לראשונה, מאששים לראשונה באופן מדעי כמה מהדימויים שדבקו בקהילה הזאת: חילונית, משכילה — ושמאלנית.

את הממצאים הראשוניים של המחקר, פרי שת"פ בין אוניברסיטת וופרטל והאוניברסיטה העברית בירושלים, הציגו ביום שישי האחרון פרופ' עוזי רבהון ופרופ' דני קרנץ במרכז משה מנדלסון בפוטסדאם. כ-600 ישראלים יהודים (ילידי ישראל ודוברי עברית) השתתפו בסקר המקוון, וכמה עשרות ישראלים נוספים בגרמניה לקחו חלק בראיונות עומק אישיים שנערכו על ידי פרופ' קרנץ וקטיה חרבי (עוד על מבנה המחקר ומטרותיו ראו בכתבה מדצמבר 2014). אגב, לאחר הצלבת נתונים ממקורות שונים ורבים, עורכות ועורכי המחקר הגיעו למסקנה כי מספר הישראלים בגרמניה כולה לא עולה על כ-16,000 — וזאת בניגוד לפרסומים שונים שבהם נטען כי אפילו בברלין לבדה המספרים גבוהים בהרבה.

אחד הממצאים המעניינים ביותר בסקר הוא העובדה ש-69.1% מכ-600 המשיבים מגדירים את השקפת-עולמם הפוליטית-חברתית בהקשר הישראלי כ"שמאל", 22.4% כ"מרכז" ורק 8.4% מהמשיבים הגדירו את השקפת-עולמם כ"ימין" — ללא ספק התפלגות שונה באופן מובהק מזו המשתקפת מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל.

84.7% חילונים, 77.9% לא צמים ביום כיפור

נתון מסקרן נוסף הוא ש-84.7% מהישראלים בגרמניה הם חילונים. 10.7% הגדירו עצמם כ"דתי במידה מועטה", 3.9% "דתי במידה בינונית" ורק 0.7% הגדירו עצמם כ"דתי במידה רבה" או "רבה מאוד". לשם השוואה, על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2009, רק 46% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם כחילונים בעוד ש-32% כמסורתיים, ו-22% כדתיים או חרדים. כמו כן, בעוד ש-68% מהיהודים בישראל צמים תמיד ביום כיפור, 77.9% מהישראלים בגרמניה העידו כי אינם צמים אף פעם ביום כיפור.

המשך קריאה »

אלטנוילנד: הסכיזופרניה הדיגיטלית של ברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אנחנו כבר בפרק השמיני בעונה השלישית של בית הקלפים. פרנק מסתובב למצלמה, ומוכן לשתף אותנו במחשבה דרמטית, כשהוא נעצר פתאום. אנחנו מסתכלים רגע זה בזה, ושוב במסך — מעגל של נקודות אפורות עוקבות חגות סביב עצמן, מרתיחות את הדם. תנסה לכבות ולהדליק את הראוטר. זה לא זה. בסלולרי קולטים? גם לא. מיותר לציין שחבילת הדאטה החודשית, הקטנה והיקרה, נגמרה כבר מזמן. מה קורה כאן? הרי רק אתמול קראנו (שוב) בעיתון (המודפס, בבית הקפה) שברלין היא בירת הסטארטאפים של אירופה. ובתמונות שליוו את הכתבה הכל נראה כמו אפליקציה מעוצבת ומלוטשת.

כמו בהרבה שדות אחרים בברלין, גם בכל הקשור לטכנולוגיה — העבר, ההווה והעתיד מנהלים בה משא ומתן תמידי. לעתים מצליחים לחיות זה לצד זה, לעתים נלחמים על מקומם. על כן, הסיפור של יחסי ברלין והאינטרנט הוא במובנים רבים תמצית האתגר הברלינאי העכשווי: האם העיר יכולה לשמור על יתרונותיה הידועים (שקשורים, לפחות בחלקם, דווקא לעולם מיושן ולואו-טקי, אולי אפילו אנטי-טקי) תוך כדי המסע למימוש הפוטנציאל שלה? האם היא יכולה לקיים את ההבטחה הגלומה בה בשנים האחרונות מבלי לוותר על מה שהפך אותה מלכתחילה לכה מבטיחה?

