ארכיון קטגוריית 'היסטוריה'

אחרי ארבע שנים שבהן צילם את חומת ההפרדה, גלעד ברעם עבר לברלין

פורסם במקור במגזין שפיץ

אחרי ותוך כדי שהוא נודד בין עשרות פסטיבלים בעולם ואף גורף פרסים, סרטו התיעודי של הבמאי גלעד ברעם "קודלקה: שוטינג הולילנד" ישודר ביום שני 20 במרץ בטלוויזיה הגרמנית (ראו פרטים בסוף הכתבה).

ברעם, בן 35, חי בברלין מאז 2012, אך את הסרט על הצלם הצ׳כי האגדי צילם לפני המעבר. ״את יוזף קודלקה הכרתי ראשית דרך הצילומים שלו. הוא היה אחד הצלמים הראשונים שלמדנו בשבועות הראשונים שלי במחלקה לצילום בבצלאל. הצלם הישראלי מיקי קרצמן הציג לנו את התצלומים האיקוניים שלו מהפלישה הסובייטית לפראג ב-68' ואת סדרת הצוענים. מיד אחרי השיעור הלכתי לספרייה, הוצאתי את כל ספרי קודלקה שהיו על המדף וצללתי לעולם שלו. אבל רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת במלון משכנות שאננים, פגשתי את האיש מאחורי הצילומים ויצאתי איתו להרפתקה ששנינו לא ידענו איך היא תיגמר״.

קודלקה הגיע לישראל במסגרת פרויקט שיזם הצלם פרדריק ברנר. הפרויקט, שלימים נקרא "מקום זה" והוצג בין השאר גם במוזיאון ת"א, שם לו למטרה להתבונן בישראל והגדה המערבית באמצעות קבוצה בינלאומית של צלמים וצלמות ידועי-שם.

״כשקודלקה הגיע לישראל בפעם הראשונה, פרדריק לקח אותו למעין סיור תיירותי כזה — העיר העתיקה בירושלים, עכו, קיסריה, קצת נגב… ולמרות שהוא התרשם מהמקומות הרבים שראה, הוא לא מצא דבר שעניין אותו מספיק כדי להחליט להצטרף לפרויקט. רק לקראת סוף הביקור הם הגיעו לשכונת אבו-דיס במזרח ירושלים, ושם הוא ראה את חומת ההפרדה החוצה את השכונה. שם קרה לו משהו, הוא מצא את הדבר שנגע בו — אישית וצילומית״.

כסטודנט שנה שלישית לצילום נבחר ברעם לתפקיד האסיסטנט של קודלקה, שהגיע לישראל ופלסטין לשבעה ביקורים שנפרשו לאורך ארבע שנים. ״כל ביקור ארך כחודש ובמהלכו עבדנו מזריחה עד שקיעה כל יום, כל סופ"ש, כל חג — נון סטופ״.

צלם מתבונן בצלם מתבונן. קודלקה וברעם במחסום קלנדיה
Frederic Brenner ©

המשך קריאה »

uploading_holocaust#: כך משמשים המסעות לפולין להנצחת הפוסט-טראומה

פורסם במקור במגזין שפיץ

הסרט הדוקומנטרי uploading_holocaust# מוצג על ידי יוצריו, שגיא בורנשטיין (38) ואודי ניר (27), כסרט התיעודי הראשון בעולם באורך מלא שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. ההצהרה הזו עלולה ליצור רושם ראשוני של גימיק, אבל אחרי שצופים בסרט, שעוסק במסעות לפולין של בני נוער מישראל, מתבהר שזה בהחלט לא המקרה: לא רק שהשימוש בסרטונים שתלמידים, מורים והורים העלו בעצמם לרשת אינו גימיקי; למעשה הוא זה שהופך את הסרט לאגרוף עוצמתי בבטן הרכה של מה שבורנשטיין וניר מכנים ״תיעוש זכרון השואה״.  

