אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

יש הרבה סטריאוטיפים בקשר לגרמנים. נו, אתם כבר יודעים: דייקנים, לא-גמישים (אם למדת להיות מנקה רחובות רחבים, אין סיכוי שתתקבל לעבודה כמנקה רחובות צרים), פורמליים (עם מי שאינו חבר קרוב יש לדבר בגוף שלישי רבים) וכו'. בקיצור: נון-אל"ף-צדיק-יוד-מם סופית. כמו עם סטריאוטיפים, במבט מקרוב את מוצאת שלעתים הם נכונים ולעתים לא. מצד אחד המורה בקורס… קראו עוד אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

אף אחד עוד לא מת מקצת יידישקייט (שיט, בעצם כן)

כבר כתבתי כאן כמה אני אוהבת את לחמי הבריאות הגרמניים, אבל מה לעשות שלפעמים לחם הוא לא רק לחם. ככל שהגרמנית בפיהם של ילדיי משתבחת, כך מתגבר הצורך הבלתי נשלט שלי לשמור על רכיבים מישראליותם. זה מתחיל מהחוק הבל יעבור שבבית מדברים רק עברית (שחר: "אבא, תצייר לי פוליציסט". אני: "אתה מתכוון שאתה רוצה שאבא… קראו עוד אף אחד עוד לא מת מקצת יידישקייט (שיט, בעצם כן)

פרופורציות בלחמניה

אני עסוקה בימים אלה במחשבות על עתידי המקצועי. לא שיש כאן משהו חדש, מהיום שבו עמדתי על דעתי אני עסוקה במחשבות על עתידי המקצועי. או ליתר דיוק מאז חופשת הקיץ של כיתה ח' שבמהלכה משה (במלעיל), הבעלים של חמשוש (גם במלעיל), נאות לתחנוניי להעסיק אותי כמלצרית למרות גילי הפעוט, עבודה שבגינה הדביקו לי אחיי כעבור… קראו עוד פרופורציות בלחמניה

ברלין שולטטתתת!

כשהתחלתי את התחקיר לקראת המעבר לברלין (חיי הם למעשה רצף תחקירים), הגעתי שוב ושוב לאותן שתי מילים: אילן וייס. או אולי ארבע מילים: הניוזלטר של אילן וייס. וייס, ישראלי שחי כאן כבר הרבה מאוד שנים, הוא סוכן ביטוח שמחזיק על כתפיו גם את מוסד "השולחן הישראלי" (מפגש חודשי, טרם הספיקותי). זה התחיל בכלל מגלויות שהיו… קראו עוד ברלין שולטטתתת!

עונת הציפייה

מסתבר שפישלנו. בזמן שחגגנו אתמול בשאננות נר חמישי של חנוכה, שרים עם חברינו הישראלים שירי חנוכה בהתלהבות יתרה ובטוחים שמילאנו את מכסת המסורת העונתית המצופה מאיתנו כהורים גולים (ארבעה סוגי לביבות!), היה זה גם יום ראשון הראשון של תקופת הAdvent ("הציפייה"), שבו היינו אמורים להניח מגף מחוץ לדלת הכניסה לביתנו על מנת שניקולאוס (שהוא לא… קראו עוד עונת הציפייה

מחשבות מסתעפות

אחת המילים האהובות עלי בגרמנית היא המילה "oder". המשמעות המילונית הפשוטה שלה היא "או". "Links oder Rechts" זה "שמאל או ימין". אבל אני אוהבת אותה כשהיא ניצבת בסוף המשפט, ולאחריה סימן שאלה (ושלוש נקודות נסתרות). או אז היא הופכת לעולם ומלואו, מעין גרסה נגישה ונייטרלית של "הלא כן?" המלאכותי משהו ו"לא ככה?" הנמוך והפשטני מדי.… קראו עוד מחשבות מסתעפות

השכנים נאים בעיניי

הבניין שאנחנו חיים בו נבנה ב-1878. ובמילים: אלף שמונה מאות שבעים ושמונה. זו השנה שסטלין נולד בה, השנה שתומס אדיסון רשם בה פטנט על הפונוגרף, השנה שבה הוקמה אם המושבות פתח תקווה. הוא היה כבר בן 36 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בן 55 כשהיטלר עלה לשלטון, הוא שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה וניצב במובלעת מערבית מוקפת משלושה… קראו עוד השכנים נאים בעיניי

למה לרוץ כשאפשר ללכת – אפילוג קצר ותמונות

מרגש, מעורר השראה. לא פחות מזה היה המרתון ה-37 של ברלין. אולי בגלל שהנושא קרוב ללבי בימים אלה, ואולי בגלל שהמסלול עבר ממש ליד הבית, יצאתי הבוקר עם הילדים בגשם שוטף לעודד את הרצים. 40,000 איש – ארבעים אלף איש! – זה הרבה מאוד אנשים שחולפים על פניך בריצה. הראשונים גורמים לחשוב שזו משימה על… קראו עוד למה לרוץ כשאפשר ללכת – אפילוג קצר ותמונות

למה לרוץ כשאפשר ללכת

אני לא הטיפוס שרץ. זה לא שאני לא אוהבת לנוע, דווקא הייתי בחוג בלט כבר באיזור כיתה ג'; בכיתה ה' חתכתי לכדורסל (נדמה לי שהמורה לבלט הציבה אולטימטום שזה או היא או הכדור) – שלוש פעמים בשבוע עד י"א; המשכתי בכמה שנים של מכון כושר, עם נטייה לאובססיביות בצירוף מאמן פרטי. הסלוגן שלי היה שאני… קראו עוד למה לרוץ כשאפשר ללכת

זה באמת לוקח שנה

זה הדבר הראשון שאומרים לך בשיחות על רילוקיישן. מעין מנטרה כזו שנזרקת כלאחר יד, גם ממי שלא שוקל אפילו לצאת מגבולות גוש דן. זה פשוט משהו שכולם יודעים, וזה מגיע רק כמה משפטים לפני או אחרי "החורף שם נורא קשה" ו"אז לכמה זמן אתם נוסעים". זה גם מאוד הגיוני. בכל זאת, לבנות חיים מאפס: בית… קראו עוד זה באמת לוקח שנה