spitz17_cover1

צילום השער: כפיר חרבי

את מקורות היחס החשדני הבסיסי של הרבה ברלינאים כלפי טכנולוגיה אפשר להבין די בקלות. שתי דיקטטורות עברו על המדינה הזאת רק במאה האחרונה, מימין ומשמאל, שתי משטרות חשאיות, עשרות שנים של פרנויה וחוסר יכולת להבדיל בין חבר לאויב, בין משת"פ של המשטר לבין אפילו בן-זוג לפעמים. מי שנכוו ברותחין נזהרים עכשיו שבעתיים בפושרין, ועל הרקע הזה מתבהרות תופעות כמו רתיעה כללית מרשתות חברתיות שאוגרות עלינו מידע (ואם כבר מצטרפים אליהן, אז כמובן לא בשם האמיתי), העדפה של שירותי דואר אלקטרוני שמבטיחים פרטיות (בניגוד לג'ימייל), או הפרשה הידועה שאילצה את גוגל להסכים לטשטש את בתיהם של גרמנים שירצו בכך בגוגל סטריט-וויו.

המשך קריאה »

סקס, ספרות וכדורגל — הכוריאוגרפיה של הדור השלישי

פורסם במקור במגזין שפיץ

האדם היהודי הראשון שנורברט קרון (Kron) הכיר באופן אישי היה הפסיכואנליטיקאית שלו. "היה לה שם משפחה שגרם לי לשער שהיא יהודייה, אבל האם זה כלשעצמו לא מחשיד אותי כבר באנטישמיות, לדבר על 'שמות יהודיים'? הרגשתי שאני לא יכול לשאול אותה את השאלה הזאת בלי לחוש אשמה". עמיחי שלו, מצדו, דחה מילדות כל דבר שאמרו לו ש"חשוב" לעסוק בו, כולל היסטוריה ושורשים: "צחקתי בצפירות יום השואה ושמתי פס על הדברים האלה". בסופו של דבר, שניהם יחד חתומים על ספר ייחודי שיצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (אפיק), בגרמנית ובעברית בהתאמה: "לא נשכח נצא לרקוד", קובץ סיפורים של סופרים גרמנים וישראלים הכותבים על הארץ האחרת.

כדי להבין איך התפתחו כך הדברים, צריך לחזור תחילה לסיפורים הנפרדים של השניים.

קרון, בן 50, נולד להורים שגדלו כילדים בתקופת שלטון הנאצים. "גדלתי עם הרבה תחושות אשמה ובושה. אמא שלי דיברה איתי הרבה על הנושא, ולקחה אותי כבר כילד לבקר באתר ההנצחה במחנה הריכוז דכאו. היא מספרת שהקאתי כשיצאנו משם. שאלות על איך זה יכול היה להתרחש ואיך אני יכול להיות בטוח שזה לא עלול לקרות גם לי עיצבו את האישיות שלי, לרבות ההחלטה שלי לבחור במקצוע העיתונות והכתיבה". ואכן, בכתיבתו כסופר (בין השאר הרומנים Autopilot ו-Der Begleiter) ובעיקר בעבודתו כשדרן טלוויזיה ברשת ARD, עוסק קרון רבות בזוויות שונות של ההיסטוריה הגרמנית.

אולם למרות האינטנסיביות שבה צלל להיסטוריה הגרמנית, חש קרון עד לפני כמה שנים שהוא בעצם לא יודע דבר על התרבות היהודית. "הדור שלי במערב גרמניה גדל על הסיפור של גורל היהודים תחת המשטר הנאצי, אבל על היהדות יש לנו רק קלישאות בראש. ובוודאי שרק מעטים בדור שלי יודעים משהו על התרבות היהודית של היום. ההנצחה אמנם קיימת בכל מקום בברלין, אבל היהודים החיים שגרמני ממוצע נתקל בהם הם עיתונאים או סופרים שכותבים בעיתון".

