מקום משלהן

פורסם במקור במגזין שפיץ

זמן קצר אחרי שאיה נח (38) נחתה בברלין, בנובמבר 2010, נדמה היה לה שעשתה טעות איומה. "הייתי לבד, והיה קר נורא, ולא הבנתי מה הולך. למזלי גרתי בהתחלה בסבלט עם עוד ארבע שותפות, אז היה לי עם מי להחליף מילה, אבל זו היתה דירה בבניין שהיה פעם מפעל, וקפאנו כל החורף". קצת פחות משלוש שנים אחרי, בבית קפה נחמד ביום קיץ נהדר בקרויצברג, הדברים נראים אחרת לגמרי. איה נשמעת כמי שמצאה את מקומה, ככל הנראה גם בזכות "המקום", מרחב לתרבות יהודית חילונית בברלין שהקימה לאחרונה עם עוד שתי שותפות.

היא נולדה בתל אביב וגדלה ברעננה, בבית "מאוד מאוד חילוני", כהגדרתה. "את אמא שלי כל דבר שקשור ליהדות מכניס ללחץ. זה נראה לה טיפשי, בזבוז זמן". בעקבות חברויות שנרקמו בצבא עם דתיים, החלה להתעניין מעט ביהדות. "בשלב מסוים אמא שלי, אולי מתוך דאגה שאחזור בתשובה, הפנתה אותי לבית מדרש 'קולות', והצטרפתי לקבוצה שעסקה בשאלות של זהות. הקבוצה הזאת היתה משמעותית בשבילי, כי עסקנו בטקסטים תלמודיים ואחרים, ופתאום הבנתי כמה אני בורה, כמה הסוגיה של אמונה באלוהים היא לא העניין, ואיך הטקסט הזה קשור אלי ויכול באמת לתת הסתכלות אחרת".

בחייה המקצועיים עסקה איה בחינוך בלתי פורמלי, בעבודה עם בני נוער ובליווי צעירים בשנת שירות. במקביל, נמשכה לנושא איכות הסביבה, ולאחר שהשתתפה בתוכנית מנהיגות סביבתית של מרכז השל לקיימות, החלה להעביר הרצאות וסדנאות בנושא. "התחושה שלי היתה שאני מדברת סינית לאנשים – 'יש מלחמה ואת מדברת איתנו על הפרדת אשפה?'. הרגשתי שאני עבד של שכר הדירה מצד אחד, ומצד שני שהנושאים שמאוד קרובים ללבי נתפשים כמשהו מאוד שולי. בדיעבד אני מבינה שהייתי מאוד מותשת מתל אביב, מהמאבק על כל דבר – כמעט דורסים אותך על האופניים, בתור כולם צועקים, והכל דחוף, לחוץ ומטורף. גרתי גם תקופה בקיבוץ רבדים ומאוד אהבתי את זה, אבל להישאר שם לא היה ריאלי מבחינה כלכלית. אין כמעט בתים להשכרה ומחירי הנדל"ן בשמיים". חבר שידע שיש לה אזרחות גרמנית, הציע לה לנסות את ברלין, ואחרי ארבעה חודשים היא נחתה כאן.

ההתחלה, כאמור, לא היתה קלה. כחלק מניסיונות ההתאקלמות, היא הקימה קבוצת לימוד של פרשת השבוע בבית הכנסת בפרנקלאופר. "כל שבוע הייתי יושבת ומחפשת חומרים מעניינים באנגלית, כי הרעיון היה ללמוד בחברותא גם עם יהודים-גרמנים. היתה היענות, אבל מסיבות שונות זה נפסק אחרי זמן מה, ותקופה ארוכה ביקרתי בבית הכנסת באורניינבורגר. היה לי כיף, אבל גם חשתי תחושת זרות גדולה".

ואז, בביקור האחרון שלה בישראל, בשיחה עם זוג חברים על נושא החיבור ליהדות, הם הציעו כבדרך אגב שתקים בית מדרש בברלין. "הרעיון מאוד מצא חן בעיניי, וכבר ישב לי בראש כשהשתתפתי בסמינר מנהיגות יהודית עם נציגים מעשרים מדינות שנקרא Shift in Thought, Shift in Action. אחת ההרצאות היתה על התנהלות עסקית בראי הסיפור המקראי, וכששמעתי את האופן שבו המרצה יישם את הפילוסופיה היהודית על נושא כה אקטואלי, אמרתי לעצמי: 'הנה, זה מה שאני רוצה'. שם פגשתי גם את יעל שלזינגר ואת רפאלה אוסקר. דיברתי איתן על הרעיון, שהיה מאוד גולמי, והן מאוד רצו להצטרף כי גם הן חיות בברלין ועסוקות בנושאים האלה. יעל היא יהודייה גרמנייה מברלין, שההורים שלה הכירו בזמן ששהו בקיבוץ בישראל. היא והמשפחה שלה מאוד פעילים בקהילה היהודית. רפאלה היא במקור מקרואטיה, גדלה בהרבה מאוד מקומות בעולם, ולמדה בתוכנית לימודי יהדות של Paideia בשוודיה. התחלנו להיפגש, והחלטנו להקים את 'המקום'".