הקרנת הבכורה העולמית של הסרט נערכה בתחרות הרשמית של פסטיבל DOK Leipzig. זהו סרטם המשותף הראשון של בורנשטיין וניר, שחיים יחד גם מחוץ לחדר העריכה ומשתדלים לחלק את זמנם בין תל-אביב לברלין.

איך הגעתם בכלל לרעיון של שימוש בסרטוני יוטיוב לצורך סרט תיעודי באורך מלא?

המשך קריאה »

הרגע ההוא בהיסטוריה, כשהגרמנים העריצו את עם ישראל הכובש

פורסם במקור במגזין שפיץ

ד״ר עפרי אילני התארח בעבר בשפיץ ככותב (מועדף!), אבל הפעם אנחנו מראיינים אותו לרגל פרסום ספרו ״החיפוש אחר העם העברי — תנ״ך ונאורות בגרמניה״.

שלום עפרי! הספר שלך עוסק במיתוס של העברים הקדמונים כייסוד מרכזי בעיצובה של תרבות לאומית גרמנית, קביעה שסותרת לכאורה את ההנחה שלפיה ההיסטוריה הגרמנית היתה מהלך רציף ועקיב של עוינות ליהודים. ויחד עם זאת, אתה מציין שיש להבחין בין היחס כלפי היהודים לבין העיסוק בעברים הקדמונים. כיצד הם נבדלים אלה מאלה?

״קודם כל, מהלך רציף ועקיב בטח לא היה. במאה ה-18, במעגלי הנאורות של ברלין שעליהם נמנו אישים כמו המחזאי גוטהולד אפרים לסינג, היחס ליהודים היה די חיובי יחסית לתקופה — יותר מאשר במעגלים המקבילים בצרפת. גם במאה ה-19 המאוחרת יהודים גרמנים החשיבו עצמם בני מזל, בטח יחסית למה שקרה באותו זמן במזרח אירופה, עם פרעות ופוגרומים, וגם למשפט דרייפוס בצרפת. זה לא שלא היתה אנטישמיות חזקה בגרמניה, אבל הזיהוי המוחלט של גרמניה כליבת האנטישמיות נוצר בדיעבד, אחרי השואה.

יחד עם זאת, התופעה שאני עוסק בה בספר קשורה רק באופן עקיף ליחס כלפי היהודים, ונוגעת ליחס כלפי העברים הקדמונים — בני ישראל התנ"כיים. באופן טבעי, הברית הישנה (התנ"ך) היא חלק מרכזי בכתבי הקודש הנוצריים, גם אם הוא כפוף לרוב לברית החדשה. סמלים שלקוחים מהתנ"ך קיימים בכל תרבות נוצרית. גם בברלין אפשר לראות שמות כמו Zionkirche ו-Jerusalemkirche. התופעה החדשה שמופיעה בגרמניה במאה ה-18 היא עיסוק בתנ"ך במושגים לאומיים. קצת לפני המהפכה הצרפתית, יוהאן גוטפריד הרדר קורא את התנ"ך בתור מיתוס לאומי של העברים. הוא הקדיש ספר שלם למשטר העברי וראה בעברים מופת של לאומיות, שהגרמנים צריכים ללמוד ממנו״.

למה דווקא עם ישראל הקדום? מה הגרמנים מצאו בעברים?

״ראשית, בבסיס עומדת ההזדהות הדתית הנוצרית. שנית, זה בא מתוך מוטיבציה גרמנית ותיקה: להיות שונים מהצרפתים. אז בזמן שהצרפתים העריצו את העולם היווני-רומי, אינטלקטואלים גרמנים מסוימים העלו על נס את העברים בתור מיתוס לאומי חלופי. בנוסף, הרדר ראה במדינה העברית מודל גם מכיוון שזו פדרציה של שבטים. מבחינתו זה היה מודל פוליטי שהתאים לגרמנים, שהיו מפוצלים להרבה נסיכויות ובד בבד רצו להיות עם אחד״.