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין צילומים: כפיר חרבי

"היחסים שנוצרו לי עם ישראלים הם כל כך משוחררים ביחס לאיך שדמיינתי שיהיו". קרון (משמאל) ושלו בברלין
צילומים: כפיר חרבי

בסופו של דבר העז קרון להעלות את סוגיית השם היהודי בפני הפסיכולוגית שלו. "ניתחנו במשך חודשים את הפחד שלי מפני אנטישמיות אפשרית שקיימת בתוכי. והרי בסופו של דבר גם השאיפה הפילושמית לחוות יחסים נורמליים עם יהודים יכולה לנבוע ממקור אנטישמי. היה לי מאוד ברור שאני רוצה לנסוע לישראל, אבל תמיד דחיתי את זה. חששתי. גם מהמצב הביטחוני וגם כי לא הייתי בטוח איך אוּכל כגרמני להסתכל לישראלים בעיניים. תחושות האשמה והבושה שלי על העבר היו תמיד מאוד חזקות".

המשך קריאה »

מטבוליזם בולעני ושמו ישראל

הקשר בין החוויה הרגשית לתחושת הזמן מתעתע לעתים קרובות, ולשני הכיוונים: סוף שבוע אחד מחוץ לשגרה מרגיש כמו חודשיים, אירוע משמעותי מלפני חמש שנים חי בתוכנו כאילו התרחש אתמול. אך בעוד שבחיים האישיים הזמן מתעתע בנו בדרכים שונות, בכל הקשור למרחב הציבורי הישראלי, הכיוון הוא אחד ויחיד.

אילו ניתן היה להתנתק תודעתית מלוח השנה, לעצום עיניים ולנסות לחוש לפני כמה זמן התקיימו הבחירות, שבועיים לא היו תשובה מתקבלת על הדעת. קצב חילוף החומרים של השיח הציבורי הישראלי לא דומה לשום דבר אחר. נראה כי תהליכים פנימיים שלוקחים חודשים ושנים במקומות אחרים, נדחסים באינטנסיביות עזה לימים בודדים, לעתים ליממה אחת, לפעמים אפילו לשעות ספורות. כל קשת הרגשות, על קצותיה העזים ולעתים המפחידים, מושלכת ללא הבחנה למיקסר רב עוצמה, שממנו יוצא עד מהרה שייק שרכיביו אינם מזוהים עוד, וטעמיו דוחים כמעט לכל חיך.

לפעמים נדמה שבעצם מדובר באורגניזם ענק שסובל מפעילות-יתר של בלוטת התריס, לרבות חלק ניכר מתופעות הלוואי המוכרות של הפרעה זו: עצבנות, אי-יציבות רגשית, אי-שקט פנימי, דופק מהיר, לחץ דם גבוה, היפראקטיביות, הקאות והתגברות יציאות (וסליחה על התיאור הפלסטי).

לפעילות היתר הזו, למטבוליזם הנפשי והציבורי הבולעני הזה, יש לעתים יתרונות: הוא מעניק לכל חלקי האורגניזם אשליה של תנועה מתמדת, התפתחות לכאורה, גם אם למעשה התחושה הזאת נובעת מתנועות הערבול הפנימיות, ההרסניות למעשה. לעתים המטבוליזם המהיר מדי אף מנפק רגעים של נחת מדומה, קצת כמו הנחמה האידיוטית הנלווית להרזיה כתוצאה מווירוס בטן. אבל רוב הזמן הוא בעיקר גובה מחיר כבד. המחיר אינו בא לידי ביטוי רק בשטחיות המאוד לא בריאה שתהליכים מהירים מדי ונטולי כל איזון מייצרים, אלא גם ברפטטיביות האוטומטית והבלתי נשלטת שלהם, בידיעה שכל מה שייאמר, כל מה שייכתב, כל מה שייעשה – ייזרק ממילא עד מהרה למגרסה האימתנית, שממנה ניתן לצאת רק במרקם מרוסק.

חברה קרובה, פסיכואנליטיקאית, מעלה את ההשערה שהעיבוד המהיר מדי הוא ביטוי למצב הבלתי נסבל של לא לדעת, של הימצאוּת באי ודאות, שהוא כידוע המצב הכי בעייתי לנפש האדם. ממנו נובע הצורך להסיק מסקנות עוד לפני שנאספו הנתונים. באופן פרדוקסלי, ה"ידיעה" טרם זמנה, שבאה להרגיע לכאורה את המתח והחרדה שבציפייה לקראת הדבר החדש, מגבירה את החרדות מפני אפשרות של שינוי בלתי ידוע, ואולי מחזקת את הכוחות הדואגים לשמור על הקיים והמוכר. הפעילות היתרה נועדה לסגור פערים, לסתום חורים ולייצר ודאות או ידיעה במקום שהן אינן קיימות. וזה כמובן הולך נהדר עם רפטטיביות, כי אין יכולת להמתין לדבר החדש. ניסיונות כאלה, מסבירה החברה, שכבר ראתה כמה מקרים קשים בחדר הטיפולים, תמיד בנויים על יצירת אשליה, ולכן מהווים קרקע פורייה להרבה בעיות בעת המפגש עם המציאות. בעיות בעת המפגש עם המציאות? לא שמנו לב.