השילוב בין השלוש – איה הישראלית, יעל היהודייה גרמנייה, ורפאלה שאינה יהודייה כלל – מסמל במידת מה את קהל היעד הרחב ש"המקום" מעוניין לפנות אליו: "הדלת פתוחה באמת לכולם", אומרת איה, "כל מי שתרבות יהודית מעניינת אותו. בקהילה היהודית בברלין מכירים בכך שיש בעיה. רוב בתי הכנסת ריקים. אנחנו רוצות שאנשים ירגישו שייכות ל'המקום' ויזהו את עצמם איתו, שיהיה פעיל וחי. היינו רוצות רוצה שתהיה התחדשות יהודית חילונית. התחושה שלי היא שגם הגרמנים מאוד מסתקרנים. כמות הגרמנים שמדברים עברית שוטפת, נסעו לישראל, עומדים לנסוע לישראל, חיו שנה בישראל, התגיירו – מדהימה אותי. אני מניחה שזה גם קשור בהיסטוריה המרה המשותפת שלנו".

יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח. צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר
יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח באירוע הפתיחה של "המקום". צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר

להמשיך לקרוא מקום משלהן

וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

רגע לפני הצלילה לתיבת האינבוקס העולה על גדותיה אחרי כמעט שבוע של הזנחה, פעולה שאין ממנה חזרה במובן של שחזור התחושות שקדמו לה, ברור שאין זה המעשה הנכון להקדיש זמן לכתיבת פוסט. אבל דווקא משום שלא מדובר בצעד המתבקש מרשימת ה-todo's האינסופית, דווקא משום שזה צעד כמעט בלתי אחראי, בוודאי מנותק מרשימת סדרי העדיפויות הנכונה ליום הזה, התחושה היא שיש לעשותו, אולי כפעולת סיום לששת הימים שחלפו.


ים

אז הייתי לבד בישראל. כלומר הגעתי לשם לבד, בלי ילדים ו(לכאורה) בלי מטלות, אם כי מרגע שנחתתי הייתי מעט מאוד רק עם עצמי. זה קרה בשלוש ההליכות/ריצות שאליהן יצאתי, הישג לא מבוטל לביקור של שישה ימים ברוטו, שבמהלכו ישנתי בערך חצי מממוצע שעות השינה שלי (וסליחה מכל מי שעלול להיעלב מהגילוי שהייתי בתל אביב ואפילו לא ידעתם מזה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא הספקתי). מסתבר שגדלתי במרחק 12 דקות הליכה מהים. אלא שבאופן די טרגי אני כמעט לא זוכרת את עצמי מגיעה לשם ברגל. אולי כי לא היתה מדרכה וההליכה על שולי הכביש נחשבה מסוכנת, אולי כי לא באמת הבנתי עד כמה הוא, כלומר הים, קרוב, ואולי כי כשהוא פשוט היה שם, זמין ומובן מאליו, לא ידעתי להעריכו. והפעם, כשהשילוב של שמש ונוף לים כבר ממש אינו מובן מאליו ביומיום שלי, לא כל שכן שמש ונוף ים ללא אחריות על איש מלבדי, הפעם הקירבה הפכה למשהו שאני חייבת לנצל עד תום. וכמה התפעלתי ונהניתי מקטע הטיילת החדש (או חדש בשבילי) בין חוף תל ברוך לנמל. כמו ששי אחי ניסח זאת, אפילו בריכות החומצה של רדינג נראות פתאום נהדר.


