גם בלי כוכב מישלן גל בן-משה הוא הכוכב הישראלי בסצנת הגורמה של ברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אם הכל יילך כשורה, גל בן-משה יהיה כנראה השף הישראלי הראשון בברלין שיקבל כוכב מישלן. אבל אם רוצים להציץ לליבה של האיש הזה, נדמה שצריך להתבונן קודם כל על המשפחה שבחר לעצמו. את ג'קלין (ג'קי) לורנץ, ברלינאית אורגינלית וכיום אשתו, שותפתו והסומלייה של המסעדה החדשה שפתח השבוע, PRISM, הכיר אונליין. בשלב די מוקדם של הצ'ט הארוך הבין שהיא אמא, אבל רק בדייט הראשון גילה שהיא אמא לשלושה, וליתר דיוק באותו זמן לתאומים בני חמישה חודשים ולילדה בת קצת יותר משנה. בנקודה שבה רוב הגברים היו ככל הנראה פשוט קמים ובורחים, גל, אז רווק בן 29 וכבר עם מסעדת שף תובענית, קיבל על עצמו את האתגר באותה מובנות מאליה שבה הוא מסתער על כוכב המישלן: עם אנרגיה יוצאת דופן שמשלבת בין נועם לנחרצות, בין שמחה ילדית כמעט להתמקדות במטרה, ובעיקר עם ביטחון עצמי נעדר כל גינוני חשיבות עצמית.

"אני לא חושב שהבנתי באותו רגע לְמה אני מסכים. בפעמים הראשונות שישנתי אצלה הלכתי לפני שהילדים התעוררו. ואז פעם אחת הגעתי אחרי העבודה, ומאוד קשה לי להירדם אחרי העבודה, ג'קי נרדמה כמו אבן בסביבות אחת עשרה ואני ישבתי עם הלפטופ. פתאום אני שומע את אחד הילדים בוכה. אוקי, מה אני עושה עם זה עכשיו? ניגשתי, זה היה אחד הבנים, החיתול שלו היה מלוכלך. החלפתי לו חיתול, והוא הסתכל עלי במבט של 'מי אתה?'. הוא היה בן שלושה חודשים וחצי. בבוקר התברר שלא באמת ידעתי להחליף חיתול (צוחק)… אבל יומיים אחר כך גם הבת התעוררה בלילה והבנתי שאם אני שם, אז אני שם. ואני משתדל להיות האבא הכי טוב שאני יכול".

גל וג׳קי (מתוך עמוד האינסטגרם של פריזם)

אנחנו נפגשים בלוקיישן של המסעדה החדשה בשרלוטנבורג כשהיא עדיין נראית כמו אתר בנייה, קצת יותר מקילומטר וחצי מערבה בקו אווירי ישר מהמסעדה הקודמת שלו, גלאס, שנסגרה בתום כחמש שנות פעילות למרות שזכתה לתשומת לב ולשבחים רבים.

למה סגרת את גלאס?

להמשיך לקרוא גם בלי כוכב מישלן גל בן-משה הוא הכוכב הישראלי בסצנת הגורמה של ברלין

וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

רגע לפני הצלילה לתיבת האינבוקס העולה על גדותיה אחרי כמעט שבוע של הזנחה, פעולה שאין ממנה חזרה במובן של שחזור התחושות שקדמו לה, ברור שאין זה המעשה הנכון להקדיש זמן לכתיבת פוסט. אבל דווקא משום שלא מדובר בצעד המתבקש מרשימת ה-todo's האינסופית, דווקא משום שזה צעד כמעט בלתי אחראי, בוודאי מנותק מרשימת סדרי העדיפויות הנכונה ליום הזה, התחושה היא שיש לעשותו, אולי כפעולת סיום לששת הימים שחלפו.