לכאורה, אפשר היה להניח שכמה שנים של מגורים מחוץ לישראל יסייעו למתן את ההפרעה התפקודית הזאת. סוג של טיפול שאם לא יפתור את הבעיה, לכל הפחות ימתן את הסימפטומים שלה. אולם מכיוון שזירת הופעת התסמינים העיקרית ממילא אינה גאוגרפית כיום, נדמה שלהתרחקות הפיזית יש השפעה מינורית, אם בכלל, על הטבת הסינדרום. מניסיון אישי, יעילות טיפול ההתרחקות עוד פוחתת בצמתים אינטנסיביים כמו בחירות, שם מגיעה פעילות-היתר הקיבוצית לרמות כה גבוהות, עד שהיא גורסת לתוכה את כל מי ומה שנקרים בדרכה.

אז מה אפשר לעשות? כאן נדרשת דיאגנוזה עמוקה ומקצועית: אם מדובר בהתפרצות של פעילות-יתר בשל מצב בר-חלוף (בדומה להתפרצות פעילות-יתר של הבלוטה לאחר לידה), הרי שהחלמה עשויה להגיע עם הזמן וטיפול נכון. לחלופין, אם מדובר במחלה אוטואימונית, הרי שייתכן שאנחנו מתמודדים כאן עם תופעה חשוכת מרפא, שניתן רק לשאוף להקל על תסמיניה. אולי להתקין בישראל טלסקופ כמו זה שהוצב בגרין בנק שבמערב וירג'יניה.

הטקסט מבוסס על מאמר הפתיחה של גיליון 16 ופורסם בגירסה זו לראשונה ב"הארץ".

המחקר שחושף מה באמת חושבים הגרמנים על הישראלים ולהיפך

פורסם במקור במגזין שפיץ

אולי כדאי להתחיל מהסוף — במחקר הזה יוכל כל אחד למצוא את מה שבא לחפש. אין כאן כותרות חד משמעיות (אם כי כמה מהן בהחלט יכולות להישמע דרמטיות למדי), וגם אם יהיו מי שייצרו אותן (ויהיו) — היו בטוחים שניתן באותה מידה לייצר כותרות שמחזקות את הטיעון הנגדי. במקום לחפש מסקנה נחרצת יש לקרוא את המחקר המקיף של קרן ברטלסמן לרגל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה כאוסף מרתק של נתונים סותרים ומשלימים, מפתיעים וכאלה שאפשר היה לצפות להם. אין כאן נרטיב אחד, בדיוק משום שמדובר ביחסים שהמילים "מורכבים" ו"דינמיים" הן אנדרסטייטמנט רציני לידם.

מה שיש כאן הרבה מאוד פיסות מידע חשובות, שביחד עשויות לתת תמונה מורכבת יותר על מצב היחסים, וכבונוס למי שחיים בגרמניה — היכולת להבין טוב יותר את החברה שבה אנו חיים.

המחקר, שכותרתו היא "גרמניה וישראל היום — מחוברות דרך העבר, חלוקות לגבי ההווה?", מבוסס על סקרים שנערכו בקרב מדגמים מייצגים של גרמנים בגרמניה ושל יהודים-ישראלים בישראל בינואר 2013 (אלף משתתפים מעל גיל 18 בכל מדינה). לצורכי השוואה שימשו נתונים ממחקרים דומים שנערכו ב-1991 וב-2007. כדי לוודא שהנתונים בצד הגרמני לא השתנו בצורה משמעותית מאז עריכת הסקר ועד לפרסומו, בעיקר על רקע המלחמה בעזה בקיץ 2014, חלק משאלות המחקר נבדקו שוב בגרמניה בלבד באוקטובר 2014.