ברלין תל אביב
נכון, אמא - כזה אין בברלין

להמשיך לקרוא וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

שפיץ יוצא לדרך חדשה + גיליון מס' 4

הפוסט הזה הוא בעצם תוספת אישית ל"דבר העורכת" של שפיץ 4. תחילה, הכותרת: אחרי שלושה גיליונות שיצאו לאור בתמיכת חב”ד ברלין, החל מגיליונו הרביעי, שפיץ הוא מגזין עצמאי לחלוטין. במילים אחרות, לראשונה בחיי אני מתפקדת גם כמו"ל. וכשאני אומרת מו"ל, אולי עולות לכם בראש תמונות של נוני מוזס, או של עמוס שוקן, או אם לנקוט לשון מקומית – אקסל שפרינגר. אז זהו, שלא. כל כך כל כך לא. נסו להחליף את התמונות האלה עכשיו בתמונה הבאה: אני, מכוסה בבגדים הכי חמים שלי מכף רגל ועד ראש, יוצאת ל"אביב" המושלג והקפוא של ברלין באחד הערבים האחרונים, אחרי שהילדים הלכו לישון, ומחלקת את גיליונות שפיץ החדשים למנויים שבאיזור המיקוד שלי. הייתי רוצה לכתוב שעשיתי זאת כדי "להכיר מקרוב את הקוראים", אבל האמת היא שהמטרה היתה לחסוך קצת בעלויות הדואר. ואחרי שעה וחצי שבהן הספקתי להגיע לפריסה האדירה של עשר כתובות, אני חושבת שהבנתי דרך הרגליים עוד זווית של גסיסת הפרינט. מצד שני, ככל שהסיטואציה היתה הזויה, היא גם היתה כיפית. מסוג החוויות שבתל אביב היו אולי גורמות לתחושת אפסות והשפלה, אבל כאן בברלין הן מרגישות לא רק לגיטימיות, אלא אפילו מלאות חן.

 

שפיץ spitz 4 ברלין מגזין עברי

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

אז מי לעזאזל מקים מגזין מודפס בימים אלה? מסתבר שאני. ככה יצא. ואפילו הצלחתי לממן את עלויות הגיליון הנוכחי באמצעות מודעות ושיתופי פעולה. אבל האם יש היתכנות כלכלית לסיפור הזה? זה שאין מדובר בסטרטאפ זה ברור (אם כי היחס בין כמות העבודה ל<אין>תגמול מאוד מזכירים לי את ימי הסטרטאפים שלי). אבל השאלה היא אם אפשר להגיע לאיזושהי פרנסה. האמת היא שאני לא בטוחה (טוב, כרגע אני גם לא בטוחה עוד כמה זמן בכלל נהיה בברלין, אבל על זה אולי כדאי שנדבר שוב כשהשלג יימס והטמפרטורות יעלו מעל האפס). אבל אני כן בטוחה שיש הצדקה תוכנית לקיום המגזין, ושאנשים מגיבים אליו בשמחה ובהתלהבות, ושאני נהנית מהעשייה, ושבשלב הזה יש משמעות גם מבחינת הקוראים וגם מבחינת המפרסמים לכך ששפיץ הוא לא רק "עוד אתר" ברשת (אם כי הוא יהיה גם אתר ממש בקרוב: spitzmag.com)

כמובן שהרפתקאה מטורללת שכזאת לא יכולה להתאפשר ללא תמיכה ועזרה של לא מעט אנשים, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות להם מעומק הלב: לחברי יואב ספיר, שעשה את החיבור הראשוני עם חב"ד, כותב בקביעות שני מדורים במגזין ותמיד מוכן לעוץ עצה; לרב יהודה טייכטל ולרב שמואל סגל על תרומתם לעצם לידת המגזין ועל כך שכיבדו את רצוני לצאת לעצמאות; לחברי היקר, המוכשר והתומך בועז ארד, שתרם לגיליון כמה צילומים משובחים, כולל צילום השער; למעצב המהמם אשר וולך; למיקי ריס, גם צלמת וגם כותבת, שמתגייסת תמיד לעזור בשמחה; לאריאל מואטי בעל עיני הנץ, שהתנדב להגיה את המגזין; לנשמה הטובה אסף דבורי, שדואג ששפיץ יופץ ברחבי ברלין; לרוני שני, שנכנסה לחיי רק לא מזמן אבל כבר עתה אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מסתדרת בלעדיה; לחנה יגר, שהאמינה שיש מקום למגזין עברי בברלין כשאני עוד הייתי סקפטית (עוד באירופה), והפכה לכותבת מרכזית בשפיץ; לשירה סברדלוב חברתי היקרה, שגם תרמה מכישרונה וגם תומכת מהצד; לכותבים הנהדרים תומר דותן, עידו פורת ויונתן ויצמן; למאיירת הבית, אביטל יומדין; למפרסמים שנתנו אמון בשפיץ למרות שהוא בתחילת דרכו; וכמובן לקוראים ששולחים תגובות מפרגנות וגם מעבירים את השמועה הלאה. ואחרון חביב לאולף, שמתפקד כחד-הורי בימים של הסגירה, שחותך בזריזות וביעילות עם סכין יפנית את המדבקות של הכתובות כשאני כבר על סף התמוטטות עצבים מול המדפסת, שמספר לכולם על שפיץ כאילו הקמתי את הניו יורק טיימס לפחות, בקיצור – הבן זוג הכי תומך ואוהב שיכולתי לבקש (טוב, נהיה קצת אוסקר כאן, סליחה אם נסחפתי).