ים

אז הייתי לבד בישראל. כלומר הגעתי לשם לבד, בלי ילדים ו(לכאורה) בלי מטלות, אם כי מרגע שנחתתי הייתי מעט מאוד רק עם עצמי. זה קרה בשלוש ההליכות/ריצות שאליהן יצאתי, הישג לא מבוטל לביקור של שישה ימים ברוטו, שבמהלכו ישנתי בערך חצי מממוצע שעות השינה שלי (וסליחה מכל מי שעלול להיעלב מהגילוי שהייתי בתל אביב ואפילו לא ידעתם מזה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא הספקתי). מסתבר שגדלתי במרחק 12 דקות הליכה מהים. אלא שבאופן די טרגי אני כמעט לא זוכרת את עצמי מגיעה לשם ברגל. אולי כי לא היתה מדרכה וההליכה על שולי הכביש נחשבה מסוכנת, אולי כי לא באמת הבנתי עד כמה הוא, כלומר הים, קרוב, ואולי כי כשהוא פשוט היה שם, זמין ומובן מאליו, לא ידעתי להעריכו. והפעם, כשהשילוב של שמש ונוף לים כבר ממש אינו מובן מאליו ביומיום שלי, לא כל שכן שמש ונוף ים ללא אחריות על איש מלבדי, הפעם הקירבה הפכה למשהו שאני חייבת לנצל עד תום. וכמה התפעלתי ונהניתי מקטע הטיילת החדש (או חדש בשבילי) בין חוף תל ברוך לנמל. כמו ששי אחי ניסח זאת, אפילו בריכות החומצה של רדינג נראות פתאום נהדר.


ברלין תל אביב
נכון, אמא - כזה אין בברלין

להמשיך לקרוא וסליחה לכל מי שלא הספקתי לפגוש

מזרח תיכון חדש במרחק בליעה

הערה שיווקית ממדרגה ראשונה: לפניכם פוסט קצר, אינפורמטיבי, נטול תובנות על החיים וככל הנראה לא מעניין במיוחד למי שלא חי בברלין (ואולי גם למי שכן חי בברלין).

בחודשים הראשונים כאן התבאסתי מהטחינה, שמהווה מרכיב משמעותי בתפריט שלנו. קניתי אותה בחנויות ביו מדונדשות והיא היתה כהה, כבדה ולא טעימה. אחר כך עברנו לקרויצברג וגיליתי את הסופרמרקטים הטורקיים הגדולים, אבל שם – כמה מפתיע – רוב הטחינות מגיעות מטורקיה, וטחינה טובה, כך מסתבר, רק ערבים יודעים לעשות.


זיתים טחינה ברלין
(הצנצנת היתה מלאה פעם, לפני כמה ימים)

להמשיך לקרוא מזרח תיכון חדש במרחק בליעה

אף אחד עוד לא מת מקצת יידישקייט (שיט, בעצם כן)

כבר כתבתי כאן כמה אני אוהבת את לחמי הבריאות הגרמניים, אבל מה לעשות שלפעמים לחם הוא לא רק לחם. ככל שהגרמנית בפיהם של ילדיי משתבחת, כך מתגבר הצורך הבלתי נשלט שלי לשמור על רכיבים מישראליותם. זה מתחיל מהחוק הבל יעבור שבבית מדברים רק עברית (שחר: "אבא, תצייר לי פוליציסט". אני: "אתה מתכוון שאתה רוצה שאבא יצייר לך שוטר?") וגולש לאחרונה לכיוון המטבח (האם נגיע למצב שאדרדר עד כדי לקחת אותם להפעלות לילדים בעברית הצצות כאן לאחרונה? ימים יגידו).

חלות ברלין
זה טעים כמו שזה נראה

להמשיך לקרוא אף אחד עוד לא מת מקצת יידישקייט (שיט, בעצם כן)

בלחם הם מבינים

האוכל הגרמני לא עושה לי את זה, בלשון המעטה. בשכונה הקודמת שלנו, למשל, יש תור קבוע מול Curry 36 ברחוב Mehringdamm, המתמחה בנקניקיות וצ'יפס. המקום הוא סוג של מיתולוגיה (עד כמה שהצלחתי להאזין – רוב הלקוחות מקומיים, כך שכנראה שזו לא מיתולוגיה תיירותית), אף שבמו עיניי ראיתי שהצ'יפס אפילו לא נחתך במקום, אלא יוצא משקיות תעשייתיות ענקיות. ולא שאם הייתי רואה שחותכים אותו במקום זה היה ממש משנה. בכל זאת, לאן כבר אפשר להמריא עם נקניקיות וצ'יפס?


לחם בברלין
שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (מבצע: בהמשך הפוסט תמצאנו)

להמשיך לקרוא בלחם הם מבינים

Balthazar – מסעדת היוקרה הראשונה שלנו

אז סוף סוף אפשר לדווח על מסעדת היוקרה הראשונה שלנו בברלין. וגם על המסיבה הראשונה שלנו. ושתיהן בערב אחד, מז'אנר הכל כולל הכל כלול. ומי אחראי לבילוי הרציני הראשון שלנו בלי ילדים אחרי חודשיים וחצי בעיר? המלאכים, כמובן.

מסעדה ברלין
פרצופים מוכרים ואהובים בארץ זרה

להמשיך לקרוא Balthazar – מסעדת היוקרה הראשונה שלנו