את המחקר ערכו ד"ר רובי נתנזון, מנהל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית בישראל, וד"ר סטפן הגמן מאוניברסיטת Kaiserslautern בגרמניה, וניהל אותו סטפן וופל, המומחה הגרמני של קרן ברטלסמן בענייני ישראל.

אז נתחיל:

המשך קריאה »

אפל שם בפנים – שיחה עם שלומי אלקבץ לקראת עליית "גט" בגרמניה

פורסם במקור במגזין שפיץ

"גט — המשפט של ויויאן אמסלם", שהתקבל בהתלהבות הן על ידי הצופים והן על ידי המבקרים בישראל, ואף החל לגרוף פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, נרכש להפצה מסחרית ברחבי העולם וייצא לאקרנים בגרמניה ב-15 בינואר.

"גט" הוא השלישי בטרילוגיית הסרטים של הבמאים-אחים שלומי ורונית אלקבץ, הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" (2004) ו"שבעה" (2008). הסרט מתאר את מסע הייסורים שגיבורת הטרילוגיה ויויאן (רונית אלקבץ) עוברת בבית הדין הרבני כדי לקבל גט מבעלה אלישע (סימון אבקריין).

על פי ההלכה היהודית, יכול בית הדין לכפות על גבר לתת גט לאשתו רק אם השתכנע שקיימת עילה לגירושין. בהיעדר עילה "מוצדקת", מלבד אי רצונה של ויויאן לחיות עם בעלה (מילה הנושאת כשלעצמה את רעיון בעלוּת הגבר על האישה), היא והטוען הרבני שלה, עו"ד כרמל בן-טובים (מנשה נוי, שזכה בפרס על תפקידו בפסטיבל ירושלים) ניצבים בפני תהליך מתיש, מתסכל וארוך, ארוך מאוד.

העלילה כולה מתרחשת בתוך חדר אחד בבית הדין הרבני, ומשרה אווירה כמו-תיאטרונית. לצד אלקבץ, אבקריין ונוי מופיעים בו גם ששון גבאי (שזכה בפרס אופיר על תפקידו), אלי גורנשטיין, רמי דנון, אוולין הגואל, זאב רווח, רובי פורת שובל, גבי עמרני, רוברטו פולק, דליה בגר, אברהם סלקטר ושמיל בן-ארי.

הסרט זכה בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ומתמודד גם על השתתפות מטעם ישראל בקטגוריית הסרט הזר באוסקר (המועמדים יפורסמו במהלך ינואר 2015). "גט" זכה גם בפרס חבר השופטים ובפרס הקהל בפסטיבל ירושלים, ובזירה הבינלאומית בין השאר בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל המפטון בניו יורק (שם הוסיפו השופטים באופן חד פעמי קטגוריה לשחקנית הטובה ביותר כדי לציין את משחקה ה"פנומנלי" של אלקבץ) ובפרס Art Cinema Award בפסטיבל המבורג. מטבע הדברים, עורר נושאו הנפיץ של הסרט דיון פוליטי בישראל. לפי נתוני מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, בישראל יש כמאה אלף נשים שהתמודדו עם סחיטה ו/או סרבנות גט מצד בעליהן (נשים שממתינות לגט פחות משנתיים אינן נכללות בסטטיסטיקה זו). חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) פרסמה פוסט נרגש בפייסבוק לאחר שצפתה ב"גט", שבו כתבה בין השאר: "זה סרט שמציף בדיוק ובכאב את ההשפלה שעוברות נשים מסורבות גט בישראל ואת האופן שבו הממסד הרבני הגברי מפלה אותן, סוחט אותן וגוזל מהן את חייהן כשהן מעזות לבקש להיפרד מגבר שאינן אוהבות או שאינן רוצות עוד לחיות לצדו. אני גאה שהסרט החכם והחשוב הזה מייצג אותנו בעולם, ומוסיפה תקווה שמעבר לערך האמנותי האדיר שיש בו הוא יתרום תרומה נוספת למאבק שאנחנו — חברות כנסת וארגוני נשים, מנהלות כבר שנים לשינוי מצבן של מסורבות הגט".