כרגיל, אתם מוזמנים לאהוב את שפיץ בפייסוש,  וגם לספר עליו לחברים.

תודנקה :)

לחצו כאן להורדת קובץ פידיאף של שפיץ 4

 

צופן הגרמניות

פורסם במקור במגזין שפיץ

אם הייתם מתבקשים לדרג את תחושת הנוחות שלכם בגרמניה בין 1 ל-10, איפה הייתם ממקמים את עצמכם? זו השאלה שאיתה פותח טים רידל את הסדנה “להבין את גרמניה”. רידל הוא המייסד והמנהל של חברת Interpool, העוסקת בגיוס בינלאומי של עובדים – וגם בפתרון האתגרים הבין-תרבותיים שנוצרים כתוצאה מכך. כדי להשיב על השאלה, מתבקשים הנוכחים בסדנה – ברלינאים מיוון, הודו, רומניה, ארה”ב, ספרד, סין, רוסיה וישראל – להתמקם בחצי גורן שהקצה השמאלי המדומיין שלו מייצג את מספר 1 – “מרגיש מאוד לא בנוח”, והקצה הימני המדומיין שלו מייצג את מספר 10 – “מרגיש לגמרי בבית”. בפועל, המשתתף שמרגיש הכי בנוח, ממקם את עצמו על 8-9, והמשתתפת שמרגישה הכי לא בנוח ממקמת את עצמה על 3.5 (שניהם ישראלים, אגב). כך שהרוב אי שם באמצע. רידל ושותפתו להנחיה, אן היידוק, מבקשים מכל אחד ואחת לנמק את המיקום שבחרו, אבל בשלב הזה כולם עדיין די מאופקים. רק בהמשך ירווח לכולם לגלות, שרידל והיידוק אומרים בחופשיות את כל מה שהמשתתפים התאמצו קודם לכן לנסח בדיפלומטיות.

רידל (43), נשוי (לגרמנייה) ואב לארבעה בנים בגילאי 6 עד 13, נולד במינכן, ובילדותו נדד עם משפחתו בין ברלין, מינכן ובון. בגיל 16 חי במשך שנה בארה”ב, ולדבריו היתה זו עבורו נקודת ההתחלה של הלמידה הבין-תרבותית. בהמשך למד מדעי המדינה ומשפטים, כתב את עבודת המסטר שלו בירדן, ואחרי שצבר ניסיון ניהולי בכמה פרויקטים בינלאומיים ובין-תרבותיים, החליט להקים חברה שתסייע לארגונים בגיוס כוח אדם רב-לאומי. עם הזמן הבין את הקשיים התרבותיים הכרוכים בשיתופי פעולה בינלאומיים, וכיום החברה שלו מתמחה גם באימון ובייעוץ בין-תרבותי בקבוצות, וגם אחד על אחד.