צילום: דני איסלר

לא מתגעגע להרבה דברים ספציפיים בברלין, עפרי אילני. צילום: דני איסלר

המשך קריאה »

הסיפור האמיתי נחשף: מדוע הוזמן נתניהו לברלין כדי לקחת את התוכניות המקוריות של אושוויץ

הראיון פורסם לראשונה בשפיץ, וצוטט בכלי תקשורת רבים, בהם ״הארץ״ (עברית ואנגלית), זודדויטשה צייטונג, פרנקפורטר אלגמיינה והטלגרף.

אביטל יומדין המוכשרת גם תרמה קריקטורה נהדרת: 

בתחילת השנה סיים קאי דיקמן (52) את תפקידו כעורך הראשי בפועל של ה״בילד״, העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. אם בתפקידו זה, שאותו מילא במשך כ-15 שנה, הוא נחשב לאיש החזק והמשפיע ביותר בעולם התקשורת הגרמני, הרי שהטייטל החדש שלו — עורך-העל והמו״ל של כל קבוצת ה״בילד״ מבית אקסל שפרינגר (שכוללת את בילד, בילד אם זונטאג, בילד אונליין ו-.B.Z) — מיצב עוד יותר את מעמדו כמי שיכול לקדם בשלל אמצעים ופלטפורמות כל אג׳נדה שיקרה ללבו.

אחד הנושאים שנמצאים גבוה מאוד בסדרי העדיפויות של דיקמן הוא הידידות עם מדינת ישראל. עובדה ידועה היא שכל העיתונים של הוצאת אקסל שפרינגר הם פרו-ישראליים, ושכל עיתונאי שמועסק בה מתחייב בכתב לפעול להגן על זכויותיה של מדינת ישראל. אבל נדמה שהמסירות של דיקמן לנושא חורגת מעבר למחויבות חוזית כלשהי.

בצירוף אירועים מקרי אך סמלי, בסמוך לפרסומה של כתבה יוצאת דופן ב״דר שפיגל״ תחת הכותרת "גוברת הסקפטיות בברלין לגבי הידידות עם ישראל", יצא דיקמן בתחילת חודש מאי עם משלחת עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים בגרמניה לביקור בירושלים. בראיון שקיימנו עימו לאחר שובו, ביקשנו לבדוק בין השאר האם הכתבה ב״שפיגל״ אכן עשויה לסמן שינוי אפשרי ביחסים בין ישראל לגרמניה, ומדוע ביקור נדיר של קבוצה כה בכירה של עורכים גרמנים בישראל הוקדש ברובו לסמינר אינטנסיבי ב״יד ושם״.

אך עוד לפני שצללנו לענייני השעה, דיקמן הפתיע כשחשף את השתלשלות העניינים האמיתית שהובילה למסירת התוכניות המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו לידי ישראל. התוכניות הוענקו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-27 באוגוסט 2009, בטקס שהתקיים בבניין אקסל שפרינגר בברלין ושתמונות ממנו פורסמו בכלי התקשורת בישראל ובגרמניה. הטקס התקבל אז כמהלך סמלי מתבקש בדרכם של המסמכים הנדירים ל״יד ושם״, אך דיקמן מגלה עתה מה באמת הוביל להזמנתו של נתניהו:

קאי דיקמן. צילום: Reto Klar

המשך קריאה »

ההזנחה כאטרקציה: זה דווקא די נעים לראות לונה פארק סגור

כמה דקות לתוך נסיעת הרכבת הקטנה, התקפת צחוק נעימה החלה להשתלט עלי. רק בברלין, חשבתי בקול רם, הצחוק תופס תאוצה ואני מתקשה לסיים את המשפט, רק בברלין- ולא הצלחתי להמשיך, וגם לא הייתי צריכה, כי הוא הבין בדיוק למה אני מתכוונת. כי באמת, איפה עוד אפשר לשבת ברכבת צעצוע מקרטעת, המקיפה לונה פארק נטוש וזנוח, ולהיקרע מצחוק מלא הנאה כאילו אנחנו ביורודיסני. ילד אחד לצדי, השני לצדו, ושניהם מתפעמים. ממה? אולי מהמסתורין ומהיופי שבהיעדר הליטוש, אולי כי ברלין מלמדת ילדים (ומבוגרים) להעריך אטרקציות מסוג אחר.