לאחר שהתפרסם כי הסרט יוקרן בכנס ההשתלמות השנתי של הנהלת בתי הדין הרבניים שיתקיים בפברואר, הגיבה רונית אלקבץ בהתרגשות רבה: "זהו רגע מרגש ומהפכני, אין משהו שאפשר היה לקוות לו יותר. ביקשנו להעלות את המודעות, רצינו לפתוח את הדלת הסגורה הזו לקהל הרחב, כאשר המטרה הגבוהה ביותר היא להגיע אל מקבלי ההחלטות".

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

שלומי ורונית אלקבץ. "אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים"

מעבר לעיסוק הישיר בנושא הסרט, נפתחה בעקבותיו חזית נוספת. זאת לאחר שהעיתונאית ורד לי פרסמה ב"הארץ" מאמר שטען כי "'גט' מעז לעשות את שפמיניסטיות אשכנזיות לא יעזו", וכי "האחים אלקבץ מרשים לעצמם לשפוט ולבקר את שילוב הידיים בין הממסד הרבני לגבר המזרחי, הפועלים יחד לדיכוי האישה המזרחית ולשימור הערכים הפטריארכליים". במאמר תגובה של ד"ר הני זובידה, שהאשים את מוסף "הארץ" בגזענות והשתמש בין השאר במאמרה של לי להדגמת טענתו, הוא טען כי לי משתמשת בסרט כדי למחוק שנים ארוכות של דיכוי ממסדי וחברתי של האישה המזרחית בישראל על ידי הפניית האשְמה כולה לעבר הרבנות והגבר המזרחי. עימות זה, שהיו לו עוד המשכים וספיחים, מצביע על הרבדים הרבים והמורכבים שהסרט עוסק בהם בהקשרים ישראליים-פנימיים, הקשרים שברוב המקרים יעברו מעל ראשו של צופה גרמני או לא-ישראלי אחר.

המשך קריאה »

מפת האוֹצֵר – ראיון עם אוהד דסאו לרגל התערוכה שאצר למשה גרשוני

פורסם במקור במגזין שפיץ
אנחנו יושבים בבית קפה בקרויצברג, ומדי פעם עולים בראשי הבזקי ארכיון. גדלנו באותו בניין, ולמרות שלא היינו ממש חברים — הוא צעיר ממני בארבע שנים ובילדוּת הרי מדובר בנצח — אני נזכרת בקלוּת בעיניים הנוצצות ובחיוך השובבי. אבל אנחנו לא כאן לצרכי נוסטלגיה. אנחנו כאן כי אורי דסאו התפתח לאוצר מצליח, שכבר בתערוכה המשמעותית הראשונה שלו בברלין כבש פיסגה שרוב הקולגות שלו יכולים רק לחלום עליה.

שנתיים וחצי בברלין הספיקו לו כדי להיות חתום על התערוכה הראשונה של אמן ישראלי באחד מחללי האמנות החשובים בגרמניה, הנויה נציונל גלרי; ולא סתם אמן, אלא משה גרשוּני; ולא סתם חתום, אלא כאוצר-שותף של אודו קיטלמן, אחת הדמויות החשובות והחזקות בעולם האמנות הגרמני. "זה לעבוד עם שני גיבורים", הוא מודה אחרי מאמצי דיבוב. מתברר שהילד החמוד הפך לאינטלקטואל שלא ממהר להסגיר את רגשותיו.

גיבור #1: קיטלמן

דסאו הגיע לגרמניה אחרי עשור פורה בישראל, שבמהלכו מיצב עצמו כאחד האוצרים הצעירים המוערכים בארץ. הוא אצר בין השאר תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון עין חרוד, אבל החליט שהוא זקוק לשינוי. "הרגשתי שלא קולטים אותי, ושגם אם קולטים אותי, אני לא באמת רוצה להיקלט, להפוך לאוצר ישראלי במערכת הפוליטית של האוצרות בישראל. אני קורא לזה 'לעמוד בתור', ואולי לקבל מדי פעם את הפירורים שזורקים לילדים". הבחירה בברלין היתה טבעית: "כבר בישראל עשיתי דברים שמאוד קשורים לאמנות עכשווית גרמנית, וחוץ מזה די ברור שכדי להשתרג היום, ברלין זה המקום. כולם עוברים כאן". הוא התחיל להתעמק במה שהוא מכנה "ההקשר האוצרותי הגרמני", ובין השאר גילה עניין מיוחד באודו קיטלמן, שבכלל התחיל את דרכו המקצועית כאופטיקאי, אבל כיום מנהל את הנויה נציונל גלרי, האלטה נציונל גלרי ומוזיאון המבורגר בנהוף, וקשה להפריז במעמדו בסצנת האמנות.