רידל. צילומים: Kay Siegert
רידל. צילומים: Kay Siegert

החדשות הטובות הן שכל תחושת אי-נוחות, מבוכה או תסכול שאתם מכירים כמהגרים בגרמניה, רידל כבר תרגם לאינפוגרפיקה במצגת שלו. במילים אחרות, אם חשבתם שהמצאתם משהו, או שאתם לבד במערכה – טעיתם, ובגדול. אבל לפני שצוללים לקשיים הספציפיים של תקשורת ובניית מערכות יחסים עם גרמנים, חשוב להבין את התפיסה שמנחה את רידל, שלפיה שלושה ממדים משפיעים על תקשורת בין-תרבותית: האישיות של האנשים המתקשרים, הסיטואציה הספציפית שבה הם נמצאים, והתרבות שממנה הם באים. כל מפגש מכיל פוטנציאל תבערה שרידל משרטט כמעגל: (1) התנהגות כלשהי של האדם השני, (2) נתפסת על ידינו כ”מעצבנת”, (3) אנחנו מעניקים לה פרשנות מסוימת, (4) ומגיבים באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלנו. כאן מתחיל המעגל כמובן מחדש, אך הפעם האדם שמולנו הוא שתופס את ההתנהגות שלנו כ”מעצבנת”, מעניק לה פרשנות מסוימת ומגיב באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלו, וחוזר חלילה. את המעגל הזה, על פי רידל, ניתן לשבור רק אם נטיל ספק בפרשנות הראשונית שלנו. כלומר, המפתח הוא לקיחת אחריות. לקיחת אחריות, על פי רידל, היא גם מה שמבדיל בין “סטריאוטיפים”, שנוטים לדבריו להיות שטחיים, סובייקטיביים, שיפוטיים; לבין “סטנדרטים תרבותיים”, שלוקחים בחשבון רקע היסטורי ונסיבות, ומזמינים התבוננות והשוואתיות. אם לנסח זאת בקצרה – סטריאוטיפים הם הרסניים, בעוד שסטנדרטים תרבותיים הם בונים.

להמשיך לקרוא צופן הגרמניות

פסיכולוגית בלי ספה

פורסם במקור במגזין שפיץ

כששירה עומר נחתה לפני כשלוש שנים בטיבינגן עם בן זוגה ושלושת ילדיהם, היא חשה לפתע הזדהות עמוקה עם מי שהיו המטופלים שלה בשירות הפסיכולוגי בארץ במשך שנים רבות, ילדים ומבוגרים מקהילת יוצאי אתיופיה. "מצאתי את עצמי מחפשת שעות מוצרים בסופרמרקט בלי להבין מילה על האריזה, מאזינה למורה שנואמת לי דקות ארוכות ואני מהנהנת בלי להבין דבר, מנסה ללא הצלחה לפענח הודעות מבית הספר. הייתי אומרת לעצמי: 'היום הייתי כמו אמא אתיופית'".

בשנה הראשונה עסקה עומר, שהגיעה לגרמניה בעקבות הפוסט דוקטורט של בן זוגה, בהסתגלות המשפחה לחיים בעיר האוניברסיטאית הקטנה. לאחר כשנה, ביקשה לחזור לעבודתה כפסיכולוגית, וחיפשה דרך שתתאים לנסיבות חייה החדשות, במקום שיש בו רק מעט ישראלים. את הפתרון מצאה ברשת: "נחשפתי לעבודה טיפולית של פסיכולוגים דרך האינטרנט. שיטת הטיפול הזו צעירה במונחים פסיכולוגיים, בת פחות מעשרים שנה, אם כי טיפול מרחוק אינו המצאה חדשה – פרויד וויניקוט נהגו למשל להתכתב עם המטופלים שלהם כשלא התאפשר להם להיפגש באופן סדיר", היא מספרת. "מלבד זאת, פרויד הרי השכיב אנשים על הספה ללא אפשרות לקשר עין איתו, כך שטיפול באינטרנט בעצם קרוב יותר לפנטזיה המקורית של איך טיפול נפשי אמור להתקיים".

"טיפול פסיכולוגי דרך האינטרנט" הוא למעשה שם כולל לשתי דרכי טיפול: בראשונה המטופל משוחח עם הפסיכולוג דרך תוכנת וידאו (סקייפ למשל – וכך התקיימה השיחה הראשונה שלי עם עומר), ובשנייה הם מנהלים דיאלוג טיפולי כתוב – בצ'ט או באימיילים (וכך התקיימה השיחה השנייה בינינו). "הטיפול דרך תוכנת וידאו דומה בעקרונותיו לטיפול בקליניקה – מדובר במפגש שבועי בן חמישים דקות", מבהירה עומר, "ההבדל הוא שבקליניקה המטופל יושב בחדר סגור, 'במעבדה' לרגשות. בטיפול באינטרנט הוא צריך לפנות שעה שבועית שבה אפשר לשוחח בפרטיות מלאה, לשמור על עצמו לא לבדוק אימיילים ולהימנע מהסחות דעת אחרות. מטופל שבוחר בדרך הזו צריך יותר משמעת עצמית. מאוד קל לבטל פגישה באינטרנט, מאוד קל להיעלם ולנשור מהטיפול למרות שלא בהכרח זה מתאים ונכון". ומה באשר לתקשורת הלא מילולית? הרי בטיפול גם הגוף מדבר. "נכון, לוקח קצת יותר זמן עד שמזהים את שפת הגוף, המימיקה והניואנסים הלא מילוליים", אומרת עומר, "זה משפיע בעיקר על מי שלא רגיל למדיה, ולאחר התקופה הראשונה אפשר להגיע להכרות עמוקה כמו במפגש פנים אל פנים".