לונה פארק ברלין

הענק בגנו


 

המשך קריאה »

דמעות זה טוב

אז יש מקום חדש שצריך וכדאי להוסיף לסבב המאסטים בברלין, לפחות לחובבי ההיסטוריה ו/או הדמעות: תערוכת הקבע שנפתחה זה לא מכבר (ב-14 בספטמבר) ב-Tränenpalast.
ה-Tränenpalast, "ארמון הדמעות" בתרגום מילולי, הוא מבנה זכוכית הממוקם בין תחנת הרכבת פרידריכשטרסה (Friedrichstraße) לנהר השפרה. המבנה שימש מ-1962 ועד 1990 טרמינל מעבר בין מזרח ברלין למערבה ולהפך (בצ'ק פוינט צ'רלי עברו מכוניות, ואילו כאן ניתן היה לעבור רגלית). את כינויו הבלתי רשמי הרוויח ב(דם, יזע ו-) דמעות, שכן כאן נאלצו מדי יום קרובי משפחה, חברים ואף אהובים להיפרד מבלי לדעת מתי, אם בכלל, ישובו להיפגש.


IMGP4502.JPG

המשך קריאה »

מחנה קיץ בפולין

הרשו לי לדלג על הניסוי בפועל ולהניח במידה מסוימת של ביטחון, שאם היינו מאלתרים עכשיו משחק אסוציאציות קטן בקרב קוראי הבלוג שבמרכזו המילה "פולין", נופש בבית קיץ קסום לא היה עולה בו כתסמיך נפוץ. אני מעזה להמשיך ולהניח, שמחנות השמדה היו מככבים בענק, ומלבד שאר הקשרי שואה למיניהם שבוודאי ילבלבו במוחותיכם, תבצבצנה אולי גם כמה אסוציאציות הקשורות ל"פולניוּת" ככותרת למקבץ תכונות אנושיות, שהן למעשה אוניברסליות, אבל משום מה אצלנו מקושרות לנקבות שמוצאן מפולין.


המשך קריאה »

בחנו את עצמכם: האם אתם ייקים

זהו, הקיץ התחיל רשמית – ובתקופה הזאת אני מאוהבת קשות בעיר. לא משנה מתי יוצאים ולאן, התחושה היא של חגיגה. מוזיקת רחוב, אירועים ספונטניים ומתוכננים, אנשים מרוצים, בתשע בערב עדיין אור יום מלא.


קיץ ברלין

רוקריות בשלות חוגגות את הקיץ בחצר לידנו


המשך קריאה »

השכנים נאים בעיניי

הבניין שאנחנו חיים בו נבנה ב-1878. ובמילים: אלף שמונה מאות שבעים ושמונה. זו השנה שסטלין נולד בה, השנה שתומס אדיסון רשם בה פטנט על הפונוגרף, השנה שבה הוקמה אם המושבות פתח תקווה.

הוא היה כבר בן 36 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בן 55 כשהיטלר עלה לשלטון, הוא שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה וניצב במובלעת מערבית מוקפת משלושה כיוונים בשנות החומה הארוכות.


המשך קריאה »

שדה (בלי תעופה)

כמה שנים כבר מדברים על להזיז את שדה דב ממיקומו המרהיב? ומה לדעתכם יקרה עם השטח על קו הים אם וכאשר זה יקרה יום אחד? תודו שאפילו כשאלה רטורית זה נשמע מגוחך. הרי ברור לכולנו מה יקרה. למעשה, יש אפילו שני שרים חרוצים שמקדמים את הפרויקט ברגעים אלה, לרווחת הציבור כמובן. כלומר לרווחת מי שיכול לשלם 3 מיליון שקל מינימום על דירה.

אם זה מנחם אתכם, גם ההחלטה על עתיד שדה התעופה טמפלהוף בברלין לא נפלה ביום אחד.


שדה תעופה טמפלהוף ברלין

דיסוננס אורבני


המשך קריאה »

הבא »