הם הכירו באופן אישי בחטף כשקיטלמן ביקר בארץ ב-2010. ביקור גורלי, שכן במסגרתו ראה את התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה שרה ברייטברג-סמל לגרשוני במוזיאון תל אביב — והתאהב. אבל רק מאוחר יותר, בברלין, נפלה לידי דסאו הזדמנות להעמיק את ההכרות: "ערב אחד, באיזה פאב אחרי פתיחה, במצב של בישום קל או כבד, הרשיתי לעצמי לפנות אליו ולהתחיל לדבר איתו בצורה שגרמה לו להבין שאני בקיא בכל התערוכות שלו וגם העסקתי את עצמי בהחלטות שהוא קיבל בכל אחת מהתערוכות האלה". למחרת חלפה השפעת האלכוהול, ודסאו המשיך בנפתולי הקליטה בעיר החדשה.

כעבור כשנה, הצליח להגיע לפגישת עבודה עם קיטלמן, במטרה להציע לו תערוכה שלא היתה קשורה כלל לאמנות ישראלית. אבל לקיטלמן היה רעיון אחר: "כבר בתחילת השיחה הוא אמר שהוא חושב לעשות תערוכה לגרשוני בנויה נציונל גלרי. השתדלתי להראות לו שאני בקיא, שיש לי מחשבות מקוריות ושאני לא רק מדקלם את הקנון. חודש אחרי כבר היינו יחד בישראל".

גיבור #2: גרשוני

דסאו מדבר על גרשוני לא רק במונחים של אמן גדול, אלא במונחים של אישיות דגולה. "אין מישהו שמתעניין באמנות פרוגרסיבית בישראל שלא עובר דרכו. גרשוני הוא קונצנזוס. המילה קריירה היא קטנה מדי, זו יישות ללא רבב. בישראל הרי מדברים המון מאחורי הגב, הכל בקריצה, אבל לא במקרה שלו. היום אני כבר באינטימיות מסוימת איתו ואני יכול להבין למה. יש בו משהו שגורם לך מאוד לאהוב אותו".

מבחינה אמנותית מתאר דסאו "שני גרשונים": "יש את הגרשוני של שנות השבעים — אמן שפה מושגי, מאופק עד כמה שהוא יכול היה להיות, אבל יותר אנליטי, דקונסטרוקטיבי. ב-1980 הוא נשלח לייצג את ישראל בביאנלה וחוזר למשבר גדול, יוצא מהארון, עוזב את אשתו ואם שני ילדיו, וממציא את עצמו מחדש כצייר שהכי קל לקרוא לו ניאו-אקספרסיוניסטי. תוך כדי הוא מפתח מתודת עבודה מאוד מעניינת, של ציור עם הידיים בזחילה על נייר שמונח על הרצפה".

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

גרשוני אמנם נולד בישראל, אבל בעבר העיד שהשואה ניצבה במרכז התודעה שלו. ב-2003 נבחר לקבל את פרס ישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי הוא "הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, במימד היהודי, אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". גרשוני הודיע כי הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, ובג"ץ קבע כי לא ניתן להעניק לו את הפרס ללא השתתפותו בטקס. קשה שלא להיזכר באפיזודה הזאת בכניסה לתערוכה בנויה נציונל גלרי, כשנתקלים בכתובת באותיות ענק אדומות: "מי ציוני ומי לא". דסאו מספר שזאת היתה ההחלטה הראשונה שקיטלמן קיבל, עוד לפני שהזמין אותו להיות אוצר-שותף. "זו עבודה מ-1979, כלומר דקה לפני 'הגרשוני השני', שיושבת על קו התפר שבין שפה לציור. הכתובת הזאת מדברת לצופה. את נדרשת להחליט אם את ציונית או לא. זה אמור להזניק אותך לתערוכה עצמה, שמתמקדת יותר ב'גרשוני השני', משנת 1980 ואילך, שלדעתי הוא יותר מעניין. אבל זו הברקה, אחת מני רבות של קיטלמן".

המשך קריאה »

הבא »