בטיפול הכתוב, מעבר לעובדה שאין צורך להתמודד עם כשלים טכניים שבכל זאת עדיין מתרחשים לעתים בקשר אינטרנטי (השיחה מתנתקת, לא שומעים טוב וכדומה), הכללים שונים: "המטופל מתאר את מה שעובר עליו, מעבד את חוויותיו הרגשיות למילים כתובות, וכך כבר עובר תהליך טיפולי ראשוני", מסבירה עומר. "תגובת המטפל במייל חוזר או בצ'אט מאפשרת למטופל לקבל משוב מקצועי כתוב, שאותו הוא יכול לחזור ולקרוא בכל עת. למעשה, הטיפול הכתוב מתבסס על הגישה הנרטיבית כשבמהלך הטיפול מתפתח סיפור חיים חלופי המפחית תקיעות בקשיים ומאפשר להתמקד בהתמודדות".

בהנחה שהמטופל – או המטופלת כמובן – אכן מקדישים את המרחב והזמן הנחוצים, עומר מאמינה שהטיפול דרך האינטרנט עשוי להיות אפקטיבי ביותר: "בקליניקה המטופל בא בעצם להתארח במשרדו של המטפל, בטריטוריה שלו, וחשוף אליה בראש ובראשונה בחושיו – במראה, בקול, בריח, במגע. הוא יושב על הספה שהמטפל בחר, משתמש בטישו שלו בעת הצורך, חשוף לבחירות אמנותיות שערך המטפל, לטעם שלו בעיצוב. בטיפול דרך האינטרנט המטופל לא נחשף כמעט למאפיינים אלו של המטפל והקשר מתחיל ממקום נקי יותר, מזמין יותר. בנוסף, באינטרנט המטופל פעיל יותר ושותף לשמירה על המסגרת הטיפולית, ואני חושבת שלכן הוא מגויס יותר לטיפול ותהליכים טיפוליים בדרך כלל מהירים יותר".

מבין הקבוצות שטיפול באינטרנט רלבנטי עבורן, אין ספק שמהגרים מהווים קהל יעד רציני. "הגירה היא חוויה בסיסית של ניתוק, אובדן, פרידה מריחות, טעמים, משפחה, חברים, מקום עבודה – ומעבר לארץ אחרת, עם מזג אוויר, תרבות, שפה ואורחות חיים שונים לגמרי", אומרת עומר. "שתי החוויות עלולות להיות קשות מאוד. מכלול שלם של פרידות ושינויים שקורים בבת אחת". לדבריה, הקושי בהגירה תלוי בדיאלוג שאנחנו מנהלים עם תרבות המקור: "יש אנשים שמראש עוברים עם פתיחות מסוימת כלפי השינוי, ויש שמתקשים מאוד כי הם חשים שהם מאבדים חלק מהזהות שלהם. הדבר כמובן מורכב יותר כאשר משפחה עוברת ממדינה אחת לאחרת, כי מדובר בקבוצה של אנשים בגילאים שונים שעוברים את השינוי. ילדים זקוקים אז להכלה רבה, ואילו ההורים עסוקים בהישרדות בשלבים הראשונים של המעבר – למצוא בית, עבודה, להכיר את המוסדות הקיימים – מסופרמרקט ועד למסגרות חינוכיות". בהקשר הספציפי של ישראלים בגרמניה, עומר מציינת כי לעתים הבחירה לעבור דווקא לכאן מציפה בישראלים חוויות משפחתיות שהיו אגורות בנו בתהליך של העברה בין-דורית. "כל אחד לוקח את זה אחרת בהתאם למבנה האישיות שלו, ולהיסטוריה המשפחתית שהופנמה בו", היא מוסיפה.

ואם אכן התעוררו קשיים הקשורים בחוויית ההגירה, האם טיפול בשפת האם בהכרח מומלץ יותר? "אין לכך תשובה פשוטה", משיבה עומר. "מצד אחד יש כאלה המחפשים טיפול בשפת האם כי זה מחזיר אותם למשהו מוכר יותר – בשפה, בסלנג, בפתגמים, בלהיות מובן בכל מילה ובכל ניואנס. מצד שני, בשפה זרה הפער בין המחשבה לדיבור גדל – אנחנו שוקלים מילים ומקדישים יותר זמן לבניית המשפט, גם אם באופן לא מודע. הבנייה הזו של המשפט היא גם חלק מהתהליך הטיפולי, המשפט הוא חלק מהסיפור שאנחנו בונים סביב הבעיה שמטרידה אותנו, והעיבוד הפנימי שאנחנו עושים כדי לבנות את המשפט בשפה זרה כבר עשה בנו משהו. מעבר לכך יש גם פער תרבותי בין המטפל למטופל שנוכח גם הוא בחדר הטיפול. אז התשובה היא שזה תלוי באדם ובהעדפותיו – השפה והמכלול התרבותי שמהם הוא חושב שיפיק יותר מהטיפול, הם אלה שמתאימים יותר עבורו".

עומר חוזרת ומדגישה כי טיפול דרך האינטרנט אינו מחליף טיפול בקליניקה, אלא מרחיב את האפשרויות: "העבודה דרך האינטרנט מאפשרת לאנשים שלא היו פונים לטיפול בעבר לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו", היא מסבירה. "אני לא חושבת שטיפול באינטרנט מתאים לכולם, כמו שאני לא חושבת שטיפול בקליניקה הוא הטיפול האולטימטיבי. השונות בין בני אדם היא גדולה ולכן נדרשת גמישות בין סוגי טיפול שונים כדי למצוא את הטיפול המיטבי עבור כל אחד ואחת. הטיפול באינטרנט מתאים למגוון רחב של בעיות פסיכולוגיות: ייעוץ להורים לגבי ילדיהם, טיפול אישי במצבי קושי שונים, טיפול בחרדות, טיפול זוגי/משפחתי. יש הרבה סיבות לכך שאנשים נמנעים מטיפול מסורתי בקליניקה: יש אנשים שאורח חייהם אינו מאפשר ביקור שבועי בקליניקה, למשל כשהעבודה דורשת נסיעות מרובות. לעתים יש קשיים טכניים, הורים רבים למשל פוסלים אפשרות של ללכת יחד לטיפול זוגי או הורי רק עקב הקשיים המינהליים שבדרך. ישנם אנשים החוששים מהאינטימיות בקשר עם המטפל בקליניקה והאפשרות לקבל טיפול מתוך ביתם מקלה על החשש. וצריך להיות כנים ולהוסיף גם את עניין התשלום: טיפול פסיכולוגי הוא דבר יקר. טיפול באינטרנט בדרך כלל זול יותר כי אין עלויות של זמן ונסיעה, וגם למטפל יש עלויות נמוכות יותר כי אין צורך בקליניקה". עם זאת חשוב לעומר להדגיש, כי במצבים פסיכוטיים – מחלות נפש או מצבים נפשיים מסכני חיים – הטיפול באינטרנט אינו המענה המקצועי המתאים.

ומה לגבי המפגש האנושי? אחת הטענות הרווחות כיום היא שקשרים אנושיים דרך האינטרנט אמנם יוצרים אשליה של קירבה ואינטימיות, אך אף שלאנשים יש מאות ואלפי "חברים" והתקשרויות, למעשה הם הולכים ונהיים בודדים ומדוכאים יותר. האם טיפול פסיכולוגי דרך האינטרנט אינו מהווה במובן מסוים המשכה של אותה בעיה/אשליה? עומר מציעה להבחין בין סוגים שונים של תקשורת שאנחנו מנהלים דרך האינטרנט. "נתחיל מרמה פשטנית של תקשורת דרך רשתות חברתיות. הקשרים שלנו שם שטחיים, ואנו מקיימים אותם על מנת לקבל אהבה. אנחנו לא יוצרים קשר עם מישהו, אלא מחפשים חיזוק לעצמי שלנו. במקרים פתולוגיים, כמו בהתמכרות, הסיכון שהשוטטות באינטרנט תהיה ב'התמזגות עם העצמי'. אז אין שום קשר אנושי אותנטי וחשים בדידות ועצב. הסמרטפון, למשל, הוא דוגמא מצוינת למכשיר שהופך לחלק מהעצמי, קוגניטיבית ורגשית. הסמרטפון דומה ל'חיתולי' של ילד בן שנה-שנתיים שזקוק לחפץ מעבר, כלומר אובייקט שמשויכות לו תכונות הרגעה ונחמה. אבל מעבר לכך, האינטרנט מהווה בית לצורות שונות של עזרה ותמיכה פסיכולוגית ברמות שונות – מפורומים לעזרה הדדית, תוכניות ממוחשבות לטיפול בחרדות ועד לטיפול נפשי פרטני. ההבדל העיקרי הוא שלתמיכה הפסיכולוגית ברשת יש מסגרת ברורה, מה שמכונה בשפה המקצועית 'סטינג טיפולי'. יש חוזה התקשרות ברור ויש התכווננות למסגרת מכילה וטיפולית. כך שבעיניי טיפול דרך האינטרנט אינו חלק מהמגמה הכוללת של תקשורת אינטרנטית הפוגעת בקשר האותנטי שיש בין בני אדם".

שירה עומר
שירה עומר

shira.omer@gmail.com

להפיץ את שפיץ (גיליון מס' 3)

אז מסתבר שהקמת מגזין, אפילו קטן יחסית ונטול יומרות לכבוש את העולם (פירסט וי טייק ברלין), היא, איך לומר, מעט תובענית. אמנם בינתיים ברלינרית חיה ונושמת בפייסבוק וגם באינסטגרם (מופיעים גם כאן מימין), אבל פוסטים רציניים יותר לא היו מזמן.

אבל רגע – התנצלויות פולניות אינן מטרת התכנסותנו! אנחנו כאן כדי להציג חגיגית את הגיליון השלישי של שפיץ, שהוא, כזכור, המגזין העברי הראשון בברלין.

כאן (*הבהרה: המילה כאן מלנקקת לפידיאף) תוכלו לצפות במגזין השלם (כרגיל: ודאו שהקובץ – שמשקלו כשני מגה – סיים לרדת/להיטען, אחרת "ייעלמו" דפים וישתבשו דברים). השער, "דבר העורכת" ותוכן העניינים מופיעים לנוחותכם גם כאן למטה כתמונות (כלומר, אלה *לא* הקישורים למגזין השלם). אפשר להקליק ולהגדיל.  עדכון: כאן למטה מופיע גם הפידיאף כולו באמצעות issuu.

תזכורת: אלו מביניכם החיים בברלין, יכולים לקבל את המגזין ללא עלות עד הבית. שלחו מייל עם הפרטים ל: SpitzMagazin@gmail.com

למרבה השמחה, התגובות לשני הגיליונות הראשונים היו נלהבות ביותר. אם פספסתם, שפיץ זכה לפרגון גם בעין השביעית ובחדשות ערוץ 2.

המטרה היא כמובן ליידע כמה שיותר אנשים שהמגזין רלבנטי עבורם על עצם קיומו. בהקשר הזה יהיה אחלה אם תוכלו לסייע – למשל דרך העמוד של שפיץ בפייסוש, או באמצעות שיתוף הפוסט הזה עם דוברי עברית שחיים בברלין או סתם אוהבים לבקר בה.

תודה מראש, קריאה מהנה וחורף קל שיהיה!

 

 

 

מגזין שפיץ – גיליון מס' 2

בשעה טובה, הגיליון השני של שפיץ, מגזין ברלינאי בעברית, ירד לדפוס.

למי שלא רוצה לחכות (או לא חיה במקום הנכון), כאן אפשר לצפות בפידיאף (הקובץ מעט כבד, וודאו שכולו סיים לרדת/להיטען, אחרת "ייעלמו" דפים וישתבשו דברים).

מי שחי בברלין וסביבתה יכול לקבל את המגזין בחינם עד הבית. שלחו מייל עם הפרטים ל: SpitzMagazin@gmail.com

הצטרפו גם לעמוד של שפיץ בפייסוש.

 

 

ובאיחור אלגנטי: שנה טובה! :-)

הכירו את שפיץ – המגזין העברי הראשון בברלין

הזמן קצוב. עוד מעט הבית יתעורר, המזוודות ייסגרו (לא לפני שיוכנסו אליהן 50 קרנפים שממתינים עד הרגע האחרון במקרר, בלעדיהם אין לנו מה להראות את פרצופנו), המונית תגיע – ובתוך כמה שעות נהיה כבר בקיץ אמיתי, כנראה שאמיתי מדי. קיץ ראשון שלנו בתל אביב זה שלוש שנים. הזמן טס כשנהנים. בפברואר חגגנו יומולדת חמש לשחר, שהגיע לכאן בן שנתיים וחצי. למאותגרי חשבון: המשמעות היא שהוא חי כבר יותר זמן בברלין מאשר בתל אביב. נוסע לסאמר סקול ב"אשכולית". אבל רגע, זה לא לעכשיו.

מגזין ברלין

להמשיך לקרוא הכירו את שפיץ – המגזין העברי הראשון בברלין